אלון בן דוד מ
מעריב מקדיש את טורו ב"מעריב סופשבוע" לטענה כי בירת ישראל, ירושלים, אינה, כמאמר הקלישאה, "מאוחדת".
מחבלים מירושלים המזרחית, מזכיר לנו בן דוד, נגישים לכל מקום בארץ, ללא שום מחסומים:
"אנחנו ממשיכים לשלם את מחיר האיוולת של החלת הריבונות הישראלית על למעלה מעשרה כפרים ועיירות, שהיסטורית מעולם לא היו חלק מירושלים. השטח שסיפחה ישראל לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים היה גדול פי עשרה מהשטח המוניציפלי של ירושלים תחת השלטון הירדני. תחת האתוס השקרי של הבירה הגדולה והמאוחדת, המשיכו ממשלות ישראל בשימור גבולותיה המופרכים של העיר, אבל בחלקים רבים של "מזרח ירושלים" מעולם לא החלנו את הריבונות בפועל.
במרחק של כמה דקות נסיעה מהמוסדות הלאומיים שלנו - הכנסת, משרד ראש הממשלה - שוכנים כפרים פלשתינים ומחנות פליטים המוצפים בנשק, שישראל לא מספקת להם שום שירותים חברתיים והם כמו מטען צד שעומד להתפוצץ לנו בפנים".
בן דוד גורס כי "עד שלא יוגדרו מחדש גבולותיה של עיר הבירה שלנו, היא תמשיך לדמם".
אם כבר בן-דוד עוסק במזרח ירושלים, הוא עובר לסיקור השמועה, כאילו המחבל המזרח ירושלמי מן הפיגוע האחרון, היה "סייען של השב"כ". הוא לא היה, נקודה. אבל זה מספק לבן דוד להרצות לנו מניפסט מעניין למדי על תפקידן של שמועות בפוליטיקה בעידן הפייסבוק והרשתות החברתיות, וכיצד כל זה מתקשר להכרח להגיע לפתרון של שתי מדינות. מומלץ לקרוא.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
