• קרלוס הרננדז הוא כלכלן ובעל טור בעיתון קראקס כרוניקלס. את הטור הבא – אשר תורגם ופורסם גם בניו-יורק טיימס – הוא כתב בגוף ראשון, וכך גם מובאים כאן עיקרי הדברים.

השעה הייתה שבע בערב והמסעדה הייתה ריקה. לקחתי אותה למקום החביב עלי בעיר CIUDAD GUAYANA – לא רשמי ומקסים, עם שולחנות פלסטיק ושולחנות ברחוב, לפעמים עם מוזיקה ותמיד עם הפיצה הטובה ביותר. הייתי עצבני. מריה, סטודנטית להנדסת חשמל, באה עם קוקו ושפתון אדום. מה יקרה אם ייגמרו לי נושאי השיחה? על מה אתה מדבר בדייט כאשר ארצך קורסת? מחוץ לבועה אליה רציתי להיכנס באותו ערב, אנשים מתו במאבקם נגד משטרו האוטוריטרי של הנשיא ניקולס מאדורו.

אני חי בעיר תעשייתית בצפון-מזרח ונצואלה, בה האופוזיציה אינה חזקה במיוחד וההיענות למחאות לא הייתה רבה. רוב הפעילות מתרחשת בבירה, קראקס. אבל שוחחתי עם אנשים שנשאו את גופתו של מפגין שנורה בידי המשטרה בעיר סמוכה ועם אדם שעבר עינויים בידי המשטר.

אני עצמי עברתי זמנים קשים. גם צעירים מקצועיים כמוני סובלים רעב, ואחי הבכור כמעט מת מתגובה אלגרית משום שלא השגנו את הזריקה הדרושה. הצטרפתי לצעדות לעבר בתי המשפט, כדי לדרוש מתן כבוד לחוקה ולשחרר את המפגינים שנעצרו. אבל באותו יום שלישי נזקקתי להפסקה, נזקקתי לדייט הזה. ביום ראשון שלאחר מכן עמדה הממשלה לערוך משאל עם על הקמת מועצה מחוקקת שתקבל כוח בלתי מוגבל לשנות את החוקה. הדברים עמדו להיות רק גרועים יותר.

"אתם הראשונים שהגעתם. כמעט פתחתם את המסעדה. מה תרצו?", אמר לנו בעלי המסעדה בחיוך. "תרצו בירה?"

"מה עוד יש לך?"

"זה כל מה שיש. משאית האספקה לא הגיעה היום".

"יש משקאות קלים?"

"אין משקאות קלים".

וברור שאין פיצה.

אותו יום שלישי היה יום המחאה ה-116, מאז שבית המשפט העליון נטל את סמכויותיה של האסיפה הלאומית הנשלטת בידי האופוזיציה, ולמעלה מ-100 איש נהרגו בהתנגשויות בין המפגינים והמשטרה. יום לפני כן הודיעה האופוזיציה על שביתה כללית וקראה לחסום במשך יומיים את רחובות הערים. ביום שישי אמורה הייתה להתקיים מחאת-ענק בקראקס. אחרי זה – מי יודע מה. יום שלישי היה מעין הפסקת אש, יום להשיג מצרכים ולהתאושש.

לרגע, מריה ואני לא ידענו אם להישאר לשבת או ללכת. לא היה מה לעשות במסעדה, אבל זה היה יום של הפסקת אש וזה היה דייט. הבעלים התחיל לדבר על כמה קשה לשמר את המסעדה. "אנשים מרגישים מספיק בטוח לעזוב את בתיהם", אמר. אני אמרתי שאנשים לא יוצאים משום שאין להם כסף, ולפני ששמנו לב – דיברנו על כך שהמדינה מתמוטטת, בדיוק מה שלא רציתי לעשות באותו ערב.

מריה ואני ישבנו בכל מקרה; אחי, שאמור היה להסיע אותנו, לא ענה בטלפון הנייד. הבעלים המשיך להתלונן על המשבר שהורג את העסקים. מריה איננה שותה, אבל אני הזמנתי בירה, כדי שלא ייצא שבאנו לחינם. "אם זה יימשך כך, אני סוגר ועובר לפורטו ריקו. יש לי משפחה שם", המשיך הבעלים.

באותו בוקר יצאנו לקנות כל מה שאוכל להשיג. המרכול היה מלא באנשים שעשו את אותו הדבר. המחסור במזון לא היה חמור כמו לפני שנה: הרבה מתושבי ונצואלה הפכו לעניים מכדי לבוא בכלל לחנות. השגתי אורז, קמח, בננות, פרחים ותפוחי אדמה. ראיתי כמה אנשים נושאים רק שניים-שלושה קילו של אורז. זהו המלאי שלהם לאפוקליפסה הממשמשת ובאה.

בשמונה בערב היינו מוכנים לעזוב את המסעדה. בעל המסעדה לקח ממני רק מחצית התשלום: לא היה לו עודף. עוד משבר מזומנים. בחוץ הלכו ונסגרו החנויות והרחובות הלכו והתרוקנו. מריה ואני החלטנו ללכת לקניון הראשי: עם קצת מזל נמצא מקום שלא עומד לפשוט את הרגל. הוא היה כמעט נטוש, אבל הצלחנו לתפוס את הסרט האחרון של היום – "וונדרוומן". היו לנו שעתיים ו-20 דקות בלי לחשוב על האינפלציה בת שלוש הספרות, ההגירה ההמונית ואנשים שניזונים מאשפה. אבל הבועה הזאת התפקעה ברגע שיצאנו: ילדים חיכו בחוץ והתחננו לכסף כדי לקנות אוכל. מריה ואני לא הצלחנו לאכול באותו ערב, אבל החלטנו להיפגש שוב.

ביום ראשון שעבר התקיים משאל העם. זה היה היום הגרוע ביותר עד כה. בין עשרה ל-16 הרוגים ורבים אחרים שנפצעו. על רובם למדתי מהווטסאפ, כאשר האזנתי להודעות המפוחדות כאשר ברקע נשמעים קולות ההפגנות. באותו יום נורו כמה אנשים גם בעירי השקטה.