ארה"ב וסין ניצבות על סף מלחמה קרה, כמו זו שהתחוללה בין ארה"ב לבין בריה"מ – זהו המסר של בכירים בממשל טראמפ בחודשים האחרונים. גם טון הדברים מזכיר את אלו של תחילת שנות ה-50, וכמה מן הבכירים אף משווים במפורש את הנשיא שי ג'ינפינג ליוסף סטאלין. ההשוואה איננה במקום – טוען שגריר ארה"ב לשעבר ברוסיה, מייקל מק'פול, במאמר ב-Foreign Affairs.

נניח ששי וחבריו באמת רוצים לכבוש את כל העולם ולהחליף את כל הדמוקרטיות בדיקטטורות מרקסיסטיות-לניניסטיות. אולי שי באמת נתן את ברכתו לאסטרטגיה חשאית שמטרתה להשליט דיקטטורות קומוניסטיות בכל רחבי תבל. אבל כפי שאמר השר מייק פומפאו, ארה"ב צריכה לפעול לפי מעשיה של סין ולא לפי דבריה – וכאן קורסת ההשוואה לסטאלין.

שי דומה לסטאלין בכך שהוא עשוי להישאר בשלטון עשרות שנים וליצור לעצמו פולחן אישיות. בהנהגתו של שי, מנהלת המפלגה הקומוניסטית דיקטטורה חסרת רחמים וחסרת מעצורים. אבל משטרו של סטאלין היה הרבה יותר טוטליטרי בשליטתו על כל היבט מחיי אזרחי בריה"מ. סטאלין כלא מיליונים והרג מיליונים, ורק אדולף היטלר ומאו צה-טונג התקרבו אליו; שי איננו כזה.

ההבדלים בולטים עוד יותר במדיניות החוץ. סטאלין הצהיר בגלוי על רצונו לחולל מהפכה קומוניסטית עולמית, בתקווה ליצור רשת של מדינות סוציאליסטיות בשליטתה של מוסקבה – והוא לא רק דיבר. סטאלין השליט את הקומוניזם על מזרח אירופה, סייע לקומוניסטים של מאו ולאלו שביוון, עודד את המלחמה בקוריאה ותמך בהפיכות ברחבי העולם.

שי, לעומת זאת, לא ארגן אפילו הפיכה אחת. המתרחש בהוג-קונג קרוב לכך, אבל הרי מדובר במחוז שהוא בסופו של דבר חלק מסין. בייג'ינג השקיעה משאבים עצומים בהפצת רעיונותיה, העומדים בניגוד לליברליזם ולדמוקרטיה, וסיפקה טכנולוגיות וסיוע כלכלי לשליטים סמכותניים במדינות אחרות. אך שי לא התערב בצורה ישירה בדמוקרטיה כלשהי. אין ראיות של ממש שהוא רוצה לחתור תחת הדמוקרטיה האמריקנית; ולדימיר פוטין הרבה יותר מסוכן ממנו בהקשר הזה. קידום תדמית חיובית של סין או לטעון שיש למודל שלה יתרונות כלכליים, אינו מתקרב לטקטיקות הסובייטיות של פלישות או אספקת קלצ'ניקובים וקטיושות ללוחמי גרילה. אם שי מנסה לקדם מרקסיזם-בולשביזם-מאואיזם ברחבי העולם – הוא עושה עבודה גרועה, קובע מק'פול.

הנשיא הרי טרומן וממשלו – כמו גם הבאים אחריהם – הגיבו בצדק לתוקפנות הסובייטית, ויצרו מולה הן גופים אמריקניים והן מערכת של בריתות. ניתן ללמוד מהצלחתם על הדרך להתמודד כיום עם סין. אך יש גם לזכור, שלעיתים ארה"ב הגיבה בצורה מוגזמת; המק'ארתיזם והתמיכה במשטרים ימניים אכזריים היו הצד הפחות-מלבב של המלחמה הקרה. אם ארה"ב תראה בטעות את שי כתואם-סטאלין, היא עלולה לחזור על אותן טעויות.

המלחמה הקרה נמשכה 40 שנה ולאורך רוב התקופה הניצחון בה לא נראה בטוח. המלחמה הקרה עם סין עלולה להיות ארוכה יותר, וכדי להצליח בה – ארה"ב חייבת לאבחן בצורה נכונה את הסיכון ואת המינון הדרוש כדי להתמודד איתו. ארה"ב אינה צריכה להוציא טריליונים על נשק גרעיני, טילים וחימוש החלל, ואינה צריכה לנהל מלחמות על-ידי שלוחים, טוען מק'פול. והחשוב ביותר: אסור לה להיגרר לעימות ישיר מול סין.

מעצבי מדיניות החוץ האמריקנים צריכים להימנע מבחינת כל צעד סיני ברחבי העולם, כפי שטרומן חשב שעליו לעשות מול סטאלין; התנהלות זו הובילה לטרגדיה של וייטנאם. יש לבחון שוב ושוב את הערכת הסיכונים: האם החרות והדמוקרטיה באמת בסכנה אם לאוס או רואנדה ייבאו ציוד אינטרנט סיני? האם יש להתייחס כמרגל לכל סיני השוהה בארה"ב? אם תנסה להכיל את סין בכל מקום, ארה"ב עלולה שלא להצליח להכיל אותה במקומות בהם הביטחון הלאומי שלה באמת נמצא בסכנה. וכפי שמלמדת המלחמה הקרה, ההצלחה תהיה תלויה במידה רבה ביכולתה של ארה"ב להשתפר בביתה: להאיץ את המו"פ, ולהשקיע בחינוך, בבריאות, בתשתיות ובדמוקרטיה. ארה"ב צריכה להשקיע פחות מאמצים בהחלשת יריביה ויותר בשיפור של עצמה.

ארה"ב חייבת להבין את סין כמות שהיא, ולא כפי שיש הרוצים שהיא תהיה. ממשל טראמפ היה רוצה שמנהיג סטאליניסטי יוביל את בייג'ינג, כדי להניע טוב יותר את האמריקנים נגדו. אבל סין כמות שהיא איננה נשלטת בידי סטאלין חדש, שב וטוען מק'פול. הערכה הפוכה רק תעמוד בדרכה של ארה"ב לפיתוח מדיניות מתוחכמת ומצליחה כדי להתמודד עם סין בטווח הארוך.