• ערב ההצבעות בפרלמנט הבריטי על החלופות לברקזיט, הביע חבר פרלמנט את רגשותיו במאמר בטיימס. הוא ביקש להישאר בעילום שם. הדברים נכתבו בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריהם.

אני חבר בלייבור ותמכתי בהישארות באיחוד האירופי, ומייצג מחוז שרוב תושביו הצביעו בעד פרישה. אני קרוע לשניים. אני רוצה לשאת באחריות, אני רוצה להיות מעורב, אבל אני יושב חסר מעש וחסר תקווה, לכוד בפרלמנט המתרסק לשברים בזמן של משבר לאומי. היומן הזה הוא צעקתי השקטה.

אני אחד מ-650. כולנו נשא באשמה אם הספינה תטבע, אבל למען האמת יכולתם לשים במקומי חתול מת; זה אותו התפקיד שיש לי בדיונים על הברקזיט. זה מביך, משפיל ומכוער, ומעל לכל – מתסכל. בזמן בו מתרגש עלינו אסון לאומי, יש תחושה נוראה של שיתוק. איננו יודעים אלו הצבעות יתקיימו, ובינתיים לא עושים דבר. אנחנו לא לבד. רוב הצירים השמרנים אינם יודעים דבר. עושה רוב שרוב שרי הקבינט אינם יודעים דבר. הכל תלוי באישה אחת, ראש הממשלה, והיא במקלט כה עמוק – עד שאיש אינו יכול להגיע אליה.

בשבוע שעבר פניתי לכמה שמרנים בכירים מאוד. קיוויתי לשמוע מהם שבניגוד למה שנדמה, תרזה מיי היא שחקנית פוקר נפלאה, שהיא מתייעצת עם מיטב המוחות ושארצנו נמצאת בידיים בטוחות. לא זכיתי לשום הבטחה שכזאת. תוכנית האב שלה, כך נדמה, היא לשרוד עוד יום. אם זה לא ממלא אתכם בפחד, שום דבר לא יעשה זאת.

היכן הלייבור בכל זה? אין לו חלק בנעשה. אם היינו אופוזיציה חזקה, היינו מאתגרים את הממשלה בצורה הרבה יותר מועילה, וכנראה לא היינו נשאבים בכזאת מהירות לחור השחור הזה. ראינו את זה מגיע ולא עשינו דבר. אנחנו חלשים משום שאנחנו כה מפולגים. ג'רמי קורבין מנסה לרצות את שני הצדדים במפלגה – אלו התומכים במשאל עם שני ואלו המתנגדים לו – כך שאין לנו עמדה ברורה.

וכך אנחנו מגיעים לאבסורד של ממשלה עם אחוזי התמיכה הנמוכים ביותר מזה שנים, שעדיין מתמודדת ראש בראש מול הלייבור בסקרים. כאשר אתה מפטפט עם שמרנים, הם אומרים: "זה מדהים, אנחנו פשוט מחרבנים את העסק שוב ושוב. הממשלה הזאת היא כישלון מוחלט, ובכל זאת – בכל פעם שאנחנו דופקים משהו, אתם מצילים אותנו בכך שאתם עושים משהו עוד יותר גרוע". זה אכן מדהים, אבל זאת האמת.

כאשר נסעתי השבוע לפרלמנט, הרגשתי קצת כמו יציאה למלחמה או להלוויה של בן משפחה. אני חש דיכאון, אימפוטנציה ואימה. וזה ממש מתיש, למרות שאיננו עושים דבר מבחינה גופית ומבחינה אינטלקטואלית. זו יותר עייפות נפשית, הנובעת מתחושות של אסון מתקרב, אשמה וחוסר אונים. מה שכל כך מתסכל הוא, שאני יודע שביכולתי לתרום. אם יאפשרו לי, אני יכול לפתור את זה. אם יתנו לי תפקיד, אעבוד עד נשמתי האחרונה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר לבריטניה. במקום זה, אני יושב ומחכה במתח מתמיד, כי בכל רגע יכול לקרות משהו כאשר אני בתפקיד.

האמת האיומה שהתגלתה היא, שהמוסדות הדמוקרטיים בהם אנו שמים את מבטחנו עשויים חול. כן, אני חבר פרלמנט. יש מאות כמוני. אנחנו אמורים לקבל החלטות שישפיעו על ארצנו לדורות, אבל כרגע אני לא מרגיש אפילו כמו בורג קטנטן במכונה הזאת. רובנו אובדי עצות כמו כל מי שמחוץ לפרלמנט. וזה באמת מפחיד.