מחירי הנפט, שעמדו על 140 דולר לחבית ב-2008, צנחו ל-100 דולר ב-2014, ירדו הלאה ל-30 דולר ב-2016 והתייצבו כיום על 70 דולר. סעודיה זקוקה למחיר של 87-85 דולר כדי לשמור על תקציב מאוזן ולממן את הסיוע שלה למדינות אחרות באיזור, והירידה אילצה אותה לשנות בצורה דרמטית את הרגלי ההוצאה שלה – מתאר מרוואן מועאשר, לשעבר שר החוץ וסגן ראש הממשלה של ירדן וכיום בתחום האקדמי, במאמר ב-Foreign Affairs, את מה שלדעתו יהיה ההתקוממות הערבית הבאה.

בסעודיה השתלבה ירידת מחירי הנפט בעלייתו של הנסיך מוחמד בן סלמאן. הכתובת על הקיר מבחינה כלכלית הייתה לפני עידן MBS.
הגרעון בתקציב מאז 2015 הוביל לכך שהיא שוב אינה יכולה לממן את הסובסידיות הנדיבות שלה מבית ומחוץ; בשנה שעברה הוא הגיע ל-61 מיליארד דולר, שהם 9.2% מהתוצר, וריאד צופה גרעון לפחות עד 2023. הממשלה קיצצה בסובסידיות ואפשרה למחירים לעלות. המעורבות האיזורית שלה מכבידה עליה גם היא; המלחמה בתימן לבדה עולה לסעודיה 7-6 מיליארד דולר בחודש.

ממשלת סעודיה הגיבה למציאות החדשה בחבילה חלשה של רפורמות, שלדעת מועאשר לא יספקו מענה מספק לאתגר. במאמץ להמריץ את הכלכלה, היא הודיעה על תקציב מרחיב לשנת 2018 אך לא הסבירה כיצד תממן אותו. ריאד הפסיקה לשלוש שנים את תמיכתה בירדן, ושוב אינה יכולה להעניק למצרים של עבד אל-פתח סיסי עשרות מיליארדי דולרים בשנה.

הרפורמות החברתיות – היתר לנשים לנהוג, פתיחת בתי קולנוע והחלשת משטרת הדת – הן ניסיון לרצות את צעירי הממלכה (הסובלים מאבטלה של 35%) ולהסיט את תשומת הלב מהדרישה לרפורמות כלכליות. אבל האם הדור הצעיר ישלים עם הפגיעה במצבו הכלכלי בלא לדרוש בתמורה חלק בניהול המדינה? לדעת מועאשר, הלקחים של 2011 מלמדים שהתשובה שלילית. הצעירים אף עשויים לדרוש לכונן פרלמנט נבחר.

סכנה למשטר הירדני

ירדן מתקשה להמשיך ולממן את מערכת הפטרונות הכלכלית בשל הירידה בתמיכה ממדינות הנפט. למרות שרוב הירדנים רואים את בית המלוכה ההאשמי כלגיטימי, גלי מחאה מן התקופה האחרונה מצביעים על כך שהוא יותר פגיע מכפי שנדמה – טוען מועאשר, שכאמור מכיר היטב את ירדן. בית המלוכה הגיב באופן מסורתי לדרישות לרפורמה בכך שביצע צעדים אד-הוק לרצות את הציבור, בלא שינויים במאזן הכוחות הפוליטי, אותם מימן בסיוע שקיבל ממדינות המפרץ.

בשנים 2012-2011 הגיב המלך עבדאללה למחאות הנרחבות בפיטורים של ראשי ממשלתו, בשינויים בחוקה ובהחלפת הממשלה כולה שלוש פעמים בתוך 18 חודשים. בשנת 2016 הוא היה כה בטוח בכוחו המחודש, עד שהציע לשנות שוב את החוקה ולהעניק לו סמכויות נוספות. אבל היציבות-לכאורה מסתירה בעיות עמוקות יותר. משבר כלכלי הולך ומתפתח, בשל חוב ציבורי המגיע ל-95% מהתוצר, צמיחה של 2% בלבד בשנה, ואבטלה של 18.5% בכלל האוכלוסייה ושל 30% בקרב הצעירים. וכאמור, ירדן שוב אינה יכולה לסמוך על סיוע נרחב ממדינות הנפט.

הממשלות המתחלפות ברבת-עמון התייחסו לאתגרים הללו כאל בעיות טכניות, מאשים מועאשר את יורשיו, בעוד הציבור דורש יותר מאשר שינויים כלכליים. במאי 2018 התחוללו הפגנות ברחבי ירדן, במיוחד במערב רבת-עמון, בהובלת מעמד הביניים. המפגינים דרשו לא רק לבטל חוק מס שנוי במחלוקת, אלא גם לפזר את הפרלמנט ולפטר את הממשלה. מענה מספק לדרישותיהם יצריך אמנה חברתית חדשה, לא רפורמות סמליות – סבור מועאשר.

מצרים ממשיכה לסבול מההשלכות הכלכליות של ההפיכה ומהצניחה החדה בסיוע רחב ההיקף שהייתה רגילה לקבל מסעודיה ומאיחוד האמירויות. בשנת 2016, שנתיים אחרי שהסיוע מהמפרץ הצטמצם, נאלצה מצרים לנייד את שער החליפין שלה ולקבל הלוואה של 12 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית.

להתחיל בהעצמת נשים

אם המסר שעלה מן האביב הערבי לא נשמע בארמונות השליטים, הרי שהמשבר הנוכחי נותן לו הזדמנות נוספת – סבור מועאשר. לרפורמות הכלכליות חייבות להתלוות רפורמות פוליטיות, שיתנו לתושבים אמירה משמעותית בניהול ענייני מדיניותיהם.

אין ספק שהמעבר לכלכלות יעילות יותר יהיה איטי וקשה, וייתקל בהתנגדות קשה מצידם של מי שיוצאים נשכרים מהסטטוס-קוו. יהיה צורך ברצון פוליטי בצמרת כדי להפעיל תהליכים נרחבים, רציניים ומתמשכים שהציבור יאמין בהם. הרפורמות יחייבו תקופת ביניים של קשיים. לדעת מועאשר, תושבי המזרח התיכון ישלימו עם קשיים אלו – אבל בתנאי שייכללו בתהליך ויונחו בידי מנהיגות עליה יוכלו לסמוך.

מועאשר מציע להתחיל את השינוי על-ידי העצמת נשים: שיעור ההשתתפות של נשים בעבודה במדינות ערב הוא הנמוך ביותר בעולם – 32% בלבד, לעומת ממוצע עולמי של 58% (נתוני 2009). הממשלות גם חייבות לנצל בצורה טובה יותר את הטכנולוגיה כדי להגביר את התפוקה ולהגדיל את מאמציהן לעבור לכלכלות מבוססות ידע. עליהן לפעול במהירות לגוון את מקורות ההכנסה שלהן ולהקטין את התלות במגזר הנפט, באמצעות עידוד המגזר הפרטי ועידוד שותפויות בינו לבין המגזר הציבורי. עליהן לקדם את שלטון החוק ואת תרבות השוויון בקרב כל האזרחים, דבר שיקדם את היזמות; הדבר מחייב את סיום אפלייתם של נשים ובני מיעוטים.

דרושים חזון ואומץ

קריטית במיוחד היא ההבנה שהממשלות אינן יכולות להמשיך ולהיות מקור התעסוקה העיקרי במדינות ערב, מדגיש מועאשר. קידום אווירה חוקית ופיננסית שתעודד את המגזר הפרטי, במיוחד עסקים קטנים ובינוניים, יעזור לו להחליף את המשרות הממשלתיות. קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת, מודה מועאשר: מערכות חינוך מיושנות ושירותי בריאות בלתי מספקים גורמים לכך שחלק ניכר מתושבי מדינות ערב לא כשירים לעבודה במגזר הפרטי. לכן, יש צורך חיוני בשינוי עצום במערכות החינוך והבריאות. חשוב במיוחד שבתי הספר והאוניברסיטאות יעברו מהוראת "האמת הצרופה" לעידוד חשיבה ביקורתית, יזמות וקבלת מגוון של דעות.

אפילו אם הממשלות יתחילו לפעול כעת, יהיה צורך בדור או שניים כדי שהשינויים ישיגו את מלוא ההשפעה הרצויה. אבל האביב הערבי כבר יכול היה ללמד את מנהיגי מדינות ערב שאין להם עודף זמן. הם חייבים לקבל החלטות כלכליות מכאיבות כדי למנוע סבל גרוע עוד יותר בהמשך הדרך, מדגיש מועאשר. בין אם הדבר ימצא חן בעיניהם ובין אם לאו, הסכמת הנשלטים תהיה חיונית בהצלחת המעבר מכלכלת פטרונות לכלכלה יצרנית. אזרחים ומנהיגים יצטרכו להסכים על אמנה חברתית חדשה – ולא כזו אשר תיכפה מלמעלה, אלא כזו שתגובש בידי המגוון האתני, התרבותי והדתי המרכיב את המזרח התיכון.

מועאשר מסיים באומרו: "עיצוב האמנה החברתית החדשה הזאת מצריך מנהיגים בעלי חזון, שיהיה להם הרצון להתייצב מול האליטות של ארצותיהם, אשר יבינו שהדרך לאחוז בשלטון היא לחלוק בו, ושיוכלו לשכנע את התושבים שיש להם היכולת להוביל אותם לעתיד טוב יותר. למרבה הצער, אין הרבה מנהיגים כאלו – ולא רק במזרח התיכון. אבל לממשלות המזרח התיכון אין ברירה. אם ימשיכו להתעלם מן הצורך בשינוי, ההרס שבדרך יביא אותו אליהם".