אם תאזינו לתוכנית אירוח כלשהי בזמן השיא בחודשים אלו, הדיון יהיה על שקיעתה של המדינה. צרפת מאבדת את מפעליה ומשרותיה, רומסת את ההכנסות והעסקים הקטנים, הורסת את הנוף והשפה, מזניחה את הגבולות ויורדת ממעמדה העולמי. תושביה מפורדים ומפולגים, אם לא על סף מלחמת אזרחים. 75% מן הנשאלים בסקר שנערך לאחרונה אמרו שצרפת נמצאת בירידה.

כמו לאחרים, גם לצרפתים יש סיבות טובות לעגמומיות – מנתח אקונומיסט. הסגרים היו מתישים. עליית מחירי האנרגיה, עיכובים בשרשרת האספקה, גל חדש של תחלואת קורונה ומגבלות – כל אלו גורמים אמיתיים לחוסר ודאות. באפריל הקרוב יתקיימו בחירות לנשיאות והקמפיין כבר מפלג. 47% מהצרפתים אומרים שיצביעו בסיבוב הראשון למועמד מן הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני; ל-60% אין אמון בנשיא עמנואל מקרון.

אבל יש פרדוקס בליבו של הדיכאון הצרפתי הנוכחי: מצב המדינה לגמרי לא רע ובכמה מובנים אף טוב משל שכנותיה. העלייה בקורונה כלל אינה דומה לזו שגרמניה, ושיעור המחוסנים בה גבוה מאשר בגרמניה ובריטניה. הכלכלה צפויה לצמוח השנה ב-6%, וברבעון השלישי לבדו עלה התוצר ב-3% והוא חזר לרמתו מלפני המגיפה. שיעור האבטלה הוא 7.2% - נמוך מאשר ערב הקורונה, ולא בגלל הסיוע הממשלתי בתשלומי השכר: שיעור הנהנים מתוכניות אלו עומד על 520,000 בלבד, לעומת 8.4 מיליון באפריל 2020. החברות מתקשות לגייס עובדים והשכר צפוי לעלות. מדד קא"ק 40 של בורסת פריז מצוי בשיאו.

אז מדוע הצרפתים משוכנעים שהכל מתפרק? אין הסבר פשוט. סיבה אפשרית אחת היא החשדנות כלפי ההתאוששות הכלכלית. הממשלה השקיעה סכומים ניכרים בשימור משרות ובהמשך הפעילות העסקית בזמן הקורונה, כדי למנוע פשיטות רגל ופיטורים. אבל הסיוע הזה מסייע גם למשקיעים, המשרות נחשבות כמובטחות ויש הרואים את בעלי המניות כמרוויחים שלא בצדק; מקרון עדיין נאבק בתיוגו כ"נשיא של העשירים".

אפשרות נוספת היא שהמבנה שבנתה הממשלה הוא מאכזב. מדינה חזקה בראשותו של נשיא חזק יוצרת ציפיות ניכרות משניהם. עימותים ופשרות המאפיינים את המציאות של הממשלה, הם מקור בולט לחוסר שביעות רצון, כמו גם המורכבות של העולם הגלובלי. קשיים בייבוא מוליכים-למחצה לתעשיית הרכב או בהתמודדות עם מהגרים, אינם נתפסים כתוצאה של בעיות אובייקטיביות אלא כפגיעה בגאווה הלאומית.

תשובה שלישית היא, שלצרפתים יש יחס דו-ערכי לאושר. סקרים מדרגים דרך קבע את הצרפתים כבלתי מאושרים ביחס לעמים אחרים. מאחר שהם אידיאליסטים, הצרפתים מתאכזבים מן העולם האמיתי. מגיל צעיר מחנכים אותם להפעיל חשיבה ביקורתית והם נהנים שלא להסכים. בשנה שעברה, בעיצומה של הקורונה, רק 39% מהצרפתים חשבו שממשלתם מתמודדת היטב עם המשבר – לעומת 74% בגרמניה ו-69% בבריטניה.

ואולי חשוב מכל, סבור אקונומיסט: לקראת הבחירות לנשיאות, קיימת התפכחות מההבטחה לתשועה באמצעות אומנות הפוליטיקה. פרנסואה מיטראן הבטיח ב-1981 למנוע תוהו ובואו. ז'אק שיראק הבטיח ב-1995 לתקן את הסדקים החברתיים המאיימים על האחדות הצרפתית. מקרון היה יוצא דופן ב-2017 כאשר ניהל קמפיין של אופטימיות. כאשר מספר מקרי הקורונה עולה, שרשרת האספקה מקרטעת והחימום בחורף מתייקר, הרבה עלול להשתבש. וגם אם לא – יריביו של מקרון מכל הכיוונים יכולים לספק תחזיות קודרות.