הבחירות היו מרות וצמודות והועלו טענות נזעמות על הונאה. לאחר שג'ון קנדי ניצח בהפרש זעיר את ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1960, זממה חבורה של "קושרים" לשלול את נצחונו בחבר האלקטורים. רובם היו אלקטורים לבנים ושמרנים מן הדרום, אשר התנגדו למדיניות של הסנאטור הליברלי הצעיר ממסצ'וסטס, במיוחד לתמיכתו בשוויון זכויות לשחורים.

אם אלקטורים אלו היו מצליחים, לתפקיד הנשיא היה נבחר הארי בירד – סנאטור דמוקרטי מווירג'יניה שתמך בהפרדה גזעית; לסגן הנשיא הם ייעדו את בארי גולדווטר, סנאטור רפובליקני מאריזונה שהיה פעמיים מועמד המפלגה לנשיאות – שניים שלא נתנו את ברכתם למהלך בכל צורה שהיא. בשבוע בו חבר האלקטורים אישר את נצחונו של ג'ו ביידן, למרות טענותיו של דונלד טראמפ להונאה, חזר וושינגטון פוסט בדיוק 60 שנה אחורה.

קנדי ניצח בפער של 113,000 קולות בלבד בבחירות בהן הצביעו 69 מיליון אמריקנים. הרפובליקנים חשדו שב-11 מדינות התחוללה הונאה והגישו תביעות בשתיים מהן – טקסס ואילינוי, בהן ניצח קנדי בפער של פחות מ-9,000 קולות. בתביעה באילינוי נטען, כי קולות לטובת קנדי "הגיעו" מבתי הקברות של שיקגו. בתי המשפט דחו את שתי התביעות, והפעילות עברה לאלקטורים. ניקסון לא נטל חלק בפעולות אלו ואמר לעיתונאים: "ארצנו אינה יכולה להרשות לעצמה את הסבל של משבר חוקתי".

מיד לאחר הבחירות הסכימו אלקטורים באלבמה ומיסיסיפי, בהן ניצח קנדי, שלא להעניק לו את קולותיהם. כל שמונת האלקטורים של מיסיסיפי ושישה מבין 11 האלקטורים של אלבמה לא היו מחויבים לבחור במנצח; הם ניסו לשכנע את עמיתיהם בחבר האלקטורים לנהוג כמותם. למארגני המזימה היו שלוש תוכניות פעולה.

תוכנית א' הייתה שהאלקטורים מ-11 מדיניות דרומיות ילחצו על קנדי להתחייב להפסיק את הסיוע האמריקני למדינות קומוניסטיות ולתמוך ב"זכויות המדינות" – שם קוד להפרדה גזעית. אם הוא יסרב, תופעל תוכנית ב': הצעת החלטה להחלפת המועמדים, כך שלינדון ג'ונסון יהיה הנשיא וקנדי יהיה סגנו. תוכנית ג' הייתה שהאלקטורים הרפובליקנים מכל 50 המדינות יוזמנו לשיקגו כדי לבחור נשיא מתוך רשימה של "דרומיים מכובדים". בין המועמדים היו כאמור בירד ולצידו מושלי ארקנסו ומיסיסיפי, אורוול פאובוס ורוס ברנט, והסנאטור ריצ'רד ראסל מג'ורג'יה.

אם גם תוכנית זו הייתה נכשלת, הם היו מנסים למנוע מקנדי להגיע ל-269 אלקטורים ולהעביר את ההכרעה לבית הנבחרים. בכל ההיסטוריה האמריקנית זה קרה פעמיים: ב-1800 בחר הבית את תומס ג'פרסון על פני אהרון באר, וב-1825 – את ג'ון קווינסי אדמס על פני אנדרו ג'קסון שניצח במניין הקולות.

האלקטורים המורדים מן הדרום פנו לאלקטורים הרפובליקנים בבקשה שלא יצביעו בעד ניקסון. הנרי ארווין מאוקלהומה התנגד למה שכינה "הדעות הסוציאליסטיות של קנדי" והסכים; מאוחר יותר העיד, כי נוצרה אפשרות של ממש למניעת הנשיאות מקנדי. ארווין שלח מברקים לכל 218 האלקטורים הרפובליקנים והאיץ בהם להעביר את תמיכתם מניקסון לבירד. הוא כתב גם ליושבי ראש המפלגה בכל המדינות. 40 איש השיבו, אך איש לא התחייב. יו"ר המפלגה באוקלהומה יצא בחריפות נגד האלקטור ממדינתו: "הוא כנראה חושב שדעתו גוברת על זו של חצי מיליון מצביעים מאוקלהומה שבחרו בניקסון".

המרד התפשט בדרום. ברנט קרא לאלקטורים במדינות האזור להצביע בעד בירד וגולדווטר. המאמצים לשחרר את האלקטורים להצביע כרצונם קיבלו תנופה בטקסס, לואיזיאנה, ג'ורג'יה, וירג'יניה ודרום קרוליינה. "זה היה איום אמיתי", כתב לימים הביוגרף של קנדי, תיאודור סורנסן. שבועיים לפני הצבעת האלקטורים צפה האריס, כי קנדי לא יגיע ל-269 קולות.

בפועל, המרד הסתיים בקול דממה דקה. רוב האלקטורים חשו שהם מחויבים מבחינה מוסרית לתת את קולותיהם למי שניצחו במדינותיהם. אלקטור של קנדי בדרום קרוליינה סיפר, כי הלחצים עליו כללו הצעת שוחד: מניה בחברה בפיליפינים. בסופו של דבר קיבל קנדי 303 קולות לעומת 219 לניקסון. בירד קיבל 14 בלבד – של ארווין ושל האלקטורים המורדים המקוריים; כל ה-14 גם הצביעו בעד הסנאטור הדמוקרטי סטורם ת'ורמונד לסגן נשיא.

למרבה האירוניה, היה זה ניקסון – בתפקידו כסגן הנשיא היוצא ונשיא הסנאט – אשר ניהל את ישיבת הקונגרס לאשרור התוצאות. הוא החל לקרוא את שמות המדינות בסדר אלפביתי, ולאחר ההצבעה של אלבמה אמר ביובש: "האדון מווירג'יניה מוליך כרגע". בהמשך השנה ערך הסנאט שימועים על האפשרות לשנות את שיטת האלקטורים. הסנאטור מייק מנספילד טען, כי "יש להעביר את השיטה מעידן הסוס והכרכרה לעידן הסילון". 60 שנה מאוחר יותר, הסוס והכרכרה ממשיכים בדרכם.