פבלו פיקאסו היה בין הבודדים שהשתתפו בהלוויתו של הצייר חיים סוטין ב-11 באוגוסט 1943, בפריז הכבושה בידי הנאצים. סוטין נפטר בבית החולים כאשר בטנו פתוחה לאחר שהוברח לבית חולים בעיר. המאהבת שלו התעקשה שיקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, למרות שהסתתרו בחורשות ובחוות מחוץ לעיר. המסע גזל שעות יקרות ועד שהגיע סוטין לבית החולים, לא ניתן היה להצילו.
סוטין נולד כיהודי בעיירה ליד מינסק ונפטר כיהודי; את 50 השנים שבאמצע הוא חי כאמן – מגדירה הביוגרפית שלו, סלסטה מרכוס, במאמר בניו-יורק טיימס. כמו יהודים אשכנזים רבים, סוטין עזב את מזרח אירופה לאחר גל של פוגרומים ברוסיה בשנות ה-1910. הוא הצטרף לחבורת ציירים יהודים ברובע מונפרנס, וכאשר בתחילת שנות ה-1920 רכש סוחר אמנות אמריקני 52 מציוריו – הובטח מקומו בתולדות האמנות.
ייתכן שסוטין היה מופתע לשמוע שפיקאסו השתתף בהלוויתו; אין ספק שהיה מופתע לשמוע שמרכוס אומרת קדיש על קברו בכל ביקור. מבין כל המסורות שעיצבו את חייו – היהדות, המורשת התרבותית היהודית-רוסית, תרבות קהילות המהגרים – היחידה שאימץ בשתי ידיו הייתה זו של הציירים הדגולים אליהם התחבר. מה משנה הזהות כאשר מדובר בגאון?
סיפור חייו של סוטין יכול להיות מסופר כמלחמה בין כוח רצונו לבין כוחה של ההיסטוריה. ההיסטוריה ניצחה כאשר הורידה אותו לדרגת עוד אחד מקורבנותיו של היטלר. סיפורו של סוטין הוא אוניברסלי ונצחי, אומרת מרכוס. כל דור מוליד את המפלצות שלו, בעלות אותה שאיפה לשבור את כוח הרצון ולהרחיק את האמנים מאמנותם. כמו סוטין, הפליטים של היום הם חברי קהילת אמנים המבקשים לבנות את זהותם בנוסף לאלו שלתוכן נולדו. לחיות כאמן בגולה – זהו אחד הנצחונות הגדולים ביותר של הרצון האנושי: ניצחון רוחני.
סוטין לא יכול היה לצייר על-פי פקודה. הוא יכול היה לציית רק לצרכיו הפנימיים. כדי לבצע עבודה, היה עליו לחוש אחוז דיבוק, להיכבש ביופיו של הנושא, להרגיש את הכורח המוזר להפוך את היופי הזה לציור. הוא המתין להתקפי האנרגיה האינטליגנטית הזאת שיתפסו אותו, כמו נביא הממתין ללחישות אלוקיות. אם הכורח לא הגיע, הוא התמלא חשש שמא לא ישוב.
ציוריו של סוטין נראו כחבלי לידה של משהו שמעבר לאנושי. אלי פורה, מבקר האמנות הגדול ביותר בשנות ה-1920 וה-1930, אמר שסוטין הוא האמן החי הרוחני ביותר משום שהוא היה החושני ביותר. לסדרת "Boeuf Écorché שצייר בשנות ה-1920, קנה סוטין פגר חזיר שלם. בהשראתו של רמברנדט, הוא רצה תיאור פרטני של האיברים הפנימיים. כאשר הבשר להירקב ולאבד את הדם, קנה סוטין דליים של דם ושפך אותם על הפגר כדי לקבל את הצבע האדום. האגדה מספרת שכאשר שכניו ראו דף זורם מתחת לדלת דירתו, הם החלו לצרוח שמישהו רצח אותו. כאשר פתחו את הדלת, ראו אותו מצייר בפראות. לא היה הבדל בינו לבין אמנותו. האמנות הייתה ארצו, ליבו ומוחו.
"לתרבות אין ארץ ואין שפה", אמר האמן הסורי בשאר אשר ברח מהעיר חלב בשנת 2015. בשאר, סוטין ואמנים גולים אחרים מזכירים לנו, כי קבלת מגע השיגעון הגורם לנו ליצור היא ברכה. אנשים כאלו הם חלק מההיסטוריה, הם יותר מאשר פוליטיקאים: הם אמנים, מסיימת מרכוס.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
