חזרה ל"חורף המוסלמי"?

המשטרים הערביים לא הפיקו את הלקחים מאירועי 2011 - מה שכונה אז באופטימיות-יתרה "האביב הערבי" ולמעשה הפך ל"חורף מוסלמי" - קובע דוח של האו"ם שפורסם בסוף החודש שעבר, ואשר עיקריו מובאים בשבועון אקונומיסט. הבעיה המרכזית היא, שהשליטים מנסים להילחם במצוקות - אך לא במה שגורם אותן. התוצאה היא, שיותר ויותר צעירים מזדהים עם האיסלאם - ומשם קצרה הדרך לתנועות הקיצוניות.

אקונומיסט מדגים את קוצר הראות שנותר בעינו בדיון שהתקיים בממשלתו של חוסני מובארק בדצמבר 2010. בפני הממשלה הונח דוח שהראה, שרק 15% מבני 29-18 הצביעו בבחירות ורק 2% עסקו בפעילות התנדבותית. המשמעות: ניכור מהחברה ומהמשטר - ומאחר שדינו של ואקום להתמלא, הם מצאו בית חדש בזרועות הדת. כיום המצב עוד יותר גרוע: האו"ם מגדיר 11 מדינות ערביות כמצויות בעימות, לעומת חמש בלבד בשנת 2002. ולמען הסר ספק: לא מדובר בעימות עם ישראל, אלא בעימותים פנימיים.

בשנת 2014 התחוללו במדינות ערב 45% מפעולות הטרור בעולם - פי תשעה מחלקן באוכלוסיית כדור-הארץ. מדינות אלו ספגו 68% ממקרי המוות בקרבות, 47% מהעקורים שאיבדו את בתיהם ו-58% מהפליטים שעזבו את ארצותיהם. ושוב אין להימנע מהנקודה הישראלית: בעוד האו"ם עצמו מצביע על סבל והרס איומים אלו במדינות ערב, הוא מקדיש חלק נכבד מזמנו להתנחלויות.

105 מיליון מתושבי מדינות ערב הם בני 29-15, ושכבה זו הולכת וגדלה במהירות - והאבטלה, העוני והפערים גדלים מהר עוד יותר. 30% מהצעירים הערבים מובטלים, לעומת שיעור עולמי של 14% בלבד. כמעט מחצית מהנשים הערביות לא מוצאות עבודה, לעומת 16% בעולם.

תחושה של אפליה והרחקה

והיכן הממשלות? הן נותרות בשליטתן של האליטות, וכך לצעירים יש תחושה עמוקה - וכנראה מוצדקת - של אפליה והרחקה. התוצאה הברורה והטבעית היא היחלשות של מחויבותם לשימור המוסדות השלטוניים. רבים מאלו שנמצאים בשלטון לא עושים הרבה יותר מאשר לשלם מס שפתיים למצוקתם של הצעירים. "המצב שלנו כיום הרבה יותר גרוע מאשר לפני האביב הערבי", אומר אחמד אל-הנדאווי, ירדני בן 32 המועסק בידי האו"ם בענייני נוער.

המשטרים הערביים נוטים להגיב לאיומים ביטחוניים על-ידי הידוק אחיזתם והוצאת סכומים ניכרים על רכישות נשק בחו"ל, אומר אקונומיסט. צעירים ערבים שרוצים להתקדם, צריכים להגר - אבל גם מסלול זה הולך ונחסם במהירות. למרות הצהרותיה של הליגה הערבית על האחווה בין 22 חברותיה, כמעט ואין מעבר חופשי ביניהן, ובמדינות רבות יש גם צורך לקבל היתר יציאה. כאשר העימותים הפנימיים גוברים, חיים יותר ויותר ערבים באיזורים מוגבלים בתוך ארצותיהם. התוצאה הברורה: המצוקה גוברת עוד יותר, ואיתה ההתקרבות לפנאטים המוסלמים.

רק לפני מאה שנה האזור כולו היה שוק אחד, תחת האימפריה העות'מאנית; כיום קל יותר לצעיר ערבי לקבל ויזת סטודנט או ויזת עבודה באירופה מאשר במדינה ערבית אחרת. הדוח ממליץ להקל על המעבר בין מדינות האיזור, כצעד ראשון להקלת המצוקה ולהפחתת הסכנות הנובעות ממנה. בטווח הארוך יותר, אומרים מחבריו, צריך לשאוף להקמת איחוד מכסים, אשר יכול להגדיל את התמ"ג של מדינות ערב ב-760 מיליארד דולר בתוך שבע שנים.

בינתיים זהו חלום באספמיה, והסכנות נראות הרבה יותר מוחשיות. בחינת מגמות העבר מלמדת, מוסיף הדוח, שלצעירים הערבים יש נטייה לצאת לרחובות - בדרך כלל במחזורים של חמש שנים. בצפון אפריקה היו גלי מחאות ב-2001, 2006 ו-2011 - ובכל פעם הם התפשטו ברחבי המזרח התיכון, ובצורה המשמעותית ביותר לפני חמש שנים. "הצעירים הערבים עשויים לבחור בדרכים יותר ישירות ויותר אלימות, במיוחד אם הם משוכנעים שהדרכים הנוכחיות לשותפות ולשקיפות הן חסרות ערך".

הדור הנוכחי של צעירי מדינות ערב הוא "הגדול ביותר, בעל ההשכלה הטובה ביותר והעירוני ביותר בהיסטוריה". תודות לרשתות החברתיות, רבים מהם קשובים לעולם יותר מאשר אי-פעם בעבר. אך התכונות הללו, החיוביות מטבען, עלולות להביא לתוצאות הרסניות אם יתועלו נגד השלטון מתוך יאוש.