קים ג'ונג-און מציין עשור: יש גרעין וטילים, אין מזון

מפארק השלום שליד סיאול ניתן לראות היטב את קוריאה הצפונית, אך הקרבה הזאת מעולם לא היה מטעה יותר מאשר כיום, כאשר קים ג'ונג-און מציין עשר שנים לשלטונו בפיונגיאנג. התקווה האחרונה לפתיחות ולרפורמות בצפון נמוגה כאשר קים והנשיא דונלד טראמפ לא הצליחו להגיע, בפגישתם בווייטנאם, להסכם על הגבלת הנשק הגרעיני של הצפון בתמורה להקלה בעיצומים עליו.
אקונומיסט מציין, כי בשנתיים האחרונות נותקו גם אחרוני הקשרים שבין הצפון לבין העולם החיצוני, כאשר קים החליט לסגור הרמטית את גבולות ארצו בשל הקורונה. כאשר מידע מועט מטפטף מן הצפון, הוא איננו מעודד: מחסור קשה במזון ומאבקים פוליטיים.

קים ירש את אביו ב-17 בדצמבר 2011, וכמה משקיפים ציפו שהמשטר יקרוס בתוך שבועות או חודשים ולאחר מכן תבוא פתיחות כלכלית בפיקוחה של סין. אחרים – ובהם אקונומיסט – העריכו שלמרות חוסר רצונו בכך, קים ייאלץ לבצע שינויים משמעותיים בכלכלת ארצו.

בשנים הראשונות לשלטונו של קים, נראה היה שהתחזיות מן הסוג השני מתאמתות. בשנת 2012 הוא הבטיח לבנות מדינה חזקה מבחינה כלכלית ולשפר את תנאי החיים של העם. קים שינה חוקים בנושאי חקלאות וחברות ממשלתיות, כדי לאפשר מידה מסוימת של כלכלה פרטית, הזמין יועצים חיצוניים בנוגע להקמת איזורים כלכליים מיוחדים, הכיר במאות שווקים בלתי רשמיים והעלים עין מכלכלה פרטית זעירה. פיונגיאנג התמלאה בגורדי שחקים, פארקי מים ודולפינריום. קים החל להקים מרכז תיירות חדש והרחיב את הסחר עם סין.

התוצאה הייתה שיפור ניכר לעין – אם כי מנקודת מוצא נמוכה מאוד. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו, יכול היה ליהנות מבתי קפה, מסעדות ומרכולים מצוידים היטב. פליטים מן הצפון שהגיעו לדרום החלו להסביר את עזיבתם לא בתנאים הקשים בארצם אלא בהיחשפותם לתנאים הטובים יותר מחוצה לה; לא ברצון לשרוד אלא ברצון לזכות בחופש. הלגיטימציה של שני השליטים הראשונים לבית קים הייתה הקמת המדינה; קים השלישי, שלא יכול היה להתהדר בכך, הציע במקום זאת חיים טובים יותר.

אין כסף מעבר לארסנל

התמונה השתנתה בשנים הבאות. כל המטרה של בניית "מדינה משגשגת" הייתה לייצב את השלטון. היא לא התרחבה עד כדי מתן אפשרות לכלכלת שוק אמיתית או להענקת יותר חופש פוליטי לאדם מן השורה. להפך: התהליך לווה בהכבדת הדיכוי, הידוק הפיקוח בגבולות והאצת התוכנית הגרעינית והבליסטית. העיצומים שהטילה המערב על קוריאה הצפונית בשל מדיניות הנשק שלה, לא הותירו לקים די כסף כדי לקדם מטרות שמעבר להרחבת הארסנל שלו.

בשנת 2018 ניסה קים לפתור סתירה זו באמצעות חיזור אחרי טראמפ ועמיתו הדרום-קוריאני, מון יי-אין – אך נכשל. קים טעה בהערכותיו בפגישתו עם טראמפ בהאנוי בפברואר 2018, כאשר דרש הסרה מוחלטת של העיצומים תמורת השבתת אתר גרעיני מתיישן. טראמפ תפס את הבלוף והפסגה קרסה. ייתכן שניתן היה לנהל זאת, שכן באותה עת קשריו הדיפלומטיים האחרים של קים – במיוחד עם סין – היו קצת יותר מוצלחים והבטיחו לו זרם מתמיד של סחר, חוקי ובלתי חוקי.

אך כאשר היכה הנגיף, תגובתו של קים גבתה מחיר גם כאן. הגבול עם סין סגור ברוב השנתיים האחרונות וצפוי להישאר כך בעתיד הנראה לעין, למרות שלאחרונה היו שמועות על פתיחתו המוגבלת. התיירות גוועה. רוב הדיפלומטים הזרים עזבו את המדינה. ארגוני סיוע זרים אינם מורשים לפעול מזה קרוב לשנתיים.

יש סימנים למצוקה גוברת, ממשיך אקונומיסט, כאשר המזון במחסור ואפילו בעלי זכויות היתר בפיונגיאנג סובלים מכך. קים עצמו הודה שמצב האספקה "מתוח" וקרא לאנשיו להתכונן לתקופה קשה. אבל הוא גם החמיר את העונשים על הברחה ועל צפייה בתוכניות בידור זרות, כמו דרמות תוצרת קוריאה הדרומית.

יש רק מעט סימנים לשיפור אפשרי בקרוב. קים ממשיך לדחות הצעות לעזרה ואפילו לחיסוני קורונה. נסיונותיהן של ארה"ב וקוריאה הדרומית להחיות את רוח הדטנט, למשל באמצעות מו"מ לסיום רשמי של מלחמת קוריאה, נותרו ללא מענה. אחרי עשר שנים בשלטון, העוצמה הכלכלית היא חזיון תעתועים. קים יכול לנחם את עצמו בארסנל הגרעיני שלו; לבני עמו אין מותרות כאלה.