פרטי האירוע
המשיב 1, חלפן כספים מעזה, שלגרסתו נשא עמו בהיותו בת"א חבילה שהכילה 50,000$ אמריקנים, נכנס לחנותו של המערער אותו הכיר, ובחששו שהמשטרה דולקת אחריו, החביא את החבילה והסתלק מהמקום. הוא חזר כחצי שעה לאחר מכן עם המשיב 2, אף הוא חלפן כספים מעזה, ונוכח לדעת כי החבילה נעלמה ממקום מחבואה. המערער טען באוזניהם, כי סבלים שהיו ברחוב והיו עדים לאירוע נטלו את החבילה, תוך השמעת האיום כי יזעיקו את המשטרה אם לא יתאפשר להם לעשות כן. נוצרה מהומה עקב דרישת המשיבים מהמערער שישיב להם את כספם. בסכסוך התערבו מספר סוחרים מהסביבה, שאחדים מהם שימשו, לגרסת המשיבים, כ"בוררים" או כ"פוסקים", והם החליטו כי המערער ישלם למשיבים 40,000$. המערער שילם על אתר כשישית מסכום זה, ולאחר מכן, בעקבות ביקורי המשיבים בחנות, שילם סכומים נוספים, בזהב, במזומן ובהמחאות, ובסך הכל 25,000$. המשיבים דרשו את יתרת כספם ואף נעזרו ב"גובים פרטיים". המערער התלונן במשטרה. המשיבים הועמדו לדין פלילי והורשעו על-פי הודעתם בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וקשירת קשר לסחיטת כסף בכוח ובאיומים. המערער תבע את המשיבים בתביעה בסדר דין מקוצר להשבת הסכום של 25,000$, שנלקח ממנו, לטענתו, תוך סחיטה ועושק בלא שהמשיבים היו זכאים לו, ואילו המשיבים עתרו מצדם לאכיפת הביצוע של יתרת "פסק הבוררות", היינו לתשלום סך של 15,000$, או, לחלופין, להחזרת מלוא ההפרש בין הסכום שהופקד על-ידיהם, לטענתם אצל המערער לבין מה שכבר שולם. בית המשפט המחוזי לא ייחס כל משמעות להרשעת המשיבים בהליך הפלילי וקבע, כי בעלי הדין קיבלו על עצמם את הכרעת ה"פוסקים", וכי לא הוכח שהסכמה זו הושגה בדרכים פסולות, ולכן דחה את תביעת ההשבה של המערער וקיבל את תביעת המשיבים לקבלת הסכום הנוסף של 15,000$. מכאן הערעור.
החלטת בית משפט
הנשיא מ' שמגר - חוק הבוררות לא נועד לסייג את העיקרון בדבר חופש ההתנאה, לפיו יכולים הצדדים ליצור התחייבות חוזית מחייבת גם בעל פה (בסייגים שאינם לעניינינו), אולם מקום בו הסכמתם לא מצאה ביטוי בכתב, אין הצדדים יכולים להסתייע במנגנונים השונים לאכיפת הפסק אשר נקבעו בחוק, כגון עיכוב הליכים או אישור פסק הבורר. ביצועה של הבוררות עליה הוסכם בעל פה יהיה אפשרי רק ע"י הגשת תביעה על-פי עילת הפסק. מקובל עלי, כי נוכח מכלול הראיות, אשר נפרשו לפני הערכאה הראשונה, היה מקום להסיק, כי הסכמתו של המערער בדבר מסירתו של הסכסוך להכרעתם של אחרים נכפתה עליו באיומים חמורים. למעשה לא כפרו המשיבים באף עובדה הנוגעת לסחיטה או לאיומים.
קבלתה של טענת האיומים אין בה, כשלעצמה, כדי לסייע למערער, שכן נכרת חוזה ולו בכפייה, וחוזה כאמור תקף כל עוד לא בוטל. כל עוד יש בידי קורבן הכפייה לבחור בין חלופות התנהגותיות, אפילו אם תוצאתה הצפויה של אחת מהן היא הפעלתה של אלימות כלפיו, הרי נוצרת התקשרות, אלא שאז הסכמתו פגומה בשל טעם המאפשר ביטול החוזה. בהתאם לאמור בסעיף 20 לחוק האמור - ביטול החוזה יהיה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה. במקרה דנן, לא ניתנה הודעה זו תוך זמן סביר לאחר שנודע למערער שפסקה הכפייה. (המערער הגיש תביעתו לבית המשפט קמא רק ביום 3.2.85. אולם, ההסכם נערך ביום 27.7.84. המשיבים נעצרו ע"י המשטרה, בעקבות תלונת המערער, עוד ביום 30.8.84, ולפי חומר הראיות שהו במעצר לפחות עד יום הגשת כתב האישום נגדם ב- 17.9.84. בשבוע בו נעצרו המשיבים עצרה המשטרה גם את יתר המעורבים בפעולות האיומים והפעלת הכוח נגד המערער ונגד בנו).
דעתי היא, כי ההסכם שלפנינו נוגד את תקנת הציבור, וכי הוא, והפסק שניתן בעקבותיו, בטלים, לפי האמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי). המדובר בהסכם שצמח במישרין מתוך מחלוקת על גורל מטבע זר שהוחזק שלא כדין, שפרצה בין ספסרי מטבע זר, חלקם מחביאי רכוש, שהחזקתו אסורה ואשר אותו רצו למלט מן המשטרה, ואחר מי שאצלו הוחבא הרכוש, בידיעתו, וגם הפוסקים הם חלק מאותו קהל מעורבים בעסקי החלפנות שבאו לערוך "סולחה" בין הנצים. יש לציין כי תקנת הציבור משקפת את אשיות היסוד של הסדר החברתי מעצם הוויתה היא מוסד גמיש, המשתנה משיטת משפט אחת לרעותה, על-פי המקום והזמן.
אשר לגישה הראויה להינקט במשפטנו, דומה כי כיום, לנוכח התפישה המשפטית המעוגנת בסעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי), אין עוד מקום למרביתם של השיקולים שעמדו כנגד השימוש בתקנת הציבור, עת נשען המשפט המקומי בסוגיה זו על שיטות משפט זרות. קבלתה של טענה בדבר פסלות בגין תקנת הציבור אינה מונעת עוד סעד של השבה. אדרבא, לפי סעיף 31 ההשבה היא התוצאה המיידית הנובעת מבטלות החוזה לפי סעיף 30. זאת ועוד, לבית המשפט שיקול דעת לסטות מדין ההשבה ולהורות, משיקולי צדק, אם על מניעתה של ההשבה ואם, בתנאים מסוימים, על קיומו של החוזה. בית המשפט מחליט על יישומו של העיקרון לגבי כל מקרה לגופו. אין מקום לדבר על רשימה סגורה, אך גם אין לפתוח פתח ליצירה של תכנים שיפוטיים בהינף קולמוס ועל-פי אמות מידה פרסונאליות. האמירה השגרתית בדבר סוס הפרא אליו מדמים את תקנת הציבור אינה צריכה להשכיח את העובדה, כי את סוס הפרא ניתן לאלף.
לפנינו הסכמה שהושגה בין הצדדים, שעיסוקם במקצוע בלתי חוקי, עקב סכסוך אשר נתגלע במישרין עקב עיסוקם הבלתי חוקי, כאשר חלק מבעלי המחלוקת נמלט משלטונות החוק. העברתו של הסכסוך להכרעת מכובדים המעורבים בפעילותם של בעלי אותו מקצוע איננה משנה את אופייה של המחלוקת ואת תוכנה. לטעמי, אין ליתן תוקף לבוררויות של בתי דין פנימיים מסוג זה, אשר מקוימות כדי להסתיר מן הרשויות עיסוקים לא חוקיים. תקנת הציבור מחייבת, כי כסף שגורלו מוכרע בערכאות השוק השחור לא יולבן במצוותו של בית המשפט.
במקרה כגון זה הופך בית המשפט - במקום בו מגן הזכויות הקנייניות - ללישכת הוצאה לפועל של בית הדין של ספסרי המטבע הזר. הרי הצדדים בחרו תחילה להצניע את פעילותם הבלתי חוקית ולפתור את הסכסוך בדרכיהם שלהם. דרכים אלה חבקו גת את אופן גביית החוב אשר נפסק - בצורת איומים ואלימות פיסית כלפי החייב ובנו. היעלה על הדעת, כי בית המשפט ייתן תוקף למערכת מהלכים אשר כאלה?
משנקבע כי החוזה לפנינו בטל מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור, התוצאה המיידית של בטלות זו הינה חובתם של הצדדים להשיב זה לזה את אשר קיבלו על-פי החוזה (סעיפים 21 ו- 31 לחוק).
הערעור התקבל ולמסקנה זו הגיעו גם השופטים א' גולדברג ו- י' מלץ.
נכתב על ידי שגיא בנתאי
