קרוב לשנה לאחר התפרצות הקורונה, השפעתה המלאה על הכלכלה האמריקנית עדיין אינה ברורה. כמה מהאינדיקטורים החשובים ביותר שנויים במחלוקת: חלק מן החברות מדווחות על רווחי שיא, בעוד מספר המובטלים גדל ב-10 מיליון. האם המיתון רק בתחילתו, או שמא החיסון יוביל לסיומו המהיר? כמה אנשים סובלים כעת, ומה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של עשרת החודשים האחרונים? ניו-יורק טיימס ביקש לשמוע את דעותיהם של כלכלנים ומומחים, והללו הצביעו על שמונה נקודות מרכזיות.

1. עובדים עזבו ולא חזרו

למעלה מ-4 מיליון איש עזבו לחלוטין את כוח העבודה בין פברואר לנובמבר, כלומר – הם לא עובדים ולא מחפשים עבודה. כמה מן הכלכלנים אומרים שזהו נתון מדאיג, המסתיר את ממדי האבטלה האמיתיים (מי שאינו מחפש עבודה אינו נחשב למובטל). אליזה פורסיית' מסבירה, כי הסובלים ממחלות רקע אינם מחפשים עבודה בעת המגיפה, והורים רבים נאלצים להישאר עם ילדיהם. חלקן של הנשים גדול מזה של הגברים, מה שעלול להשפיע לטווח ארוך על יכולת ההשתכרות שלהן. ג'אנל ג'ונס אומרת, שהדבר נובע מהכורח לבחור בין עבודה לבין טיפול בבני משפחה, ושהתופעה בולטת במיוחד בקרב הנשים השחורות.

2. מספר המובטלים לתקופה ממושכת ממשיך לעלות

למרות שעובדים שפוטרו זמנית באביב חזרו לעבודה, מספר גדול שלהם אינם מצליחים למצוא עבודה. מספר המובטלים שישה חודשים ומעלה נמצא בעלייה מאז אפריל. אליקס גולד-וורת': "זוהי בעיה רצינית מאוד, כי מדובר באנשים שיכולים לייצר סחורות ושירותים ואינם מסוגלים לעשות זאת".

3. האבטלה ירדה יחסית, אך הפערים התרחבו

כמה מן המומחים מודאגים מכך שהקורונה מרחיבה את הפערים הכלכליים בין קבוצות דמוגרפיות שונות. אומרת קתרין אדוארדס: "התגובה למשבר תמיד מוטה לצד כלשהו, אבל לאורך השנים למדנו שהטיה לעבר סיוע מצומצם עלולה לגרום נזק למשך שנים ליחידים, משפחות וקהילות". בני מיעוטים סבלו מאבטלה קשה יותר עוד לפני הקורונה, והמשבר הנוכחי פוגע בעיקר בגברים שחורים: אבטלה של 11.3%, למעלה מחמש נקודות האחוז יותר מאשר גברים לבנים.

4. חלק מן המשפחות לא מסוגלות לרכוש צרכים בסיסיים

נתונים נרחבים על קשיים חומריים אינם זמינים, ולכן למקבלי ההחלטות יש פחות מידע על הסובלים בצורה הקשה ביותר ממשבר הקורונה. אדוארדס מציינת, כי כך למשל אין מידע שוטף על עוני, זמינות המזון ומידת הרעב, ביטחון הדיור, חסרי דיור וזמינות שירותי הבריאות. ברור שמשפחות רבות מתקשות להסתדר, אבל איש לא יודע את הפרטים.

5. הנדל"ן התייקר לאורך המשבר

העלייה בדמי השכירות ובמחיר הבתים מכבידה במיוחד על בעלי ההכנסות הנמוכות, משום שרבים יותר מהם איבדו את עבודתם מאז פברואר ומתקשים ממילא לשלם שכר דירה. סוזן ווצ'ר טוענת שחוסר השוויון הנוצר בשל כך הוא האתגר הגדול ביותר בהיחלצות מן המשבר. העלייה בשכר הדירה אינה מאפשרת לחסוך, והתייקרות הדירות מרחיקה מהישג יד את הדרך העיקרית של יצירת עושר בארה"ב – רכישת דירה. התייקרות הנדל"ן נובעת מעלייה במכירת הדירות, כאשר אמריקנים מבלים יותר זמן בבית ובמקביל ירדה הריבית על המשכנתאות לשפל חסר תקדים. מאידך-גיסא, עלייה זו יכולה להמריץ את המשק האמריקני לקראת התאוששות.

6. השכר התאושש במהירות

למרות כל סימני האזהרה הללו, אומרים כמה מומחים שיש סימנים להתאוששות מהירה. התפתחות מבטיחה אחת היא בתחום התפוקה – כמה יכול המשק לייצר בהתחשב בכמות העבודה והמשאבים העומדים לרשותו – הממשיכה לעלות. השכר עולה במהירות דומה לזו שבה ירד, ולדעת טים דיי הדבר מלמד שהמשק האמריקני פחות תלוי בסיוע הפדרלי מכפי שמקובל לחשוב. הוא גם מציין, שהתאוששות השכר מהירה בהרבה מזו שאחרי המשבר הפיננסי של 2008.

7. המשק הצליח לעבור משירותים לסחורות

למרות שהקורונה פגעה קשות בחיי היום-יום של האמריקנים, היא לא גרמה להם להפחית את הוצאותיהם בהיקף ממנו חששו. ההוצאה ביצעה פניית פרסה ועברה משירותים לסחורות – למשל, קניית משקאות חריפים במרכולים במקום לצרוך אותם בפאבים. מייקל גייפן אומר, שזוהי הוכחה לגמישות המרשימה שהפגין המשק האמריקני לאורך המשבר.

8. זינוק בבקשות לפתיחת עסקים

למרות שאין-ספור עסקים נאלצו להיסגר לאורך הקורונה, יש איתות חיובי בדמות הזינוק בבקשות לפתיחת עסקים לעומת השנה שעברה. סטיבן המילטון אומר, שהדבר נובע מכך שרבים מן המפוטרים הפכו לעצמאים, ומלמד על החוזק הפיננסי שלהם המאפשר להם לעשות זאת. הוא מציין, כי מספר העסקים החדשים אינו מתקרב לזה שנסגרו, אך יש לראותו כרע במיעוטו.

סיכום: משק גמיש אך בלתי שוויוני

כל נתון בפני עצמו אינו מספר את מלוא סיפורו של המשבר, ואילו כולם יחדיו מלמדים – מסכם הטיימס – שהכלכלה האמריקנית הוכיחה שהיא מסוגלת להתאים את עצמה לתנאים קיצוניים. אך כל המומחים עימם שוחח העיתון, כולל האופטימיים שבהם, מסכימים שיש צורך במדיניות פיסקלית נרחבת – דהיינו, עוד תוכנית סיוע ענקית - כדי להתמודד עם הסבל בטווח הקצר ולמנוע נזקים בטווח הארוך. ג'ונס מבהירה, כי הסיכון של עשיית מעט מדי הוא עצום, בעוד הסיכון של עשיית יותר מדי הוא קטנטן. הנתונים מלמדים, כי יש מי שנשארים מאחור כבר כעת, כאשר ההתאוששות אינה שוויונית – לאחר שהמגיפה פגעה בצורה קשה במיוחד בשכבות החלשות.