כאשר הודיע הנשיא דונלד טראמפ אשתקד על הקמת זרוע חלל במסגרת הכוחות המזוינים האמריקניים, התגובה הייתה ביקורת קשה או התלהבות נרחבת. אבל למעשה אין בכך כל חדש; החלל הוא זירה צבאית מזמן, למעשה מזה שישה עשורים – כותבים חוקרי הביטחון בנג'מין בהני וג'ונתן פרל ב-Foreign Affairs.

מרוץ החימוש בחלל מתנהל מאז התחיל האדם לצאת אליו. רוסיה וסין כבר מסוגלות לערער את הדומיננטיות האמריקנית בתחום החשוב ביותר בו: לוויני ריגול. הקמת זרוע החלל אינה משנה דבר בהקשר זה. הוויכוח על הקמת זרוע חלל מפספס את הנקודת העיקרית, טוענים בהני ופרל.

המשימה המרכזית של ארה"ב היא לשמור על האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה בחלל. וזה אומר: לחזק את היכולות לאתר מתקפות טילים ולהתגונן מפניהן. משימה חיונית נוספת היא לעבוד עם מדינות אחרות כדי לחזק את הנורמות הנוגעות לחלל, ובראשן מניעת השימוש בו למתקפות גרעיניות.

בהני ופרל סוקרים במאמרם את תולדות המרוץ לחלל ואת ההיבטים הצבאיים שלו. ארה"ב הציבה את לווין הריגול הראשון ב-1954, ולווינים אלו הפכו עד מהרה לכלי חיוני במניעת מתקפת פתע גרעינית סובייטית. בשנות ה-60 חתמו ארה"ב ובריה"מ על הסכמים שנועדו למנוע את חימוש החלל. בעשור שלאחר מכן התחילו שתי המעצמות להשתמש בלווינים ככלי תמיכה בכוחות הקונבנציונליים, הן לצורך צילום והן לצורך הכוונת מטרות.

ככל ששני הצדדים הרחיבו את הסתמכותם על לווינים, התגבר בשנות ה-70 וה-80 גם פיתוח כלי נשק נגדם – החל מאמצעים לשיבוש פעילותם וכלה בכלים להשמדתם. סיום המלחמה הקרה הפסיק את מרוץ החימוש בחלל, אבל רק באופן זמני. מלחמת המפרץ ב-1991 הבהירה עד כמה הלווינים חשובים לארה"ב, ועד כמה החלל יהיה חשוב ללוחמה העתידית. היו שכינו אותה "מלחמת החלל הראשונה", משום שארה"ב השתמשה בלווינים לניווט, תקשורת ומיפוי שהיו חיוניים לנצחונה המהיר על עירק. שימוש דומה נעשה בהפעלת הכוחות האמריקניים בקוסובו.

כיום, מציינים בהני ופרל, הלווינים חיוניים מאי פעם לפעילותה הצבאית של ארה"ב הרחק מגבולותיה. הם מספקים שירותים צבאיים חיוניים, כולל תקשורת מאובטחת, מידע מזג אוויר וניווט, והתראה מוקדמת מפני שיגור טילים בליסטיים. והם מאפשרים לכוחות האמריקניים לפעול בצורה מתואמת בשטחים נרחבים.

צבאות אחרים ברחבי העולם שמו לב להתפתחויות אלו, ובראשם אלו של רוסיה וסין. האסטרגיה הצבאית של סין משנת 2015 התייחסה לחלל כחלק מהתחרות האסטרטגית העולמית, והיא איחדה תחת מטרייה אחת את חימוש החלל ומשימות הסייבר. ואילו רוסיה הקימה כוח אוויר-חלל מאוחד, במטרה לאתר סיכונים בחלל ולהתמודד איתם. שתי המדינות מפעילות אמצעי נשק נגד לווינים, כדי לפגוע ביכולת האמריקנית במקרה של עימות, כולל פיתוח של קרני לייזר שמטרתן לפגוע במערכות הלווינים. נראה שהן גם מפתחות יכולות נגד לווינים שיופעלו מן החלל עצמו.

כאשר רוסיה וסין ממשיכות להתקדם בתחום החלל, עשויה ארה"ב להתפתות להשתמש באמצעים דיפלומטיים כדי לנסות ולנטרל את פעילותן. האפשרות הזאת אינה קיימת, קובעים בהני ופרל. החוזים הקיימים לא הצליחו למנוע את חימוש החלל, ואפילו אם ניתן היה לשכנע את מוסקבה ובייג'ינג לציית להם – הטכנולוגיה הקיימת מקשה מאוד לעקוב אחרי ציות שכזה; ואין ערך להסכמים שלא ניתן לוודא את קיומם.

לכן – ממשיכים שני הכותבים – צריכה וושינגטון להתמקד לא בחוזים רשמיים, אלא בחיזוק דרכי ההתנהגות המקובלות בהיבטים המדאיגים של חימוש החלל. החשוב ביותר הוא למנוע פגיעה בלווינים המשמשים לפיקוד ותקשורת, שכן הם אלו המאפשרים לקיים את היציבות האסטרטגית בין המעצמות הגרעיניות. עליה להתחיל מיד בדו-שיח רציני עם מוסקבה ובייג'ינג, כדי להגיע לכל הפחות להסכמה על הימנעות מתקיפת מערכות אלו, אם לא ניתן להגיע להסכם רחב יותר.

על וושינגטון לבדוק גם דרכים פחות פורמליות כדי לחזק את כללי הפעילות המבצעית בחלל. דגם אפשרי הוא ההסכם מ-1972 למניעת עימותים צבאיים באוקיינוסים, אשר קבע מרחקי מינימום בין ספינות, הימנעות מהתערבות בתעבורה הימית האזרחית, לא לבצע תמרונים של התקפות ולהשתמש בסימוני תקשורת מקובלים בין ספינות העוברות זו ליד זו. אפשר ליישם את אותם כללים גם בחלל.

הכרה בכך שהחלל הוא כבר זירה צבאית, צריכה להביא את וושינגטון גם להבטיח שיתרונה שם יישמר. הדבר יצריך להגדיל את מספר הלווינים ולהרחיב את יכולותיהם, כדי להבטיח שאפילו אם חלקם ייפגעו – ניתן יהיה להמשיך לתפקד. כמו-כן, יהיה על ארה"ב להרחיב את שיתוף הפעולה עם בעלות בריתה – הן לארח לווינים שלהן והן להתחלק איתן במידע. במקביל, עליה להרחיב את פעולות ההגנה על לוויניה.

בהני ופרל מסכמים: לווינים וכלי נשק נגד לווינים יעצבו במידה גוברת את התחרות הצבאית בין ארה"ב ליריבותיה. הכרה במציאות הזאת ופעילות בהתאם, חשובות כדי לשמר את היתרון האמריקני בחלל, לקדם את האינטרסים שלה ושל בעלות בריתה – ואף לייצב את השלום.