הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
פסיקה
ראשי  /   ממשל  משפט  מדיני/פוליטי  פלילים 
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 יצחק ראובן, משרד עורכי דין
 שפינט-סיראי שרון
 מושקט יורם
 אשכולי-יהלום אוריין
 רייך שירה
 מנחם אברהם
 יצחק ראובן
 דרוקר משה
 דרוקר אורי
 שרמן יהושע
 צדקיהו אייל
 מיקי מיכאלוביץ
 דיאמנט אריאל
 ויקי אילון בטן
 פישלר (פיני) פנחס
 שטרנטל יוסף
 מאנדל ישראל
 שוב צבי
 נדולני קרן
 סירוטה-הולנדר דפנה
 פרץ עופר
 זוקין קרן
 בן-אריה יפעת
 פל אריאל
 דרליצ'מן קורל
 דרמר אמיר
 וינרוט יעקב
 וינרוט יחיאל
 נשר עודד
 ג'והן דוד
 וינרוט דב
 וולנרמן ישראל
 חדד עמית
 שויצקי אמיר
 רוט אריאל
 חי נתנאל
 הקר שמואל
 מרנס איתן
 איינס ליאב
 רובינגר אושר
 חוגרי אופיר
 טבול מתן
 פריש אריאל
 רייטן רפי
 בן-נחום שלמה
 פפיש ליאור
 מילשטיין נועה
 רייכמן רן
 שוב אביעד
 שוב משה
 שיף נעמה
 שוב שמואל
 שוב ושות', משרד עורכי דין
 ויזל נוגה
 יורם מושקט ושות', משרד עורכי דין
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
43 נעלמים
27/09/2016   |   יפעת גדות
 
 
 
ההימור של קבוצת גולף
27/09/2016   |   יובל לובנשטיין
 
 
 
עלילות המוסד - כפי שאמריקה לא ראתה
27/09/2016   |   ציפי לוין
 
 
 
הורים שמרו על ילדיכם
27/09/2016   |   שמעון זיו
 
 
 
זכות הצבעה בנכר
27/09/2016   |   ארי בוסל
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
הכרעת דין:
ת"פ 3185/00 מדינת ישראל נ' יצחק מרדכי

>
>
>
>
>

אישום ראשון

כללי

האישום
באישום זה מואשם הנאשם במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 348(א), בנסיבות המפורטות בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק).
בכתב האישום נאמר כי בשנים 1994-1992 שירתה הקצינה א.ה. (להלן: א) בתפקיד מזכירתו של הנאשם, שכיהן כאלוף פיקוד צפון בצה"ל. במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 1992 נהג הנאשם לחבק את א וללטף את ישבנה מבעד לבגדים. התביעה מייחסת לנאשם שלושה אירועים של ביצוע מעשים מגונים בכוח:
נגיעות ברכב: במהלך נסיעות ברכב ליטף הנאשם בידו את רגלי א ואיבר מינה מבעד למכנסיה, תוך פישוק בכוח של רגליה.
אירוע בת-יער: הנאשם הזמין את א לבית קפה באזור בת-יער הסמוך לצפת, בשעה 23:00 בדרך חזרה עצר הרכב באזור שומם, הנאשם רכן על א, ניסה לפתוח כפתורי חולצתה, נישקה, וכדי להתגבר על התנגדותה לחץ בכוח על לחייה על מנת לפתוח את פיה. כאשר נוכח הנאשם בהתנגדות נחושה, הירפה, נסע מהמקום והוריד את א על אם הדרך השוממה, מרחק 20 דקות הליכה מהבסיס.
אירוע נתניה: ביום חמישי, 15.10.92, בשעות הערב, נסעה א עם הנאשם והנהג מפיקוד צפון בצפת תוך כוונה להגיע לביתה בבת-ים. בנתניה הצטרפה א למפגש חברתי של הנאשם במסעדה ולאחריו, סמוך לחצות, הבטיח הנאשם להסיעה בעצמו לביתה, אך ביקש קודם להתרענן בדירתו. בדירה ישבה א על ספת הסלון, הנאשם יצא מהמקלחת עם מגבת בלבד על מותניו, התיישב לידה, במפתיע נשכב עליה, ניסה להפשיטה, נישקה, התעלם מהתנגדותה, החל לחכך את איבר מינו במפשעתה מבעד למכנסיה עד הגיעו לסיפוק.

2. גרסת הנאשם
בהודעה במשטרה לא מסר הנאשם גרסה בעניין אישום מס 1.
בתשובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט כפר הנאשם לחלוטין בנגיעות ברכב. בעניין אירוע בת-יעראמר הנאשם כי באחד הערבים, לאחר ריב סמכויות בין א לבין ראש לשכתו, ציקי, נסע עם א למסעדת בת-יער. בתום הארוחה עצר הרכב במצפור נוף סמוך, לשיחת מוטיבציה, השיחה גלשה לעניינים אישיים, נוצרה קירבה כתף אל כתף, הנאשם ליטף את שערה וכתפה וא השעינה ראשה על כתפו, הכל ללא הקשר מיני. ההתקרבות הייתה רגעית והסתיימה כאשר הבחין שא מסתייגת ממנה, שאז התניע הרכב והסיעה עד הככר הסמוכה לשער הבסיס.
בעניין אירוע נתניה אמר הנאשם כי ביום 15.10.92 נסע ביחד עם א ממטה פיקוד צפון בצפת לנתניה, א השתתפה איתו במפגש חברים במסעדה בנתניה ואח"כ התכוון להסיעה לביתה בבת-ים, לכן באו לדירתו לרענון. הנאשם מאשר כי בדירה חיבק את א, אח"כ התקלח וביציאתו ישב לידה, גיפפה קצרות והפסיק כאשר נוכח בהסתייגותה. לא היה עירום, לא היה מגע באיברי המין, לא הגיע לסיפוק מיני ולא היה כוח כלשהו. א ירדה מהדירה והוסעה לביתה ע"י הנהג שהוזמן לשם כך. לאחר המקרה נערכה שיחה בין א והנאשם, בה הובהר כי היחסים יהיו יחסי עבודה בלבד ואכן אלה נמשכו עוד למעלה משנתיים. בעדותו בבית המשפט אמר הנאשם כי כאדם וכמפקד הוא מביע צערו אם פגע בה או בכבודה ומבקש סליחתה על החיבוקים והגיפוף בנתניה (עמ 1894-5 לפרו).
גישת הנאשם הינה, כי גם אם ייקבע כי לאירועי בת-יער ונתניה היה אופי מיני, לא היה שימוש כלשהו בכוח, לפיכך העבירות התיישנו.

3. עובדות מוסכמות
הנאשם שימש בתפקיד אלוף פיקוד צפון בשנים 1994-1992. א, קצינה בדרגת סגן, התמנתה לתפקיד מזכירה אישית לאלוף הפיקוד בשלהי אוגוסט 1992. פיקוד צפון שוכן על הר כנען, סמוך לצפת. האלוף והסובבים אותו עשו ימים כלילות בעבודה מסורה. הקשר הצמוד, היומיומי והפעילות האינטנסיבית בנויים על הבנה והערכה הדדית בין האלוף למזכירה, וכך היה. חרף ההליך שבפנינו, נראה שכך גם הווה. עד היום מכנה א את הנאשם "האלוף". האלוף נתן יחס טוב לא, מדי פעם קטף לה פרח מהגינה או קילף לה מלפפון.
זמן מה אחרי תחילת עבודתה בלשכת האלוף היה ריב סמכויות בין א לבין הרל"ש, רב סרן (היום סגן אלוף) ציקי סלע. על מנת להרגיע הרוחות ולנסות להשרות אווירה טובה, לקח האלוף את א למסעדה הנמצאת ביערות ביריה וקרויה "בת-יער". אירוע בת-יער היה באותו ערב.
בין הנאשם וא התקיימה שיחה, בה הובהר כי אין מקום ליחסים אישיים אלא יחסי עבודה - יחסים מקצועיים בלבד. א טוענת כי השיחה התקיימה לאחר אירוע בת-יער ולפני אירוע נתניה. הנאשם טוען כי השיחה התקיימה לאחר אירוע נתניה.
ביום חמישי, 15.10.92 היה יום הולדתה ה23- של א, היא תכננה סוף שבוע ארוך בביתה בבת-ים. את הדרך מצפת לנתניה עשתה עם האלוף ונהגו, שגיא כהן. הנהג שוחרר, היה מפגש במסעדה ואירוע בדירה בנתניה. סמוך לחצות הסיע שגיא כהן הנ"ל את א לביתה בבת-ים. למחרת, יום שישי, היה האלוף בלשכתו בקריה בתל אביב, א הגיעה ללשכה ולא התפתחה שיחה בין השניים.
א המשיכה לתפקד כמזכירה אישית של אותו אלוף עד דצמבר 1994. כאשר נערכה לאלוף מרדכי מסיבת פרידה מצה"ל, א נכחה בה.
כיום א הינה קצינה בקבע בדרגת רב-סרן ומשרתת במרכז הארץ. א לא הגישה מיוזמתה תלונה למשטרה. ביום 17.3.00 הגיעו חוקרי משטרה לביתה בלא התראה מוקדמת, שוחחו עמה והקליטו השיחה בלא ידיעתה (ת1/). על סמך אותה שיחה שכנעה המשטרה את א להגיש תלונה (עדות ניצב סדבון, עמ 599) וזו הוגשה ביום 27.3.00 (ת2/). א ביקרה בפרקליטות מחוז ירושלים ביום 6.4.00, שוחחה עם פרקליט המחוז והתובע בתיק, עו"ד אברבנאל. לאחר שיחה זו מסרה הודעה מפורטת ומוקלטת במשטרה ביום 10.4.00 (ת3/).

4. עדות המתלוננת א
א. רקע אישי:
א נולדה בשנת [...] יצאה לחופשה ללא תשלום למשך כחצי שנה וחזרה לתפקיד מזכירת אלוף פיקוד צפון באוגוסט 1992. בסוף 1994 יצאה ללימודים באוניברסיטה, המשיכה לשרת בצבא הקבע [...]

עדות א הינה הציר המרכזי של אישום זה. הצדדים הירבו לדון בהודעותיה ועדותה והסנגורים אף באישיותה ואופיה.

ב. ת1/, ת2/, ת3/:
חוקרי משטרה הגיעו לביתה של א בבוקר יום שישי, 17.3.00, בלא הודעה מוקדמת, על סמך מידע שהגיע לידם. החוקרים הקליטו את השיחה עם א בלא ידיעתה, הוא המוצג ת1/, שצוין ע"י הסנגוריה כראיה החשובה בתיק (עמ 2963, 2984 לפרו).
התביעה טוענת כי ההודעה ת1/ הינה אבן יסוד המכילה תמצית עדותה ותלונתה של א, אשר בפירוש אינה רוצה להיות מעורבת, ואילו בהודעות הנוספות (ת2/, ת3/) ובעדות בבית המשפט הובאו כל הפרטים.
ההגנה טוענת כי ת1/ מכיל תיאור מועצם של האירועים, פרי דגירה, השכחות, כעסים והדחקות של שמונה שנים (עמ 2985 לפרו). עם זאת, ההגנה עושה שימוש נרחב מאוד בת1/ ולמעשה מאמצת ראיה זו (עמ 2987 לפרו), ואת דברי א שלא שיקרה בת1/ כי "פחדתי לשקר" (ת3/, עמ 48) וכי מסרה בת1/ את כל הדברים במדויק (ת2/ ש 2), ואליבא דהגנה, בת1/ הייתה עדיין עדה לא מגוייסת למטרות המשטרה והתביעה (עמ 2990 לפרו).

ההודעה ת1/ על תוכנה מקובלת עלינו מטעמים אלה:
1) ההודעה נגבתה באופן מפתיע, ללא הכנה מוקדמת, בהקלטה סמויה, ועל כן יש בה ספונטניות חרף חלוף השנים.

2) הייתה לנו הזדמנות לשמוע הקלטת ולעיין בתמליל ולהתרשם מהאותנטיות של הדברים שאמרה א. תחושה של דיבור מתוך הלב, לפי תומה.

3) א אומרת הדברים כמעט בעל כורחה: אין היא רוצה להזיק לאיש; היא כואבת את חשיפתו של האלוף המוערך על ידה; היא חוזרת ומבקשת שוב ושוב להמנע מכל השיחה הזו:
"אני לא הייתי רוצה, אני אין לי שום רצון להתלונן עליו ואין לי שום רצון להגן עליו" (עמ 1).
"אני לא, אני מעדיפה לא לפתוח את זה" (עמ 2).
"אני לא, אני לא רוצה לדבר על זה אני לא" (עמ 3).
"לא בשבילי הקטע הזה... אני לא רוצה להגיד כלום" (עמ 4).
"אני באמת חושבת שהוא אדם טוב, אני חושבת שיש לו הרבה מאוד פוטנציאל להגיע לגדולות יותר ממה שהוא הגיע, ואני באמת לא רוצה להזיק לו" (עמ 6).
"לא יכולתי להרע לו. אני גם לא רוצה להרע לו, אני לא רוצה. לא רציתי להרע לו" (עמ 54).

4) שני הצדדים, חרף הסתייגות פה ושם, מקבלים הודעה זו כדברי אמת.

ת2/ - הינה הודעה מיום 27.3.00. תלונה המאשרת את ת1/ ומוסיפה כמה פרטים.

ת3/ - הינה הודעה מיום 10.4.00 שנגבתה אחרי שיחה של א בפרקליטות.
התביעה טוענת כי הודעה זו מקיפה ומפורטת לאחר שא הייתה מוכנה כבר להתלונן ולמסור כל הפרטים שחסכה בת1/, עת הייתה מאוד מסוייגת. הסנגוריה טוענת כי א הפכה להיות עדה מגוייסת והוסיפה בת3/ (וכן בבית המשפט) פרטים רבים, בעיקר פרטים על שימוש בכוח ע"י הנאשם, לאחר שהבינה כי ללא תיאורי כוח, המעשים המיוחסים לנאשם הם עבירות שהתיישנו.
א עצמה אמרה בת3/, עמ 49, כי התיאור שנתנה בת1/ לא היה חלקי, אך לא היה עמוק מספיק.

ת3/ מתאר אותם אירועים אשר בת1/, אך יש הבדלים:
אירוע בת-יער מתואר כאירוע כוחני יותר, לחץ מסיבי יותר של הגוף וכן לחץ על הלחיים על מנת לפתוח הפה לנשיקה (עמ 4-5). כמו כן בת3/ יש תיאור של נטישה בכביש מרוחק אחרי אירוע בת-יער (עמ 6-7), תיאור שאינו מופיע כלל בת1/.
אירוע נתניה: בת3/ יש יותר ביטויי כוח, כגון אחיזה, פתיחת כפתורים (עמ 26, עמ 35).
כללי: ת3/ אכן בוטה יותר, מפורט יותר וחסר את שורת הסייגים והחששות האישיים שליוו את ת1/.

ג. עדות א בבית המשפט:
עדותה המפורטת של א בבית המשפט משקפת פחות או יותר את אמרתה בת3/.
עדות א הותירה רושם חיובי. א העידה בבית המשפט שעות ארוכות, עדות מפורטת, מלאה ומסודרת. בעדותה לא נתגלעו סתירות מהותיות ולא בכדי אמרה הסנגוריה כי א הינה חלומו הרע של כל סנגור (עמ 2951 לפרו), שכן היא מתנסחת היטב, מבינה את אשר לפניה ויודעת מה מצופה ממנה (עמ 2950 לפרו).

התרשמנו כי מדובר בעדה אמינה ורצינית, אשר תיארה בשטף ובבטחון את האירועים, דבריה מסודרים והגיוניים, עיקר דבריה אינו שונה מהודעתה ת1/ (שם מקובל שלא שיקרה), חלק מהאירועים שתיארה אינם, כשלעצמם, שנויים במחלוקת וחלקם זוכה לתמיכה ראייתית.

התביעה מבקשת לקבל את עדותה במלואה וליתן לה את מלוא המשקל, הן בשל אמינותה והן בשל אי רצונה הבולט להזיק לנאשם.
הסנגוריה אומרת כי אי אפשר לומר מילות גנאי על א, אך יש לבחון את עדותה ואישיותה בחינה מדוקדקת שתשיל ממנה את כל חלקי הכוחניות שהודבקו כתותב על ת1/. הסנגוריה מבקשת לקבוע כי משקל עדותה מועט, שכן א לא רצתה כלל להתלונן כיוון שלא ראתה באירועים עניין פלילי; האירועים היו מינוריים ולא מאגוריים, דבר שאיפשר לה המשך עבודה משותפת עם הנאשם במשך שנתיים; התלונה שיצאה לבסוף היא תלונה כבושה; עדותה בבית המשפט כבושה פעמיים; א אינה משקרת, אך אין לה אמת אובייקטיבית אלא סובייקטיבית; עדותה אינה אינפורמטיבית אלא ספרותית והיא מרבה להעיד על תחושות ולא על עובדות; א מקובעת ונוקשה, אסרטיבית ומודעת מודעות יתר להליך ותכניו.

טענות אלה תיבחנה להלן לשם קביעת משקל עדותה של א.

ד. משקל עדות א:
1) משקל עדות קשור קשר ישיר למהימנות והמשקל יקבע גם על-פי היכולת - הכוח של העדות להשפיע על קביעת ממצאים וכן על-פי נסיבות העניין. בפרק זה נתייחס למכלול הודעותיה ועדותה של א.

2) א לא רצתה להתלונן ולא רצתה לחשוף עצמה וסיפורה. הנהג שאסף אותה מבית הנאשם בנתניה הוזהר על-ידה לסכור את פיו. חברה, [...], שמע ממנה קטעים לשיעורין. לאמה סיפרה מינימום ובאיחור ניכר. כאשר החוקרים באו לביתה בתאריך 17.3.00 היא ביקשה שלא לספר כלל, חששה להזיק לנאשם וחששה לחשוף עצמה.

לעדות כבושה שני מבחנים: האחד, מימד הזמן; השני, מימד המקום.
מבחן הזמן: העד אינו מגלה למשטרה זמן רב על אירוע בו נכח או חווה. מבחן המקום: העד מביא גרסתו לראשונה בבית משפט, אף שהייתה לו הזדמנות לעשות כן קודם לכן, למשל במשטרה. הכלל הינו כי לעדות כבושה משקל מועט בשל חשש לאמיתותה, אלא אם כן יש הסבר מניח הדעת לכבישה. ההסבר צריך להבהיר מדוע כבש העד את עדותו ומדוע החליט לפתע למסור גרסתו. אם ההסבר מתקבל על הדעת, אין יותר חשיבות לאיחור (ראה ע"פ 190/82 מרקוס נ מ"י, פ"ד ל"ז(1) 225, 284), ובנוסף:
"כבישת עדות אופיינית לקורבנות בעבירות מין. על כן, תלונה מאוחרת בעבירות מין אינה פוגעת במהימנות העדות. ראו ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ בארי ואח, פ"ד מ"ח(1) 302, בעמ 376-364) (ע"פ 4721/99, 5232/99 פלוני נ מ"י, סעיף 11 לפסק הדין - טרם פורסם).

ענייננו כאן במבחן הראשון. א לא החליטה ביוזמתה לפתע למסור גרסה. המשטרה היא שפנתה אליה, הפצירה בה ושיכנעה אותה להגיש תלונה. הדבר עולה באופן חד וברור מהשיחה הסמויה ת1/. א הסבירה, הן ישירות והן בעקיפין, מדוע לא התלוננה עד מרץ 2000: אמביציה להמשיך בעבודה בלשכת האלוף (ולעניין זה עוד נשוב), הבנה שקטה עם האלוף כי מדובר רק ביחסי עבודה ולא ביחסים אישיים (עמ 63), תחושה כי המקרים נגמרו "בלוא אבידות בנפש", כהגדרתה, למרות האירועים, הערכה רבה לנאשם ואי רצון לגרום לו נזק אז ואף בשנת 2000.
לפיכך הגילוי המאוחר אינו פוגם במהימנות ומשקל העדות, במיוחד לאור אי יזום התלונה ע"י העדה עצמה וחוסר רצונה להזיק לנאשם. א החליטה כל השנים שלא להתלונן ולא להוציא הנושא החוצה: איימה על הנהג שהסיעה מנתניה לבת-ים שלא יעיז לספר דבר; למחרת סיפרה לאל"מ על אירוע נתניה, אך סירבה להצעתו לפנות מיד לרמטכ"ל; חברה הראשון, [...], ביקש שתגיש תלונה והיא סירבה; פעם הייתה אליה פניה של העתונאי דן מרגלית והיא סירבה; גם כאשר המשטרה פנתה אליה ביום 17.3.00 למעשה סירבה, דיברה כמעט בעל-כורחה ורק בשלב נוסף ומתקדם החליטה לחשוף את סיפורה.
אין גם מקום לומר כי עדות א בבית המשפט כבושה פעמיים. האירועים שתוארו בעדות תוארו בעיקרם בת1/, בעדות ישנם עוד פרטים מטבע הדברים ולכך נתנה א הסבר בעדותה.

3) לכאורה, תמוה מדוע א נשארה לעבוד עם האלוף עוד שנתיים ואף חידשה את חתימתה בצבא הקבע, אולם הסבריה בנושא זה היו משכנעים (ראה עמ 63ב,ג,ד,ו וכן עמ 274-272 לפרו): הצורך להוכיח עצמה והצורך להצליח מחד, עם חשש שתצטרך ליתן הסברים על עזיבה חפוזה, החשש מתמונת כשלון כלפי חוץ בשל החלטתה שלא לחשוף הפרשה, הרגשתה שאינה מאויימת יותר בלשכה, הן בשל הבנה עם האלוף והן בשל הנסיון שצברה לשמור מרחק מהאלוף. אין מחלוקת בין א ובין הנאשם כי התקיימה ביניהם שיחה בה הוסכם כי ישמרו על יחסי עבודה מקצועיים בלבד ולא יהיו יחסים אישיים. כאמור, א טוענת כי השיחה הייתה לאחר אירוע בת-יער והנאשם טוען כי הייתה לאחר אירוע נתניה. ממרחק השנים קשה לעתים למקם שיחה מסויימת בסדר הזמנים. בעמ 8 לת1/ מדברת א בעיקר על אירוע נתניה ואומרת: "היה לי מקרה שנגמר בסופו של דבר, בלי אבידות בנפש, וזהו, ודיברתי איתו וזה הכל". מכאן עולה כי יתכן שהשיחה אכן הייתה אחרי אירוע נתניה דווקא, ונוצרה הבנה שמנעה המשכיות לאירועים, כשם שאפשר שהשיחה הייתה אחרי אירוע בת-יער. איננו צריכים ואיננו יכולים להיכנס להערכות פסיכולוגיות, אולם הסבריה המפורטים של א מתקבלים על הדעת ואף למעלה מכך - הם משכנעים. א לא רצתה לחשוף הפרשה, לא רצתה להישאל מדוע היא עוזבת ולא רצתה לתת הסברים או להצטייר כמי שנכשלה בתפקיד. בפסיקה מצאנו לא אחת מקרים בהם המתלוננת לא נרתעה מנאשם, אף ששם מדובר באירועים חמורים יותר. בע"פ 2789/98, 3485/98 בוגדן דקל נ מ"י (לא פורסם) חזרה הנאנסת לטיפול אצל הרופא האנס (סעיף 24 לפסה"ד). במקרה שתואר בע"פ 3424/93, 3681/93 מנצור נ מ"י, תק-על 95(2), היה אינוס בהחדרת אצבע, ולמרות זאת חזרה המתלוננת לעבוד כמלצרית לאחר המקרה. בסעיף 10 לפסק הדין אומר כב השופט גולדברג:
"אכן, יש והתנהגותה של נאנסת אחרי האונס עשויה ללמד על אמינות גרסתה. אולם, מאידך גיסא, אין לומר כי כל התנהגות שאינה תואמת את המצופה על ידינו, והחורגת מדפוסי התנהגות הנראים בעינינו כסבירים, די בה בשל עצמה כדי לשלול את מהימנות התלונה. בין היתר, אין להוציא מכלל אפשרות כי נסיון מצד הנאנסת להדחיק את האירוע, הרצון לשומרו בסוד מחמת בושה, או עצם החוויה הקשה שעברה עליה, הם שעומדים ביסוד ההתנהגות "המוזרה". התנהגות הנאנסת צריכה להישקל, על כן, על רקע מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, ולהשתלב בהתרשמות הישירה מן העדה".

כאמור, הסבריה של א על חוסר רצונה לחשוף ולהסביר, עם אמביציה אישית להצלחה וגאווה בתפקיד החשוב, ביחד עם הבנה שקטה עם הנאשם מהווים הסברים נאותים.
המסקנה הינה כי עצם המשך העבודה עם האלוף אינו יכול ללמד כי האירועים היו מינוריים ולא מאגוריים.

4) א אמרה בהודעה ת1/ כי האלוף לא נתפס אצלה כקרימינל (עמ 94) ובעדות בבית המשפט הוסיפה: "זה שלא התייחסתי לאלוף כאל קרימינל נכון. לא ראיתי אותו פושע, לא ראיתי בו אנס שמתנפל עלי ברחוב ומבקש לעשות בי פשע. לא ראיתי. כן ראיתי אדם שמנצל את סמכותו כדי להביא אותי למצבים שאני לא יכולה להמנע מהם בדיוק בגלל הבדלי המעמדות" (עמ 131 לפרו).

יש לקרוא כל האמירות הללו בהקשרים הנכונים ועל רקע כלל עדותה. א לא ראתה באלוף פושע, אנס או מי שפעל נגדה באלימות. הכינויים, הכותרות או ההגדרות שנותן עד אינם ככאלה וכשלעצמם מחייבים את בית המשפט. העובדות הן החשובות, הממצאים העובדתיים הם החשובים ולא הכותרות והכינויים. עד אינו קובע מיהו קרימינל ומי ביצע פשע, כשם שעד אינו קובע משפטית מהי הסכמה, מהו כוח או מהו איום, לא לחיוב ולא לשלילה, לא לזיכוי ולא להרשעה. מהעדים מקבלים עובדות של מקרה ועל עובדות אלה מיישמים הוראות החוק. זה תפקידו של בית המשפט. בפס"ד בע"פ 2789/98 הנ"ל בעניין בוגדן דקל אומר הנשיא ברק כי עצם העובדה שהמתלוננת לא השתמשה במונח "אונס" אלא בתיאור אחר אינה מפחיתה ממהימנות גרסתה (סעיף 18 לפסה"ד). לפיכך, אין בתחושות, בכינויים או בהגדרותיה של א על יחסה לנאשם או מהו כוח או היעדר כוח כדי לקבוע ממצאים או לחייב את בית המשפט. גם בכך אין כדי לכרסם במשקל העדות, אף כי אין לבטל את תחושותיו של עד בהערכת מכלול עדותו וקביעת משקלה.
א הביאה בהודעותיה ועדותה עובדות וסיפרה על תחושותיה. ברור שהעובדות הן החשובות וברור שיש לדלות מידע ולסננו, והדבר נכון לגבי כל עד. הסנגוריה ביקשה לעשות הבחנה: לקבל את הגדרותיה של א ולא עובדות, שכן היא עדה של תחושות ולא של עובדות (עמ 2991 לפרו). לא ניתן לקבל גישה זו. כאמור, עלינו לקבוע קודם כל ממצאים עובדתיים ולא להזקק להגדרות או כותרות או כינויים של העדים. יהיה זה מלאכותי לומר כי א יודעת להגדיר מהו פשע, מהו כוח, אך אינה יודעת להביא עובדות מהן יש להסיק אם היה או לא היה שימוש בכוח.

5) הטענה כי א מקובעת ונוקשה צריכה להיבחן על רקע כלל עדותה. הסנגוריה נתלית בכך שהיא מאמינה עד היום כי הנהג שאסף אותה מבית הנאשם בנתניה הוא אסף קובי, אף שברור שהיה זה שגיא כהן. הנאשם עצמו וסא"ל ציקי סלע תיארו את א כעיקשת ונטפלת לעיתים לדברים הפוכים. עם זאת, אין טענה כי מדובר בעדה לא מהימנה, הוזה, ממציאה דברים.
התעקשותה של א על זהות הנהג היא בסופו של דבר שולית, שכן אין מחלוקת כי היה נהג שהסיעה מנתניה ברכב שונה מזה שבו הוסעו לנתניה, ובמצב הנפשי בו הייתה שרויה לאחר האירוע, כפי שהיא תיארה וכפי שהנהג תיאר, אפשר לטעות ולחרוט טעות זאת בזכרון.

6) לסיכום: א הינה עדה אמינה אשר פרטי עדותה נוגעים לכל אחד מהאירועים ומהווים בהם ראיה חשובה. עדותה בעלת משקל, הן בשל חוסר רצונה לפגוע בנאשם (ראה גם עדותה בעמ 66-68 לפרו) והן בשל היעדר אינטרס אישי או מניע אישי. עם זאת, בהערכת עדותה אנו מדריכים עצמנו בישום זהיר בשל חלוף הזמן ובמתן משקל להודעה ת1/ בשל היותה, בנסיבות כאן, אותנטית וספונטנית.

5. עדויות נוספות ועדויות חסרות
א. התביעה העידה את שגיא כהן ו[...] כדי למנוע טענה של המצאה מקרוב.

ב. שגיא כהן:
שגיא היה נהגו של הנאשם בתקופה הרלוונטית. לאלוף הפיקוד היו בזמנו מספר נהגים, חלקם נהגי שטח. שגיא הסיע את האלוף וא ביום 15.10.92 מהפיקוד לנתניה ברכב השרד ושוחרר לביתו הנמצא בנתניה. סמוך לחצות המתין עם רכב חלופי, פגו 205, ליד ביתו של האלוף, אסף את א והסיעה לביתה. בזמנו למד בבית ספר בנתניה עם בנו של הנאשם.
שגיא העיד בבית המשפט כמי שכפאו השד, מבטו מושפל, מילותיו נעצרות, מסוייגות לחלוטין, מנסה לבלען ואם אפשר לא לומר דבר. דבריו נאמרו כה במשורה ובקמצנות, עד שהסנגור העדיף שלא לחקרו חקירה נגדית. העד תיאר בלשונו המצומצמת את מצבה של א שזה עתה ירדה מדירת האלוף וכן חזר על ביטוי שאמרה לו. דבריו יובאו בהמשך.
חרף קפאונו של עד תביעה זה יש לקבל את דבריו כאמינים. שגיא עשה כל שביכולתו שלא להזיק לנאשם. בתפיסות החברתיות השוררות בעולמנו ניתן אולי להבין זאת. הנהג אמור להיות מין "אלטר אגו" של הממונה עליו.
ג. [...]:
החבר האישי הראשון של א. ההיכרות ביניהם הייתה בדצמבר [...] וחודש-חודשיים אחרי כן סיפרה לו, טיפין טיפין, על האירועים עם האלוף: נגיעות ברכב, אירוע נתניה. לגבי אירוע בת-יער לא זכר ולא ידע. העד אמר כי הפציר בזמנו בא להגיש תלונה אך היא סירבה (עמ 709 לפרו). קשר החברות ביניהם נמשך כשנה עד סוף 1993 (עמ 704 לפרו).

העד הותיר רושם כללי חיובי, אף כי כאן יש להיזהר:
- חלפו כשבע שנים מאז שמע הדברים מא ועד שמסר גרסה במשטרה;
- בעדותו בבית המשפט אמר כי יתכן שהנהג שאסף את א מנתניה לא היה אסף קובי. דברים אלה תמוהים ומעלים חשש כי שמע הסתייגות מאוחרת מא. עם זאת, אין לומר כי היה תיאום עדויות בין א לבין [...]: אין חפיפה מלאה בין דברי א ובין דברי [...] הן לגבי תיאור הנגיעות ברכב והן לגבי אירוע נתניה. [...] לא העיד כלל על אירוע בת-יער.
פרטי עדותו יובאו בהמשך.

ד. ציקי סלע:
היה ראש לשכת האלוף בשנת 1992. כיום סא"ל בצה"ל. העיד על זכרון מסויים המיוחס ע"י ההגנה לאירוע בת-יער וכן תיאר את אופיה ותכונותיה של א.
הצדדים אינם חולקים על אמינותו, אף כי התובע אינו מסכים כי ניתן לייחס את דבריו לאירוע בת-יער.
ה. ליאור שושן:
הייתה חברתו של הנאשם בשנת 1992. עדותה נועדה להפריך טענה כי הנאשם טמן לא מלכודת בנתניה.

6. מחדלי חקירה
הסנגוריה טוענת כי מחדלי חקירה וחקירה מגמתית גרמו נזק ראייתי כזה שיש בו לכרסם בכל בנין התביעה, ולמצער ליצור יותר מספק סביר:
א. לדברי א, ביום 16.10.92 בבוקר סיפרה על אירוע נתניה לאל"מ ממיודעיה. אדם זה לא נחקר ואף לא נעשה מאמץ אמיתי לאתרו.

ב. רמ"ט פיקוד צפון, רפי נוי, שמע משהו מא בשנת 1994 ולא נחקר.

ג. חקירה מגמתית ויוצאת דופן: א נחקרה בעצם בלי ידיעתה (ת1/) וללא תלונה. אח"כ הפצירו בה להגיש תלונה. יש כאן אמביציה מוגזמת ומגמתית. לא נערכו מזכרים על חלק מפעולות החקירה.

ד. אין הסבר לתוספת מימד הכוח בהודעה שניה (ת3/), מלבד השתלת תותב בראשה של א, דבר שאינו תקין בעליל.

להלן נתייחס לטענות אלה:
האל"מ האלמוני:
בהודעה ת1/, עמ 16, מתארת א את אירועי 16.10.92 - כיצד ביקשה לדבר עם האלוף על נתניה וסורבה. בחוץ פגשה חבר טוב, קצין בכיר, "התפרץ לה" וסיפרה לו הכל, ואותו קצין רצה להכניסה מיד ללשכת הרמטכ"ל, אך א סירבה. בעמ 24 מסרבת א למסור שמו כי "לא רוצה לערב אותו". בעדותה בבית המשפט, עמ 56-7 לפרו, אמרה כי לבקשת חוקרי המשטרה יצרה קשר עם אותו קצין, היום תא"ל, והוא ביקש חד משמעית לא להיות מעורב.
ניצב סדבון אמר בעדותו כי א התקשרה וביררה עם אותו קצין שלא הסכים להיות מעורב, לכן עזבו אותו שכן לא יכלו לאלץ את א למסור את שמו, ובלשונו:
"לא יכולתי לטלטל אותה ולהוציא ממנה בכוח את מה שהיא לא יכולה, מה שהיא לא רוצה להגיד לי. היה לנו מספיק עדויות שתמכו בגרסה שלה.
ש: הבנתי.
ת: בחקירה הזאת גם אילמלא העדות שלו אם כי היא הייתה חשובה והיה לנו חשוב מאד גם לקבל אותה" (עמ 641 לפרו).

ההלכה הפסוקה הינה כי על הרשות החוקרת לעשות כל פעולות החקירה הנדרשות על מנת לחשוף האמת, בין לזיכוי ובין להרשעה (ע"פ 721/80 תורגמן נ מ"י, פ"ד ל"ה(2) 466, 471). במקרה שבפנינו נשאלת השאלה האם העובדה שהמשטרה לא לחצה על א לגלות שם הקצין יש מחדל חקירתי. ההגנה לא הצביעה על אמצעים שהיה על המשטרה לנקוט כדי לחלץ מא את השם: לאסור אותה? להפחיד אותה? להזהיר אותה?
אין ספק שאם א הייתה מוסרת שם הקצין ולא היה נחקר, היה זה מחדל חקירתי. בענייננו המצב שונה ולמשטרה יש הסבר מתקבל על הדעת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהמצב שנוצר, בו א אומרת במפורש כי קיים עד תומך, ועד זה אינו מעיד. הנפקות הראייתית האופרטיבית של היעדר עד זה הינה כי בבדיקת מכלול ראיות התביעה יש משקל לעובדת היעדר ראיה תומכת חשובה.

רמ"ט פיקוד צפון, רפי נוי:
הטענה בעניינו אינה במקומה, שכן לא ברור כלל מה שמע עד זה מא ולא ברור מתי שמע. בהודעה ת1/, עמ 36, אומרת א שדיברה עם הרמ"ט רק בעניין לימודיה. אין דיבור על סיפור מיני. בהודעה ת3/ הרמ"ט לא נזכר כלל. בח"ר בבית המשפט (עמ 63ט לפרו) אומרת א כי דיברה עם הרמ"ט על לימודיה. רק בח"נ (עמ 287 לפרו) אומרת א כי בשיחה על לימודיה בשנת 1994 רמזה משהו לרמ"ט על אירוע עם האלוף. רמז ותו לא. כלומר, הנושא עלה רק בח"נ בבית המשפט זמן רב לאחר תום החקירה המשטרתית. לפיכך, המשטרה לא יכלה לדעת כי הרמ"ט שמע משהו.

אופי החקירה:
החקירה בעניינו של הנאשם הייתה יוצאת דופן, בעיקר בשל מעמדו המיוחד והרם. בפתיחת החקירה היו מעורבים היועץ המשפטי לממשלה וראש אח"ק, ניצב סדבון. בתיק כולו היו מעורבים עיתונאים וחברי כנסת. המשטרה קיבלה ידיעות שונות והחליטה לחקור. ממכלול העדויות עולה כי המשטרה אכן גילתה חריצות, אמביציה ונחישות. אין לבוא בטרוניה על כך, אלא במקום שיש מחדלי חקירה שגרמו נזק ראייתי לנאשם. פרט למספר מזכרים שאכן לא נרשמו תוך מהלכי החקירה עם א, לא התגלו בפנינו מחדלים מהם ניתן להסיק שהחקירה לקויה, לא ראויה או מגמתית. גם החמצת ההקלטה בשיחה שניה עם א עקב בעיה במכשיר אינה קריטית, שכן עדיין יש לנו את המסמך הראשוני, ת1/, המהווה ראיה מרכזית - ונקודת מוצא בלעדיה אין - להערכת מכלול הראיות וקביעת משקלן. ובכך גם תתמצה טענת הסנגוריה על הפערים בין ההודעה ת1/ וההודעה ת3/.

7. הסוגיה המשפטית העיקרית: שימוש בכוח
א. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הן מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1):
348(א): "העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) עד (4), בשינויים המחוייבים, דינו מאסר שבע שנים".
345(א)(1) מגדיר אינוס מהו: "הבועל אשה - שלא בהסכמתה החופשית עקב שמוש בכח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה".

על התביעה להוכיח כל יסודות העבירות. הצדדים התמקדו בסוגיה עיקרית אחת: שאלת השימוש בכוח. שימוש בכוח מקנה לעבירה את נסיבותיה המחמירות והופך אותה מעבירת עוון לעבירת פשע. ללא הוכחת יסוד הכוח, העבירות המיוחסות לשנת 1992 התיישנו כבר בספטמבר - אוקטובר 1997.
ב. אין חולק (עמ 3137 לפרו) כי גם כוח מועט הוא כוח. התביעה הציעה כי "שימוש בכוח" יקבע על-פי מבחן הכפיה, קרי האם הכוח גרם לכך כי המתלוננת לא יכלה לסגת, לא יכלה להפסיק המגע, וכן לקבוע כי במקרה שדחיפות המתלוננת אינן מועילות - יש כוח (עמ 1515-1503 לפרו).
הסנגוריה מסכימה כי גם כוח מועט הוא כוח, אולם על מנת שלא להפוך נושא הכוח לאבסורדי, קרי שכל הפעלת שריר תיחשב כוח, היא מציעה כי מבחן הכפיה יוחמר בשניים:
1) צריך מידה משמעותית של כפיה.
2) צריך כוונה מיוחדת לשמוש בכוח (עמ 3140-3137 לפרו).

ג. כאשר מופעלת אלימות, יסוד הכוח אינו שנוי במחלוקת. הפסיקה הרחיבה משמעותו של כוח גם לדחיפה, דחיקה בכוח ואווירת אלימות (ראה קדמי, על הדין בפלילים, 1995, 749).
שני פסקי דין עיקריים עוסקים בסוגיה שבפנינו: שימוש בכוח.
האחד, ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ בארי, פ"ד מ"ח(1) 302 (להלן: פס"ד בארי), בו אומר כב הנשיא דאז שמגר:
"השמוש בכוח אינו מתפרש רק כפשוטו, אלא יכול, כמובן, להתבטא גם בעצם ההתגברות בכוח על התנגדות הגופנית לבעילה, כגון דחיפת הקורבן למצב שכיבה (ע"פ 770/78 חדד נ מדינת ישראל [39] עמ 409). אולם, אמצעי לחץ כוללים גם צעקות ואיומים מילוליים וגם לחץ פסיכולוגי, למשל איום בנידוי חברתי" (עמ 367).
כמו כן, השימוש בכוח או בכפיה אינו חייב להימשך בכל מהלך האירוע (שם, 367 מול ד).
השני, ע"פ 115/00 טייב נ מדינת ישראל, פ"ד נ"ד(4) 289 (להלן: פס"ד טייב), בו קובע בית המשפט כי סעיף 345(א)(1) מונה שורה של אמצעי כפיה: "שמוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים או איום באחד מאלה" ובלעדי הכפיה, לא הוכחו כל יסודות העבירה. ואומר השופט אנגלרד לסיכום נושא זה:
"אך לפי הגישה המסורתית אין די בהתנהגות פסיבית שאינה מלווה בכפיה, למצער קלה" (314 מול א).

ד. במקרה שנדון בת.פ. 3943/96 (שלום ת"א) מ"י נ נחמני וכן בע"פ 4523/98 (מחוזי ת"א) נחמני נ מ"י (לא פורסמו ונמצאים בקלסרים) נקבע כי תפיסה בחוזקה, פתיחת מכנסים בכוח - מהווים שימוש בכוח.
הסנגורים הפנו למספר פסקי דין נוספים, בהם לא נטען כלל לשימוש בכוח, אלא נדונו מעשים מגונים בלבד ללא שימוש בכוח:
- ע"פ 4313/98 דיין נ מ"י: חיבוק בחוזקה והצמדת גוף.
- ע"פ 171/96 מזרחי נ מ"י: הצמדת גוף ברכב, ליטוף וליקוק.
- ת.פ. 1563/94 מ"י נ חסון: תפיסה בחוזקה בכתפיים, סיבוב הראש ונסיון לנשק.
בפסקי דין אלה לא נדונה כלל סוגיית השימוש בכוח, אולם עולה מהם כי במקרים בהם היה חיבוק חזק, תפיסה חזקה, הצמדת גוף לגוף - לא יוחס שימוש בכוח לנאשמים.
ה. המסקנות העולות מהלכות אלה הן כי להוכחת כוח אין צורך באלימות, כוח יכול להיות כוח מועט ("למצער"), הכוח צריך להיות כופה, קרי מתעלם מהתנגדות וצריך להיות קשר סיבתי בין הכפיה למעשה. כאשר יש התנגדות והתגברות על התנגדות, קל יותר להוכיח כוח. כאשר יש התנהגות פסיבית, קשה יותר להוכיח כוח, אך לא בלתי אפשרי, כגון לחץ, דחיפה ומשקל. כשם שהכוח יכול להיות כוח מועט, כך התנגדות יכולה להיות מועטה.
על יסוד הכוח, קיומו או אי קיומו, נלמד גם מאופיו הכללי של האירוע, הנסיבות, התוצאה וההתנגדות. קרי, לאחר בדיקת כל יסוד בנפרד, יש לבחון הקשר והתיאום בין כל היסודות ולבסוף כיצד מתחברים כולם לתמונה אחת שלמה, האם כוחנית היא אם לאו.

העבירה הנדונה היא עבירה של מחשבה פלילית, קרי מודעות של נאשם לטיב המעשה וקיום הנסיבות. על התביעה להוכיח מודעות הנאשם ואין מקום לקבוע כי לשם השימוש בכוח יש צורך בהוכחת כוונה מיוחדת לכוח. אותה מודעות תחול על כל היסודות של העבירה, בלא לפרק כל יסוד ולקבוע עבורו יסוד נפשי מיוחד.

8. אירועי רקע
בסעיפים 2(א-ג) לכתב האישום מיוחסים לנאשם מעשים מגונים שאינם בגדר עבירות בשל התיישנות: חיבוקים מלפנים ומאחור, ליטוף ישבן בעת איסוף דואר מהשולחן. אירועי רקע אלה מקבלים ביטוי כבר בהודעה ת1/: נגיעות וליטופים של הנאשם (עמ 8), חיבוקים הקרויים בפי הנאשם חיבוקים אבהיים, חלקם פתאומיים, מהם נרתעה (עמ 25, עמ 35), נגיעות של הנאשם בישבן בעת איסוף דואר (עמ 26).
הנאשם הכחיש לחלוטין והסביר כי לכל היותר היו טפיחות עידוד, ליטוף, תמיכה או חיבוק שמחה, שום כוונה מינית (עמ 1901 לפרו).
דבריה של א, עליהם חזרה בפירוט בבית המשפט, מקובלים עלינו, וכיוון שמדובר באירועי רקע אין מקום ואין צורך להידרש ליותר מכך.

עתה נעבור לדיון בשלושת האירועים הנדונים באישום זה.

נגיעות ברכב
9. א. האישום:
בפרט זה מואשם הנאשם במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, בטענה כי במהלך נסיעות עם א במכוניתו נהג להושיט ידו אל רגליה ובין רגליה וללטף את איבר מינה מחוץ למכנסיים, וכאשר א שילבה רגליה כדי לחמוק, ניסה לפשק בכוח את רגליה.

ב. גרסת א:
בהודעה ת1/ מתארת א את הנגיעות ברכב:
"הוא היה לוקח את הכיסא אחורה, שולח יד אחורנית ונוגע בי תוך כדי נסיעה והנהג באוטו.
חוקר: איפה הוא נוגע בך
א: ברגליים
חוקר: איפה ברגליים
א: בחלק התחתון, מרים קצת את המכנסיים, מלטף, עולה קצת למעלה, תלוי עד לאן היד הייתה משגת
חוקר: ועד איפה הוא השיג
א: הוא היה מגיע גם לאזור המפשעה
....
חוקר: והוא ניסה לפתוח גם את המכנסיים
א: לא
חוקר: אלא, הכל מבחוץ?
א: הכל מבחוץ
...
א: לא הייתי אומרת כלום, הנהג באוטו, אני יושבת מאחורה, הייתי עושה תנועות כאלה נצמדת לחלון
חוקר: מה, שילוב רגלים?
א: כן.
...
חוקר: מרחיק לך את הרגליים?
א: כן. מנסה
חוקר: כן
א: כן. היה חופר מתחת, דברים מהסוג הזה..." (עמ 36-38).

ובעדותה בבית המשפט אמרה:
"האלוף היה נוגע, נוגע ברגליים בשיטה של להרים טיפה את המכנס ולגעת ברגל החשופה, קצת מעבר לזה למעלה יותר במעלה הרגל עד שהיה מגיע לאזור המפשעה, כמובן שזה לא קרה בנסיעה ראשונה, זה התפתח עם הנסיבות והוא היה שולח יד לכוון המפשעה, אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אפשר לאמר מחטט.
ש: מחטט
ת: ממש במבושי.
...
ש: נגיעות ביד כדי להרחיק אותה?
ת: כדי להרחיק
...
גם כשהרגליים היו מסוכלות, החדירה הייתה מלמטה, נסיון של לפסק את הרגליים ממש דחיפה של הרגל, הפרדה בין רגל לרגל ומגע ישיר" (עמ 24-25 לפרו).

לדבריה הנהג, בד"כ שגיא כהן, ראה, והייתה מחליפה איתו מבטים דרך המראה (עמ 26 לפרו). לעיתים הנהג היה אסף קובי (עמ 277 לפרו). הנגיעות היו עשרות פעמים (עמ 278 לפרו). לגרסתה, הנהגים ראו (עמ 280 לפרו). הן בהודעותיה והן בעדות בבית המשפט הסבירה א כי הנאשם דאג להניח חפץ גדול על הספסל האחורי מצד ימין, על מנת שהיא תשב בצד שמאל ויקל עליו לשלוח אליה יד. א הסבירה כי האלוף לא היה "מחשבן" לנהגים.

ג. גרסת הנאשם:
הנאשם כופר לחלוטין כי נגע בא ברכב. מעולם לא הניח חפץ מאחור, מאחר שתמיד לקח טרמפיסטים והקפיד על כך, ובאשר לתיאור א אמר:
"זה נראה לי באמת מאד אבסורדי, לא הגיוני ולא נתפס. אתה נוסע עם נהג נסיעות ארוכות או קצרות, אתה בתוך אוטו שנהג שלך ישנו, עם הבדלי הגילים עם כל המשמעויות, זה מה שאתה עושה? אתה מושיט ידיים לאיזה פקידה או מזכירה בתוך האוטו? הרי לא יעלה על הדעת דבר כזה, גם לא היה קיים דבר כזה" (עמ 1902 לפרו).

ד. עדויות אחרות:
[...] היה בלהקת פיקוד צפון. מדצמבר 1992 ובמשך שנה היה חבר אישי של א שבאה להופעות. [...] סיפר כי הופעות רבות של הלהקה היו בנוכחות אלוף הפיקוד, ולכן תמה מדוע א והאלוף מגיעים מאותו מקום עם רכבים שונים. תחילה השיבה שלא נוח לה לנסוע עם האלוף ובמשך הזמן הסבירה לו כי האלוף נוהג לשלוח ידיים למקומות מוצנעים בגוף. לדבריו, שמע ממנה דברים אלה חודש-חודשיים אחרי היכרותם, דהיינו ינואר-פברואר 1993 (עמ 704-706 לפרו). בח"נ הסביר שאינו יכול לומר אם הנגיעות היו אותה עת (תחילת 1993) או קודם לכן (עמ 731 לפרו).
שגיא כהן היה נהגו של האלוף בתקופה הרלוונטית, ולדברי א רוב הנסיעות הוא שהסיעם. עד זה לא נשאל על נושא זה ולא התייחס אליו, לא בבית המשפט ולא במשטרה, כעולה מסיכומי הצדדים.
אסף קובי היה נהג ב של האלוף בתקופה הרלוונטית, ואמר במפורש כי הסיע את האלוף וא פעמים רבות ולא ראה מעולם נגיעות או ליטופים (עמ 2358 לפרו).


10. ממצאים ומסקנות
גרסתה של א אמינה בעינינו. תיאורה המופיע בהודעה ת1/ הינו ברור, טבעי וחרף חלוף הזמן הוא אותנטי. הדברים נאמרו כאשר א אינה מעוניינת להתלונן ואף אינה יודעת כי דבריה מוקלטים, אינה מעוניינת בהוצאת הנושא לאור וכל כולה מסוייגת, אך חשה שעליה לומר אמת, אמת בסיסית. עדותה בבית המשפט אינה שונה שינוי מהותי מדבריה בת1/.
דברי [...] תומכים במידה מסויימת. גם בפניו א לא ששה לספר על הנגיעות ברכב ועשתה כן רק על מנת להסביר מדוע אינה נוסעת עם האלוף, וגם אז עשתה זאת בשלבים ובמשורה.
שגיא כהן, לא אמר דבר בעניין ואילו אסף קובי לא ראה נגיעות כאלה. איננו מתעלמים מעדויות אלה, אולם יש לזכור כי נהגים הם, כאמור, מעין "אלטר אגו" של הממונה עליהם.
גרסת הנאשם הינה ברורה ולא חסרת הגיון, אולם גרסתו הובאה לראשונה בבית המשפט, ובמשטרה סירב להגיב אף שניתנו לו שתי הזדמנויות לכך. שתיקה כזו מהווה חיזוק מה לעדויות התביעה (ראה ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ מ"י, פ"ד מ"ג(1) 818; ע"פ 230/84 חגבי נ מ"י, פ"ד ל"ט(1) 785).

בהסתמך על הדברים הנ"ל, ניתן לקבוע כי במהלך נסיעות משותפות בשנת 1992 נהג הנאשם מדי פעם לנגוע ברגליה של א וללטפם עד הגיעו לאזור מבושיה. התיאורים של א מלמדים כי לא הסכימה לכך, נרתעה וסיכלה רגליים. עם זאת, קשה למצוא בתיאוריה נתונים של כוח. עיקר הפרטים שמסרה היו של ליטופים, נגיעות ואף הביטוי חיטוט אינו מעיד בהכרח על כוח אלא על שליחת יתר של אצבעות. כאשר א מדברת על שימוש בכף היד להפרדת הרגליים היא מדברת על נסיון ולא על כוח. כאשר אמרה שהרחיקה היד, היה זה תיאור לא כוחני, לא נחוש, אלא של מעין מגע. היא אף העידה כי ניסתה ללכת בין הטיפות, של לא לפגוע ולא להיפגע, לעשות תנועות של רתיעה, שאיננה מעוניינת, ויחד עם זה לא לשבור את הכלים, זאת אומרת לא לעשות משהו שיפגע או יתן תחושה לא נעימה (עמ 26 לפרו). מלבד הפרטים, יש לבחון האירוע כאירוע שלם: שליחת יד הצידה למגע וליטוף, אין פה אירוע כוחני, אין פה כוח כופה. ליטוף ברגליים עד אזור המבושים יש פה, הסכמה חופשית אין כאן. לפיכך, יש מעשה מגונה, אך כוח אין כאן.
בהיעדר יסוד הכוח, לא הוכחו יסודות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.

11. התוצאה הינה כי העבירה התיישנה. לפיכך יש לזכות הנאשם מהעבירה של נגיעות ברכב.

אירוע בת-יער
12. א. כללי:
1) באחד הערבים, בספטמבר 1992, לאחר ויכוח סמכויות בין ציקי סלע, הרל"ש, לבין א, נסע הנאשם עם א למסעדה בבת-יער הנמצאת בלב חורש מרחק כמה קילומטרים מהבסיס. השניים אכלו במסעדה, יצאו ונכנסו לרכב.
על פי כתב האישום, בדרך חזרה עצר הנאשם באזור שומם מאדם, רכן על א, ניסה לפתוח כפתורי חולצתה, נישקה בצוואר, בחזה ובשפתיים, וכדי להתגבר על התנגדותה לפתיחת פיה, לחץ בכוח על לחייה. כאשר נוכח הנאשם כי התנגדותה של א נחושה, הרפה, נסע מהמקום והוריד את א על אם הדרך, במרחק 20 דקות הליכה מהבסיס בחושך.

2) לגבי אירוע זה טוענת א למגע מיני והנאשם טוען למגע ידידותי.

3) באירוע זה יש להתייחס לשניים:
האחד, נוגע למרכיבי העבירה עצמה: מהות המגע בין א לנאשם.
השני, נוגע למסגרת האירוע ולאמינות: הורדתה של א מהרכב.

ב. גרסת א:
ת1/, עמ 38-40:
"בדרך חזרה [מבת-יער] כשעברנו, הוא פשוט עצר את האוטו, נכנסנו בחריקת בלמים לתוך איזשהי חורשה כזאתי, ממש בין העצים, נכנס וכיבה את האורות והתנפל עליי, פתאום הרגשתי שאני, שהוא ממש כאילו עלי באוטו, אבל מהצד. זאת אומרת לא זה, ונורא נלחצתי מהקטע ואמרתי לו האלוף אני לא לא
...
ואז באוטו זה היה הפעם הראשונה שהוא ממש ככה נישק אותי... בצוואר בעיקר, ומפה... עם הלשון, בטח
חוקר: והתנגדת?
א: כן, אמרתי לו שאני לא מעוניינת ושאני לא רוצה, וממש ככה דחפתי אותו ואמרתי לו "רגע, רגע, שניה, שניה, שניה, אנחנו חייבים לדבר על זה קודם, אני לא רוצה, אני לא זה" והוא לקח אותי למשרד ובדרך הוא וידא שאני מרגישה טוב והכל בסדר. "סך הכל אני מאוד מעריך אותך, אני מאוד מכבד אותך, אני חושב שאת בחורה מאוד חכמה, מאוד יפה"
חוקר: מה היה באוטו עוד
א: זה מה שהיה הוא
חוקר: הוא דחף ידיים?
א: לא הוא לא דחף ידיים. הוא רק, הוא כאילו נצמד אלי ונישק אותי וככה הוא לא ממש יכול לחבק אותי כי אני הייתי עם הגב לזה וזה היה, זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי אותו שהוא קרוב אלי מדי שזה לא מתאים לי הקטע....
חוקר: הדפת אותו
א: כן. לא ממש הדפתי אותו... דחפתי אותו... תנועה של לא מעוניינת".

בעדותה בבית המשפט, בעמ 30 לפרו, תיארה האירוע והוסיפה פרטים:
"דומם מנוע, כבו האורות, חושך מצרים, הרגשתי את האלוף עלי, ממש, אני לא יכולה לומר שוכב עלי כי זה מושב וממש שעון עלי חזה אל חזה, בנשיקות וליטופים.... ניסה לנשק אותי בפה, מה שנקרא "נשיקה מהסרטים", לא שיתפתי פעולה הוא אמר לי תפתחי את הפה, תפתחי מה קרה לך, תני לי נשיקה... לא פתחתי את הפה רק אמרתי, רגע, כשהראש שלי בכלל מוטה הצידה, הוא תוך המגעים נגע גם בפני, ואילץ אותי לפתוח את הפה, התנשקנו, זכרון מאוד לא נעים.
ש: איך הוא אילץ אותך לפתוח הפה?
ת: לחץ לי על הלחיים... עם כף היד".

בהמשך מתארת א נגיעות בחזה מעל החולצה, לטיפות חזקות, לא נסיון של פרימת חולצה אלא להזיזה כדי לחשוף חלק גוף.
בעמ 33 אומרת א:
"מן כמה דקות של מגע שוטף בכל הכיוונים האפשריים, יד אחת אוחזת יד מלטפת, היד השניה מחליפה, אז השניה מלטפת. בכל הכיוונים כשההתמקדות הייתה בנשיקות. זאת הייתה, המיקוד היה לנשק".

בח"נ הכחישה א את גרסת הנאשם כי ביער הראה לה נוף או כי הייתה שיחה על ענייניה האישיים (עמ 249 לפרו). היא אישרה כי הנאשם רכן עליה בלא לקום ממושבו, גוף עליון לגוף עליון, לא היה אלים, הכתף השניה אינה יכולה להגיע בגלל הגמישות (עמ 261-2). א אישרה כי אחרי האירוע וההורדה מהרכב הגיעה לפיקוד, נכנסה ללשכת האלוף ופגשה את הרל"ש, ציקי סלע, דיברה איתו, אך הכחישה כי סיפרה לציקי שהאלוף התחיל איתה והסכימה כי סביר שלא נראתה נסערת (עמ 271 לפרו).
באשר לנסיעה חזרה אמרה בעמ 34 לפרו:
"כמו שהוא התחיל, האלוף הפסיק, התיישב בכסאו, הניע הרכב, יצא החוצה בחריקת בלמים, נסע נסיעה מאוד מהירה בלי לדבר בכלל, הגענו לצפת, לככר בצפת שלפני העליה לארמון [הפיקוד], האלוף עצר, ביקש ממני לצאת מהאוטו, הייתי די מופתעת, המרחק היה די גדול מהפיקוד, שאלתי אותו, האלוף מה אני עושה מפה? אתה לא עולה לפיקוד או משהו בסגנון הזה, הוא אמר לי לא צאי מהאוטו, פתח הדלת, יצאתי מהאוטו ומצאתי עצמי בשעת לילה מאוחרת לבד לגמרי בעיר חשוכה מתחילה לכתת רגלי לכיוון הפיקוד".

א אומרת כי מרחק ההליכה היה 20 דקות, יש קבר ובעלי חיים בדרך, חשוך. חקירה נגדית נוקבת וארוכה התמקדה בנושא ההורדה או ההפקרה בדרך (עמ 206-215 לפרו, עמ 227-256 לפרו).
מחקירה זו עולה כי א עומדת על דעתה שהורדה במרחק 20 דקות מהבסיס, מקום חשוך, צומת צפת. הפער בין דבריה בהודעה ת1/ הוסבר בחוסר רצונה לנדב פרטים בעת מתן ת1/, רצתה שהשיחה תיגמר מהר, כמה שפחות אינפורמציה (עמ 264 לפרו), ורק בשיחה בפרקליטות ביום 6.4.00 נגעו ספציפית בנושא זה והבינה שיש צורך לתת את כל הפרטים (עמ 265-266 לפרו).

ג. גרסת הנאשם:
בתשובתו לכתב האישום מאשר הנאשם הפגישה בבת-יער וכי לאחריה עצרו במצפור ושוחחו שיחה שגלשה לעניינים משפחתיים ואישיים ו"נוצרה התקרבות שפרטיה אינם זכורים כיום במדויק לנאשם" בשל הזמן שחלף והאירוע הקצר. הנאשם אינו שולל אפשרות, אך לא מאשר, כי ליטף את שערה של א והניח יד על כתפה. ההתקרבות הרגעית הסתיימה מיד כשהבחין שא מסתייגת, שאז הסיעה והורידה בככר הסמוכה לפיקוד.
בעדותו בבית המשפט אמר הנאשם כי זמן מה אחרי תחילת עבודתה של א היה סכסוך בינה לבין הרל"ש ציקי, לכן נסע עם א לבת-יער כדי להרגיע ולשוחח. במסעדה היה צפוף, אי אפשר היה לדבר, לכן נסעו משם, עצרו בנקודת תצפית, שם דיברו על מוטיבציה, משמעת ועניינים אישיים, ליטף את שערה וכתפה, היא השעינה ראשה על כתפו, התקרבות צדדית קצרה. לא נשיקות ולא נגיעות מיניות (עמ 1904-1905 לפרו). לא קם ממושבו עת שראשה היה על כתפו (עמ 1907 לפרו). מכאן שהשיחה וההתקרבות היו בתוך הרכב, ואז נקרא לאירוע ואומר: "ואז באמת כפי שהיא מתארת התנעתי, נסעתי במהירות, אני זוכר בדיוק איפה הורדתי" (עמ 1907 לפרו) - "כיכר אי ביקור" הסמוכה מאוד לפיקוד. בח"נ חזר ואמר כי בעדותו בבית המשפט כן זכר שליטף שערה ונגע בכתפה (עמ 2044 לפרו), אך שלל לחלוטין לחיצה בכוח על לחייה לשם נשיקה (עמ 2046 לפרו). לדבריו, הסתייגות א מהמגע התבטאה בהזזת הראש או בהזזת הגוף עצמו (עמ 2050 לפרו).

ד. עדויות נוספות:
א לא סיפרה על אירוע בת יער לחברה [...] אשר לדבריו אינו זוכר כל פרט הקשור אליו (עמ 735). לאמה, ששמעה על האירועים מאוחר, לא סיפרה על אירוע בת-יער (עמ 207 לפרו) וגם לא לאחרים.
הרל"ש ציקי סלע אמר בעדותו כי לא שמע מא משהו הקשור בבת-יער, אולם כאשר התפוצצה פרשת מרדכי בשנת 2000 נזכר באירוע יחיד, בו שמע מא משהו בנוגע לאלוף על יחסים שבינו ובינה:
"א מופיעה בערב בלשכה ואני שואל מה שלומך ומה שאני זוכר אותה אומרת לי בצורה חדה וברורה, אתה יודע ציקי, וככה בסגנון מאד מאוד, איך אגדיר את זה, של סקופ נחמד כזה, שהיה לה משהו מעניין לספר לי וחריג כזה, נראה לי שהאלוף התחיל איתי עכשיו" (עמ 2326 לפרו).

ציקי רצה לקבל פרטים עקב סקרנות רכילותית, ענתה לו "עזוב, עזוב לא קרה כלום". להערכתו, טון דיבורה היה שהדבר היה בשבילה כמו מחמאה (עמ 2327 לפרו). כמו כן, הוסיף כי א אמרה לו שהגיעה עכשיו ברגל מהכיכר (עמ 2328 לפרו). ציקי לא קשר האמור לעיל ליום הויכוח הנוקב שהיה לו עם א, ויכוח בעקבותיו נטל הנאשם את א לבת-יער.
איננו יכולים לקבוע בבירור כי קיים קשר בין האירוע אותו תיאר ציקי לבין האירוע בבת-יער.

13. ממצאים ומסקנות
בבת-יער היה מגע בין א לבין הנאשם. מדברי השניים עולה כי האירוע היה בלילה, בדרכי היער ובתוך המכונית. עצם קיום האירוע מקבל אישור גם מפי הנאשם.
גרסתה של א בת1/ מקובלת עלינו. כפי שציינו, התיאור הוא אותנטי וספונטני גם לעמדת הסנגוריה (עמ 3025 לפרו). דבריה ברורים ובלא כל רצון לטפול על הנאשם או להזיק לו.
שתיקת הנאשם במשטרה מהווה חיזוק מה לעדויות התביעה. החיזוק משמעותי יותר בשל גרסתו המתפתחת של הנאשם: במשטרה שתק, בתשובה לכתב האישום אמר כי פרטי האירוע וההתקרבות אינם זכורים לו, ואילו בבית המשפט אמר בבירור כי ליטף שערה והיא הניחה ראשה על כתפו. כמו כן, זכר במדויק כי לפתע נקרא לאירוע וזכר במדוייק היכן הוריד את א. הסברו כי עזבו במהירות את היער עקב קריאה לאירוע עלה לראשונה רק במהלך עדותו וא לא נשאלה על כך דבר.
אנו ערים לכך כי בהודעה ת3/ ובעדות בבית המשפט הוסיפה א פרטים על עצם האירוע וכן שינתה את דבריה בכל הקשור לעניין ההורדה בדרך. ההסבר שנתנה א, כי בת1/ לא סיפרה הכל, הוא הסבר הגיוני שכן מת1/ עולה שאינה ששה לשתף פעולה. ככלל, איננו סבורים כי הנתונים הנוספים שהביאה בעדותה (ביחס לת1/), משנים את סיפור המסגרת או מכרסמים כרסום ממשי באמינותה, אלא מביאים אותנו לבדיקה זהירה יותר (ראה ע"פ 2789/98 בוגדן דקל הנ"ל, סעיף 20).
באשר למקום בו הוריד הנאשם את א מהרכב - מאז האירוע חלפו מספר שנים, היו מספר אירועים, ואי אפשר לצפות לזכור במדויק כל אירוע וחלקי אירוע. יש להניח כי מה שנותר חרוט יותר בזכרון הוא האירוע עצמו ופחות פרטים לפניו ואחריו. בת1/ אומרת א כי אחרי בת-יער הנאשם לקח אותה למשרד, דבר שאף הנאשם עצמו (שזכר היטב הנסיעה חזרה) אינו אומר, שכן לדבריו הוריד אותה בככר אי-ביקור. חוקרי המשטרה לא טרחו לקחת את א לשחזור בשטח, דבר שהיה יכול לרענן הזכרון ולהסיר אולי את הערפול מנקודה זו.
גרסתה של א אמינה ואין סיבה שלא לסמוך עליה. הנאשם עצמו מאשר עצם קיום האירוע. שתיקתו במשטרה וגרסתו המשתנה אח"כ מהוות חיזוק מה לגרסתה. על-פי דברי א בת1/ ובעדות בבית המשפט עולה כי הנאשם עצר הרכב במקום מבודד ביער, "התנפל" - קרי רכן על א בבת אחת - לחץ בחלק מגופו על גופה, נישק, חיבק, החזיק את ראשה המוסט והכניס לשונו לפיה תוך פתיחת פיה ע"י לחיצה על לחייה. א התנגדה והביעה זאת הן במילות סירוב והן בדחיפה. מגע זה - נשיקות, חיבוק ונגיעות - מהווה מעשה מגונה, שכן נעשה לשם סיפוק מיני, בלא הסכמתה של א וחרף התנגדותה. הנאשם הפעיל כוח ולו כוח מועט. אלמנט הכוח מצא ביטוי הן בת1/ והן בבית המשפט ("התנפל עלי", "ממש עלי", הסטת ראש לנשיקה, "אילץ אותי לפתוח הפה עם לחץ על הלחיים").

14. לאור האמור, הוכחו כל יסודות העבירה מעבר לספק סביר ויש להרשיע הנאשם במעשה מגונה בנסיבות מחמירות באירוע בת-יער.

אירוע נתניה
15. א. כללי:
רוב העובדות אינן שנויות במחלוקת (עמ 3066-3067 לפרו). יום חמישי, 15.10.92, היה יום הולדתה ה23- של א. היא תכננה סוף שבוע ארוך בביתה בבת-ים. את הדרך מצפת עשתה עם האלוף ונהגו, וכיוון שהיציאה מהבסיס השתהתה, הבטיח לה הנאשם כי יסיעה אישית לביתה בבת-ים. בנתניה שוחרר הנהג, שגיא כהן, לביתו ואילו א שוכנעה ע"י האלוף להתלוות אליו למפגש עם חבריו במסעדת תנובלה בנתניה, שם גם בירכו אותה לרגל יום הולדתה. בתום המפגש, בשעה 23:00 - 24:00 לערך, אמר האלוף לא כי יסיעה לבת-ים, אך ביקש קודם להתרענן בדירתו הנמצאת בבית קומות, קומה שמינית, סמוך לים בנתניה. בדירה חיבק הנאשם את א במטבח ובסלון, תוך שהוא מראה לה הנוף. א סירבה לבוא ולראות הנוף הנשקף מחדר השינה. הנאשם הלך להתקלח וכשיצא התיישב ליד א בספת הסלון.
המחלוקת הינה מה קרה על ספת הסלון, כאשר לב המחלוקת האם היה שימוש בכוח מצד הנאשם כלפי א. וזאת לזכור: בלא הוכחת יסוד הכוח, העבירה התיישנה.
בתום האירוע על הספה, עזבה א את הדירה, לא המתינה למעלית ומיהרה במדרגות. הנאשם ירד אחריה. בסמוך לבית נאספה א ע"י נהגו של האלוף, שגיא כהן, שהגיע עם רכב חלופי, פגו 205, והסיעה לביתה בבת-ים. למחרת, יום שישי, הגיעה א ללשכת האלוף בקריה בתל-אביב וזאת בניגוד למתוכנן, אך לא התקיים דו-שיח ממשי בין השניים.

ב. גרסת א:
א הביאה גרסה מלאה בהודעה הראשונה ת1/. בהודעה השניה, ת3/, ובבית המשפט הביאה עוד פרטים וניואנסים. מתוך עדותה, הן בת1/ והן בבית המשפט, דוחה הסנגוריה ביטויים של כוח ומאמצת ביטויים השוללים כוח.
להלן ציטוטים נרחבים מדברי א בת1/, להם יש חשיבות בקביעת ממצאים בנושאים השנויים במחלוקת:
1) במטבח בדירה:
"אני התחלתי לעשות קפה והוא בא ונצמד אלי מאחורה, הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן.. אמרתי לו אלוף, מאוחר, כדאי שנמהר, עשיתי כל מיני תרגילי התחמקות והוא ככה צחק והוא אמר לי שהוא נורא אוהב שאני נבוכה" (עמ 15).

2) "א: זה מתחיל מזה שהוא, שהוא נורא נחמד ואני לא יודעת מה אני צריכה להכנס לזה אבל.
חוקר: את לא נכנסת לזה, רק ספרי מה היה שם, איך זה היה
..
א: הוא נכנס למקלחת כאילו כדי להתרענן והוא יצא רק עם מגבת קצרה ככה גודל כזה.
חוקר: עד המותניים?
א: עד המותניים. וזהו. ואז הוא בא ואני ישבתי בסלון והוא בא ונשכב עלי בסלון הוא ניסה לפתוח לי את החולצה ואת המכנסיים והוא השתפשף בי, והוא ביקש שאני אגיד לו דברים טובים" (עמ 13).

3) "א: אני לא זוכרת אם המגבת ירדה או לא, אבל מה שאני כן יודעת, זה כשיצאתי, אז המכנסיים שלי היו רטובות.
חוקר: ממה
א: אני לא יודעת, זה לא נראה היה כמו מים, אתה צריך להבין שאני הייתי בתולה אז
..
חוקר: מה את יודעת היום, מה את מבינה שזה?
א: אני מבינה שזה, שהוא פשוט גמר עלי
חוקר: על המכנסיים?
א: כן. הוא פשוט, הוא שכב עלי והוא התחכך, זאת אומרת הוא נע קדימה ואחורה" (עמ 18).
החוקר מבקש דיוק:
"א: אני, אני ישבתי והוא בא והשכיב אותי ושכב מעלי... זאת אומרת הוא פשוט בא אלי ונשכב עלי.
חוקר: וניסית להוריד אותו מעלייך?
א: לא ניסיתי. התמקדתי ב, לא, בתנועה הזאתי, במכנסיים בחולצה...
חוקר: להגן עליך כאילו שלא יפתח?
א: להגן שהוא לא יפתח, להגן שהוא לא יגע.
חוקר: ואז הוא התחכך איתך וגמר?
א: כן. וברגע שהוא גמר אני ברחתי. אני בדיעבד יודעת שברגע שהוא גמר אני ברחתי, כי היה שלב מסויים שהרגשתי שאני יכולה לקום, זאת אומרת הרגשתי שאני יכולה לצאת מזה.
חוקר: באיזה שלב זה היה
א: אני לא יכולה להסביר את זה, זה היה.
חוקר: כשהוא קם?
א: הוא לא קם
חוקר: אלא?
א: היה שלב שבו הוא פשוט, כאילו היה חלש יותר, לא יודעת איך להסביר את זה, כאילו הוא, לא יודעת, כאילו פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להתמקד בדבר אחד אלא אולי אני צריכה לעשות משהו אחר, לא יודעת להסביר את זה. והוא פשוט שכב עלי ופתאום הרגשתי שמשהו פה נגמר, נגמרו הנגיעות, נגמר הכובד, לא יודעת איך להסביר את זה, ואז פשוט עשיתי מן כזה, התגלשתי כאילו מתחת
..
חוקר: את לא ראית אותו עירום לגמרי
א: כן. ראיתי אותו ערום לגמרי לשבריר שניה
חוקר: כן. ומה הוא אמר אז?
א: מה קרה, לאן את הולכת, תרגעי. ולקחתי את התיק וברחתי למטה וזה היה, נדמה לי קומה שביעית או שמינית ולא חיכיתי שהמעלית תגיע, פשוט רצתי במדרגות וכמה דקות אחרי זה הוא רץ אחרי. זהו" (עמ 18-20).

4) בעמ 22 מתארת א את נסיונותיו לפתוח את כפתורי בגדיה:
"כשהוא התעסק פה [חולצה] אז אני הרמתי את הידיים לפה אז הוא התעסק פה [מכנסיים] אז הורדתי את הידיים.
וכן:
"א: אני מניחה כי הוא רצה שיהיה שיתוף פעולה מלא. הוא רצה שיהיה, שיהיה סקס.
חוקר: ואמרת לו שאת לא רוצה?
א: כן.
חוקר: הוא לא, לא הסתפק בזה שאמרת לו אני לא רוצה?
א: לא. הוא לא, לדעתי הוא בכלל לא שמע את זה בכלל.
חוקר: למה את חושבת ככה?
א: כי אני חושבת שהוא היה באקסטזה.
חוקר: מה זאת אומרת?
א: שהוא היה מונחה מטרה ולא היה משהו בדרך שיכל להשפיע עליו... אני לא יודעת אם הוא גמר, אני אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל זה ברור לי שהוא עבר מאקסטזה לאיזשהו קטע רגיעה כאילו.... הייתי רטובה בצוואר, אני מניחה שזה בגלל הנשיקות... והייתי רטובה בחלק הזה של המכנסיים [ירכיים]... הוא נישק אותי בצוואר, הוא נישק אותי בפה, הוא נישק אותי.
חוקר: בכוח?
א: כן" (עמ 22-23).

וכן:
"א: כן. זאת אומרת זה היה, אם הייתי מסיטה את הראש, אז זה היה בצוואר, אם הייתי מחזירה אז הוא היה לוכד אותי" (עמ 44 - יש לציין כי בקטע זה פענוח התמליל אינו מדוייק. משמיעת הקלטת עולה כי א אמרה "מסיטה את הראש" ולא "מזיזה את הראש", וכן אמרה "לוכד אותי". המילה "לוכד" חסרה בתמליל ובמקומה יש שלוש נקודות).

5) ובהמשך, בעמ 33-34:
"א: הוא לא הוריד לי את הבגדים בכלל
חוקר: הוא לא הצליח?
א: לא.
חוקר: הוא ניסה בכוח?
א: הוא ניסה, אבל
חוקר: בכוח? בכוח לא
א: מה זה בכוח, הוא לא הרביץ לי, הוא לא, הוא לא היה אגרסיבי, הוא היה נחוש"
חוקר: היה נחוש. למרות ההתנגדות שלך?
א: כן.
חוקר: והוא ניסה להוריד לך המכנסיים, למשל בכוח?
א: לא בכוח, בנחישות
חוקר: מה זה מה זאת אומרת?
א: לא היה שם כוחניות הוא לא, זה לא אונס כמו שאתה שומע נשים מדברות בטלויזיה, הלוואי וזה היה ככה.
חוקר: מה, מה, למה זה היה, למה הלוואי?
א: כי אם זה היה באגרסיביות אם זה היה בתוקפנות, עם מכות או משהו וזה, אז אני יודעת שהייתי מגיבה באותה צורה. זאת אומרת הייתי הופכת להיות אגרסיבית גם כן. אבל הוא לא היה אגרסיבי ו, וכאילו, אני אפילו ריחמתי עליו, אני לא יכולה להסביר את זה.
חוקר: מה זאת אומרת? מה, זה מעניין, מה זאת אומרת?
א: כאילו, כאילו הוא בודד וכאילו מה לעשות הוא נדלק עליי ואני הייתי טיפשה שלא הבנתי את זה, ואני הולכתי אותו שולל. ואני הייתי מאוד הממ,
(צלצול טלפון)
א: וזהו מה שהיה, זה מה שהיה.
חוקר: זאת אומרת להוריד לך את הבגדים הוא לא הצליח בכל מקרה?
א: לא.
חוקר: כי לא נתת לו?
א: לא.
חוקר: מנעת ממנו את זה?
א: כן".

6) בהמשך מבקש החוקר מא לכנות את אירוע נתניה:
"א: הטרדה
חוקר: זאת הטרדה!
א: כן.
חוקר: זה רק הטרדה
א: כן
חוקר: זה לא מעבר לזה?
א: לא (עמ 42-43).



7) וכן:
"אני רוב הזמן הייתי עם עיניים עצומות וכל הזמן התרוצצו לי מחשבות של איך אני יוצאת מפה. ואי אפשר להסביר את זה, אתה לא מאמין שזה קורה לך" (עמ 44).

8) בעמ 21 מתארת א כיצד ירדה למטה ולהפתעתה ראתה את נהגו של האלוף ברכב, הנהג אמר לה שהאלוף הורה לו להמתין בשעה 00:30:
"אמרתי לו טוב, אתה עכשיו לוקח אותי הביתה, והוא בדרך שאל אותי אם אני מרגישה בסדר ואם הכל בסדר וזה, צעקתי עליו קצת. הוא לקח אותי הביתה ולא דיברנו על זה.
חוקר: סיפרת לו מה שקרה?
א: לא".

בעדות בבית המשפט תיאורה של א היה דומה, ולענייננו להלן ציטוטים שתוכנם נראה לסנגוריה כהעצמת האירוע, עקב התגייסותה של א להצלחת התלונה:
1) "פתאום ראיתי את זה מולי, וזהו, ובשלב הבא הוא היה מעלי, כשאני זוכרת היסטריה פנימית מבפנים, פשוט הייתי היסטרית במצב של להדוף, לנסות" (עמ 48 לפרו).

2) "כל מה שאני מסוגלת להוציא מפי זה "למה"? לשאול אותו למה? להגיד לא, אני לא רוצה. בקול ענות חלושה, כן. אבל בבכי. בחוסר אונים מוחלט פשוט בחוסר אונים מוחלט (עמ 49 לפרו).

3) "אני לא יכולה לומר שהאלוף היכה אותי או שעשה איזשהי תנועה אלימה - לא הייתה שם אלימות, אבל היה שם התלהבות, זה היה כולו מונחה מטרה, עלי בתנועות של חיכוך, של פלג הגוף התחתון ממש אגן לאגן, מתחכך, נושם מנשק, מלטף, הכל תנועות מהסוג הזה. הרגשתי אני פשוט צמודה לספה לא מסוגלת לקום.... לא מסוגלת גם בגלל להט העניינים, גם בגלל שהיה המון כוח בעניין הזה, זאת אומרת החיכוך לא בא באויר, החיכוך בא גוף אל גוף, ממש תנועות עולות ויורדות, הידיים, זה הכל השענות, זאת אומרת זה לא רק משקל גוף, זה הישענות" (עמ 49 לפרו).

4) "הוא לא הרביץ לי, לא. הוא לא תפס לי את הידיים בכוח, כי התנועה הזאת, הייתה רק בולם אותו מלהפשיט אותי... התנועה של קיפול ידיים בצורה של אזיקים, הייתה רק בולמת אותו מלהפשיט אותי, אבל הוא כן ניסה להפשיט אותי" (עמ 135 לפרו).

5) "הכוח היה ברמה של משקל הגוף, ניעות של האגן, מגע בכל הגוף. זאת אומרת מעבר למשקל הגוף היה שם עוד אלמנט של כוח שכאילו לא של נסיון התחמקות והוא לופת אותי בחזרה, לא זה היה, אלא נסיון להגן על עצמי והוא מנסה הפוך. זה מה שהיה שם. לא הייתה אלימות. נכון" (עמ 165 לפרו).

6) "אני לא יודעת איך אתה מגדיר כוחניות, אני יודעת איך אני מגדירה כוחניות. מבחינתי דבר כוחני זה סטירה, זה מכה, זה אגרסיביות, זה דבר כוחני בעיני, אז אני אומרת לך האלוף נשכב עלי, הופעל עלי גם משקל גופו וגם הנסיון פשוט ללטף, לגעת והחיכוך" (עמ 166-165 לפרו).

7) "ש: הידיים שלך לכן היו כל הזמן חופשיות?
ת: הידיים שלי היו חופשיות כן, חופשיות תחת משקל כן.
ש: לא, אם בן אדם מוחץ אותך.
ת: הוא לא מוחץ אותי, הוא היה צריך לנוע" (עמ 179 לפרו).

8) "חופשיות במובן שכן, הוא לא אחז לי את שתי הידיים והצמיד אותן זו לזו, יכולתי לשחק עם הידיים הלוך ושוב, כן, תחת משקל גופו, לא בחופשיות שאני מראה את זה עכשיו, תחת גופו" (עמ 183 לפרו).

9) בעניין הנסיעה מנתניה לבת-ים בלילה, חזרה א על דברים שאמרה בהודעה ת1/ והוסיפה כי הנהג התחיל לשאול שאלות - מה קרה לה, אם היא מרגישה טוב או רוצה לשתות. לדבריה, השתיקה את הנהג, נהגה בו בגסות, בדרך הוא עצר כדי שתוכל להקיא וביפו אף שאל אותה אם היא רוצה לעצור בתחנת המשטרה. א אמרה שלא זכור לה שאמרה לנהג פרטים על האירוע, אלא רק איימה עליו שאם יספר למישהו שראה אותה בשעה זו ובמצב הזה בסביבות מגוריו של האלוף היא תמרר את חייו ותעשה לו רע, שכן לא רצתה רכילות ופרסומים (עמ 52-53 לפרו). עוד אמרה כי כאשר הגיעה לביתה, נכנסה לביתן האשפה של הבנין, שטפה את פניה, הרטיבה קצת את הבגדים כדי לאזן את הרטיבות ולהוריד קצת את הדביקות וגם הרטיבה קצת את השיער (עמ 53 לפרו). בבית נכנסה מיד למקלחת, אח"כ צררה את מדיה בשקית ניילון ולמחרת נפטרה מהם (עמ 55 לפרו).
יש לציין כי בח"נ לא נשאלה א כלל על הדרך הביתה ואירועיה. בסיכומי ההגנה לא נטען באופן ספציפי כי יש פער בנושא הדרך בין דברי א בת1/ לדבריה בבית המשפט.

ג. גרסת הנאשם:
בעדותו בבית המשפט אמר הדברים הבאים:
1) בתחילת עדותו אמר:
"אני את א שמעתי פעם ראשונה כאן בין כותלי בית המשפט. ואני בהחלט ראיתי אישה, קצינה פגועה, דבר שמעולם לא שמעתי זאת ממנה מקודם, ואני כמובן כאדם וכמפקד מביע את צערי, אין לי הזדמנות כרגע לעשות זאת בפניה, אם פגעתי בה או בכבודה, באיזשהו שלב מתקופת השירות שלנו ביחד. כמובן הדברים ששמעתי וראיתי פה הם הייתי אומר, אפילו לא דומים למה שאני זוכר, אבל חשבתי שבראשית דברי אם אשה, קצינה ששרתה איתי ומשרתת היום, מבטאת פגיעה כזאת היום, ודאי אם הייתי שומע את זה ממנה בעבר הייתי עושה זאת, ואני עושה את זה כאן ואני מבקש סליחה אם פגעתי בה" (עמ 1894 לפרו).

בהמשך הסביר כי הוא מכיר היטב את א וכי אם אכן היו הדברים כפי שתיארה, לא הייתה יכולה לעבוד עמו אפילו יום נוסף.
ועל האירוע:
2) "אמרתי לא בואי תתקרבי תראי את הנוף, והיום בדיעבד אני יודע שטעיתי, זה לא נכון שייעשה את הדברים שעשיתי, אני רק יכול להצטער עליהם. א באה לשם, אני חיבקתי את א פעם או פעמיים והראתי לה את הנוף ושאלתי אותה אם היא רוצה לראות גם מחדר שינה את הנוף עצמו, והיא אמרה לי לא, היא מסתפקת בראיית הנוף מכאן. אני לא ראיתי איזשהי התנגדות או איזה שהם תנועות או פעולות של א שהייתי צריך להבין מהם שיש לה התנגדות לכך... אח"כ הלכנו לכוון המטבח... וגם שם היה איזה חיבוק קצר או שניים" (עמ 1992-1992 לפרו).

3) "אמרתי לה שאני הולך להתקלח, נכנסתי להתקלח, התקלחתי ויצאתי עם מכנסיים קצרים ועם גופיה. אני חושב גם מגבת, אני לא בטוח בפרט הזה, כי זה עולה פעם אחר פעם שהיא אמרה אותו, אני לא יודע איפה למקם את המגבת הזאת, אבל בוודאות עם מכנסיים קצרים, בוודאות עם קפקפים, בוודאות עם גופיה. ישבתי א הביאה קפה, ישבנו על הספה... וכאן היה רגע של, של אותם דברים שאני בהחלט מתחרט ומצטער בהיבט הפיקודי, לא בהיבט האחר באיזשהו היבט שנעשתה פה, אלא בהיבט אלוף פיקוד בכל זאת, למזכירה שלו ואני הרי הטפתי נגד דברים האלה ושמעתי שהדברים האלה הם אסורים להיעשות.. הייתה בהחלט התקרבות שלי לא, אני ניסיתי לקרב אותה אלי כששנינו נמצאים על הספה. בשלב מסויים אני חושב, אני לא בטוח, אולי ניסיתי אפילו לנשק את א, ובשלב כלשהו כל הדבר הזה היה קצר, ראיתי תנועות של אי הסכמה בידיים וכו, הבנתי שהיא, יש פה אי הסכמה וזה לא נכון, הפסקתי עם הדבר הזה. היה איזשהו עצירה לרגע מסוים, אני זוכר היא, א הלכה לשירותים, אני הלכתי לחדר לקחת נעלי ספורט, או נעליים, אני לא זוכר מה, ובאיזשהו שלב גם אמרתי לנהג שיבוא לקחת את א כי הרגשתי שאני באמת עייף וזה לא נכון שאני עכשיו יעשה את הנסיעה עד בת ים. ואז א הלכה לכיוון הדלת, פתחה את הדלת, והלכה לכיוון הדלת, היא הזמינה מעלית, היא לא חיכתה שהמעלית תגיע והתחילה לרוץ במדרגות למטה. אני אומר לה א, חכי, חכי רגע, לחצתי על המעלית, המתנתי, לקח זמן עד שהמעלית הגיעה, וכאשר ירדתי למטה, אז ראיתי שא נכנסה לאוטו עם הנהג ונסעה משם (עמ 1922-1923 לפרו).

4) "בשום פנים ואופן לא הפעלתי כוח, לא אז ולא שם ולא בשום מקום אחר... ישבנו על הספה, חיבקתי אותה, התקרבנו, משכתי אותה אלי, אולי הייתה הישענות עליה כשהיא על הספה, אבל בודאות רגלי היו על הרצפה ורגליה, ולא הייתה שום התחככות כפי שתואר פה ביני לבינה
ש: האם הגעת לפורקן מיני במהלך אותו אירוע קצר
ת: זה נראה לי בין מוגזם לבין לא נכון להתייחסות" (עמ 1924 לפרו).

ד. עדויות נוספות:
1) שגיא כהן:
נהגו של האלוף, הסיע את א מהדירה בנתניה באותו לילה. מסר עדותו בחוסר רצון בולט ובוטה ואמר:
"ת: היא ירדה והייתה קצת לא יודע איך לקרוא לזה, משהו לא היה בסדר איתה.
ש: מה כן איך היא נראתה?
ת: מה זאת אומרת: קצת מבוהלת אם אפשר להגיד.
ש: מה היא סיפרה לך?
ת: מה היא סיפרה לי? שהיה (שותק) התחכך איתה, משהו כזה" (עמ 740 לפרו).
...
...
ת: היא בכתה.. בכתה קצת... הייתה קצת מפוזרת (עמ 743 לפרו).
...
...
זהו בכתה אבל אני לא בטוח שהיא בכתה. מבוהלת וזה אבל לא בטוח שהיא בכתה" (עמ 744 לפרו).

עד זה לא נחקר חקירה נגדית ובסיכומי הסנגוריה לא הייתה התייחסות לדבריו "התחכך איתה".

2) ]…[ החבר הראשון של א מדצמבר 1992. שמע ממנה על אירוע נתניה בינואר-פברואר 1993, ואלה דבריו:
"היא סיפרה קודם כל שהוא יצא מהמקלחת, הוא ישר הגיע אליה וניסה להתחיל ללטף אותה והיא ניסתה לזוז כל הזמן ולהתחמק ומיד אח"כ הוא הפיל אותה בכוח על הסלון, על הספה שבסלון, והתחיל להתחכך בה... כשהוא מתחכך ומנסה לפתוח לה את החולצה עד שהוא גמר, גמר לה על המכנסיים... היא אחרי שהוא גמר, הוא קצת הירפה מהמשקל שלו עליה והיא הצליחה להתחמק ואני זוכר שהיא רצה בטרוף במדרגות.. היא סיפרה שהיא רצה" (עמ 707 לפרו).

לדבריו, א לא ידעה מה זה הכתם על מכנסיה והוא הסביר לה שהאלוף גמר לה על המכנסיים (עמ 734, 738 לפרו). כמו כן, הוסיף שסיפרה לו שפגשה הנהג שהחזירה הביתה, כל הדרך רעדה והקיאה (עמ 708 לפרו). [...] ביקש מא שתגיש תלונה, אך היא סירבה מחשש מפתיחת הסיפור, מעמדו הרם של האלוף והחשש לקידומה (עמ 709 לפרו).

3) כמו כן העידו קובי אסף, שהיה נהג נוסף של האלוף וכן ליאור שושן חברתו לשעבר של האלוף, אך עדותם אינה נוגעת לנושאים החשובים השנויים במחלוקת.

16. ממצאים ומסקנות
עדות א הותירה רושם חיובי. עדותה הייתה מדודה ושקולה, לא ניכרו בה סימנים למגמתיות או מניפולטיביות. בהודעה ת1/ כלל לא ששה למסור פרטים שיפגעו באלוף וברור שיש לה סימפטיה רבה אליו (ראה ת1/, עמ 45, 54, 57). גם כאשר החליטה להתלונן והעידה בבית המשפט אמרה דברים אלה:
"זה אולי נשמע לא הגיוני להגיד את זה, אבל יש לי המון סימפטיה כלפי האיש. וזה כאילו איזשהו מזוכיזם, אני מלקה את עצמי, מה אני עושה כאן. אבל הוא היה מאד יקר לליבי, אני ראיתי אותו נפגע, אני ראיתי אותו שמח, אני ראיתי אותו בשעות יפות, בשעות עצובות, ראיתי אותו מלווה משפחות שכולות, עוטף ילדים בחמימות, ראיתי איש טוב ולא שנאתי אותו ולו לרגע קט. גם לא באירועים האלה, גם אחרי. אני לא רוצה לפגוע באלוף, גם לא עכשיו" (עמ 66 לפרו).

דברים נוגעים ללב שנשמעו הוקלטו ונרשמו בבית המשפט בקול רועד עם בכי. לא לא היה רצון ואין לה רצון לפגוע בנאשם ולהעליל עליו. כאשר ניסה החוקר בת1/ (עמ 32) לברר אם היה משהו יותר (אונס) שללה זאת והבהירה שוב ושוב שלא הוריד לה את הבגדים, לא היכה ולא היה אלים. להיפך, היא עוד מייסרת עצמה בהלקאה עצמית שמא הוליכה אותו שולל (עמ 33 לת1/).
אמרנו כבר לעיל כי א טענה בתוקף כי הנהג שאסף אותה היה אסף קובי, וברור שהנהג הוא שגיא, אלא שאין בפרט זה להעיב על עדותה, שכן לא ניתן לזכור כל פרט והחשוב הוא שאכן היה נהג שהסיעה. מלבד סתירה זו, לא נמצאו בגרסת א סתירות מהותיות. אירוע נתניה נחרט בזכרונה היטב כאירוע טראומטי, ורוב רובם של הפרטיים שמסרה כלל אינם שנויים במחלוקת. באשר לטענות המפורטות של הסנגורים, על פערים ביסוד השימוש בכוח בין ההודעה ת1/ והעדות בבית המשפט (וכן ת3/), נתייחס בהמשך.

מהראיות עולה כי א לא הסכימה לחיבוקים המוקדמים וניסתה להתחמק מהם, א לא הסכימה למגע על הספה ואף התנגדה לו. הסנגור אינו חולק כי היה אירוע (לדבריו: "אירועון") מיני בנתניה (עמ 2957 לפרו), כי שאלת ההסכמה לכשעצמה אינה נטענת על ידו (עמ 2964, עמ 3066 לפרו) וכי אין חובה ראייתית על התביעה להוכיח התנגדות, אלא כאלמנט של כוח (עמ 3141 לפרו). הגוון המיני של האירוע קיים הן ע"פ תכלית עשייתו של הנאשם והן ע"פ עינו של האדם הסביר.
הנאשם לא מסר גרסה במשטרה וגרסה מפורטת מסר רק בבית המשפט והסביר כי במשטרה התחמק לתת גרסה ממספר טעמים: האחד, לא ידע מה מעמד א וחשש לפגוע בה; השני, רצה זמן לרענן זכרונו; השלישי, הבין שיש מסע כולל נגדו. ההסברים אינם מספקים, שכן הנאשם סירב לשמוע מה התלונה נגדו ולא בדק כלל מה עם א. כמו כן, ניתנה לו הזדמנות לבוא ביום אחר לאחר שירענן זכרונו, אך הוא לא ניצל זאת. הנאשם תיאר בעדותו שלושה אירועים מינוריים: חיבוק בסלון, חיבוק במטבח, חיבוק על הספה, ללא הבדלים מהותיים ביניהם. אם כך אין הסבר, אף לדבריו, מדוע א עזבה בריצה במדרגות ומדוע הטריח עצמו למהר אחריה למטה.

א עשתה רושם חיובי, גרסתה אמינה ואין סיבה שלא לסמוך עליה. בחומר הראיות יש חיזוקים לגרסתה:
א. בריחתה החפוזה של א מהדירה: היא לא ממתינה למעלית ומתעלמת מקריאת הנאשם.

ב. הלך רוחה הנסער של א בכניסתה לרכב: בוכה, מבולבלת, מפוזרת, כפי שהעיד הנהג שגיא כהן, ובאמירה הזכורה לו: "התחכך איתה". ברור שעד זה המעיט וצמצם ככל יכולתו את תיאורו על מנת שלא לפגוע בנאשם. עם זאת, מעט הדברים שאמר תואמים לגרסת א ולא לזו של הנאשם.
ג. העובדה שא אינה זוכרת מי היה הנהג שהסיע אותה לביתה לאחר האירוע מעידה אף היא על מצבה הנפשי באותה עת.

ד. א לא נחקרה בחקירה נגדית על גרסתה בנוגע לאירועי הדרך וכן על דבריה, לפיהם כשהגיעה לביתה נכנסה לביתן האשפה והרטיבה את בגדיה, לדבריה כדי לאזן את הרטיבות, ולמחרת נפטרה מהמדים. גרסתה זו לא נסתרה והיא תומכת בדבריה כי הנאשם התחכך בה עד שהגיע לסיפוקו.

ה. א העידה כי הנאשם לא התקשר כלל להזמין את הנהג שיקח אותה לביתה. לדבריה, הנהג אמר לה שהנאשם הורה לו להגיע לקחת אותה בשעה 12 בלילה. תמיכה לכך יש בעובדה שכאשר נמלטה א מביתו של הנאשם, נתקלה בנהג ליד ביתו של הנאשם.
עובדה זו שופכת אור על כוונתו המקורית של הנאשם, שכלל לא התכוון להסיע את א לביתה והשתמש בכך וברצונו להתרענן לפני הנסיעה, כעילה להבאתה לדירתו.

ו. א סיפרה על אירוע נתניה לחברה הראשון, [...]. אף שאין מדובר בסיפור מיידי אלא בחלוף כשלושה חודשים, [...] זכר חלק מפרטי האירוע ואף השתמש בביטוי "התחכך". אין טענה כי [...] תיאם עדות עם הנהג, שגיא כהן.

ז. הנאשם מודה כי היה עם א על הספה וחיבק אותה.
ח. רצונו של הנאשם לבקש סליחה מא אם פגע בה ולהביע את צערו על אירוע נתניה, אינו מתיישב עם תחושה של חפות ומהווה תוספת לראיה בסיסית (קדמי על הראיות, עמ 3).

ט. שתיקת הנאשם במשטרה מהווה, כאמור, תוספת ראייתית לעדויות התביעה.

כוחן המצטבר של ראיות אלה - כאשר הוא מתווסף לעדותה של א - אינו מותיר כל ספק באשר לאמיתות גרסתה. העובדה כי האל"מ האלמוני, ששמע מא על אירוע נתניה למחרת היום, לא העיד בבית המשפט עקב הסכמתה של א לכבד את רצונו שלא להיחשף, הינה בעייתית, אך אין בה כדי לכרסם כרסום ממשי בעדותה של א ובמשקלן של כלל הראיות שבפנינו, שכן מדובר בראיה שאינה ישירה אלא תומכת, ובמקרה כאן יש ראיות תומכות אחרות ומספיקות.

לאור האמור, אלה הממצאים העובדתיים באירוע נתניה: בתאריך 15.10.92 נסעה א עם האלוף מצפת לנתניה, כשמגמת פניה לביתה בבת-ים. בהגיעם לנתניה שוחרר הנהג, שגיא כהן, לביתו בעיר. א התלוותה לאלוף שנהג ברכב השרד למפגש חבריו במסעדת "תנובלה" בנתניה. בתום המפגש רצתה א, כמקודם, לנסוע לבד לביתה בבת-ים, אך הנאשם אמר לה שהוא יסיעה, אך קודם עליו להתרענן בדירתו הסמוכה, ושם בקומה השמינית ניסה הנאשם לחבק את א, פעמיים בסלון ופעם במטבח. א התחמקה, אח"כ ישבה על ספת הסלון, הנאשם נכנס למקלחת ויצא ממנה עם מגבת בלבד סביב מותניו, התיישב ליד א, חיבקה ונישקה ללא הסכמתה. הנאשם דחק את א ממצב ישיבה למצב שכיבה, כאשר רגליה על הרצפה, ונשכב עליה כשהוא מנסה לפתוח את כפתורי חולצתה. א שמה ידה על הכפתורים והנאשם הוריד ידו לכפתורי המכנסיים, א הגנה שם ואז חזר הנאשם לכפתורי החולצה, אך לא הצליח לפתחם. הנאשם החל להתחכך בא ולנוע ולאחר זמן מה נותר שכוב עליה כשהוא חלש יותר ואז גלשה מתחתיו רטובה ממים וזרע, רצה מחוץ לדירה, לא המתינה למעלית ומיהרה במדרגות. האלוף ירד אחריה, ברחוב נתקלה להפתעתה בנהג, שגיא כהן, שהגיע עם רכב חלופי, פגו 205, אסף אותה והסיעה לביתה. א הייתה נסערת, מבולבלת, לחוצה, הקיאה בדרך, השביעה את הנהג שלא לספר לאיש ובבית נפטרה מהבגדים.
באמור לעיל הוכח כי הנאשם עשה מעשה מגונה שלא בהסכמתה החופשית של א. לב המחלוקת הינו האם התביעה הוכיחה כי המעשה המגונה נעשה "עקב שימוש בכוח".

17. "עקב שימוש בכוח"
א. התביעה טוענת כי יש לקבל את גרסת א במלואה, וממנה עולה כי הנאשם עשה שימוש בכוח, בלחץ גופו ובהתחככות.

ב. הסנגוריה טוענת כי בהודעה הספונטנית ת1/ אין, ולו אלמנט אחד, של כוח. להיפך, א שוללת כי הנאשם השתמש בכוח. לטענתה, דברי א (בת1/) נבחנו ע"י המשטרה והתביעה, הסתבר כי אין בראיה זו להוכיח כוח ולפיכך העבירה התיישנה, ולאחר שא ביקרה בפרקליטות ביום 6.4.00 היא ממש "התגייסה" להרשעת הנאשם ומסרה הודעה (ת3/) הדומה לעדותה בבית המשפט, בה העצמה ניכרת של האירועים ותוספת מכוונת של אלמנטים של כוח.
עוד טוענת הסנגוריה כי א אינה עדה של עובדות, אלא של תחושות ושל הגדרות (עמ 2982, 2991 לפרו), להגדרותיה ותחושותיה יש משקל, ואם היא שוללת בת1/ שבע פעמים כוח ומגדירה התנהגות הנאשם כהטרדה מינית, יש להעדיף את דבריה. א אמרה במפורש בבית המשפט כי הנאשם לא מחץ אותה וכי ידיה היו חופשיות (עמ 179 לפרו), ובכך שללה כי למשקל הגוף יש משמעות של כוח. כמו כן, תיאורה כי רגליה היו על הרצפה מצביע על סיטואציה ללא בעיה של משקל ולחץ. אין כפיה פיזית ואין ריתוק. בדבריה אין אמירה כי הייתה כפיה שמנעה ממנה לנוע, תנועות ידי הנאשם לפתיחת הכפתורים הן התחמקות מהתנגדות ולכן אינן כוח. א העידה כי לא התנגדה בפועל וללא התנגדות אין כוח ולא היה צריך כוח, כל התנהגות הנאשם מלמדת על גישה הדרגתית, לא כוחנית ולא כופה.

ג. איננו מקבלים את גישת הסנגוריה. נראה לנו כי הנאשם הפעיל כוח והדבר עולה הן מההודעה ת1/ והן מעדות א בבית המשפט.

שימוש בכוח
א. אין פערים עובדתיים ממשיים בין דברי א בת1/ לבין דבריה בבית המשפט (או בת3/). ההבדל הוא לכל היותר בביטוי, בכינוי או בהגדרה:

ההודעה ת1/:
1) נשכב עלי בסלון, השכיב אותי ושכב מעלי. נגמר הכובד וגלשתי מתחתיו.
2) ניסה לפתוח לי החולצה והמכנסיים. הגנתי עם הידיים שלא יפתח. ניסה להוריד הבגדים בנחישות ולא בכוח. לא אגרסיבי אלא נחוש.
3) השתפשף בי, התחכך איתי וגמר.
4) היה באקסטזה - מונחה מטרה. לא כוחניות כמו באונס.
5) נישק בכוח. הסטת ראש - לוכד אותי (בראש).
6) אירוע נתניה - הטרדה.

העדות בבית המשפט:
1) היה עלי. צמודה לספה. לא מסוגלת לקום בגלל להט והמון כוח. משקל גוף + כוח.
2) ידיים עולות ויורדות.
3) לא אלימות. התלהבות, מונחה מטרה, תנועות חיכוך, אגן לאגן, גוף לגוף, הישענות ומשקל גוף.
4) לא תקף. לא תפס הידיים בכוח.
5) אני מנסה להגן והוא הפוך. לא הייתה אלימות.
6) ידי חופשיות תחת גופו. לא מוחץ.

ביטויי הכוח בעדות בבית המשפט ברורים יותר, אך העובדות הן אותן עובדות: השכיב אותי ונשכב עלי, כובד גופו עלי, התחככות וניעות, נסיון לפתוח הכפתורים כאשר הידיים חופשיות, תוך הגנה של ידיה על כפתוריה. בעדות בבית המשפט יש פירוט של ההתחככות: אגן לאגן, גוף לגוף, ידיים עולות ויורדות. כל השאר אלו ביטויים והגדרות שאינם משנים את העובדות: כוח, אקסטזה, מונחה מטרה, נחוש, אגרסיבי, התלהבות, לא תקף, לא אלים, לא כוחניות.
א לא אמרה בבית המשפט כי הנאשם היה אלים ולא שינתה שינוי מהותי העובדות בעניין זה. לפיכך, אין פער בעובדות היוצרות או שוללות כוח בין ת1/ לבין העדות בבית המשפט.

ב. הגדרותיה או מסקנותיה של א על מהות הכוח או מהות העבירה (הטרדה) אינן מחייבות את בית המשפט, לא לכף הזכות ולא לכף החובה. הדברים החשובים והעיקריים שבית המשפט מקבל מעדים וראיות אחרות הם העובדות המיושמות ישום משפטי על-פי הנושא הנדון וסעיפי החוק הרלבנטיים.

ג. ציינו לעיל כי להוכחת כוח אין צורך באלימות. כוח יכול להיות מועט, כפיה ולו קלה ("למצער") וקשר סיבתי בין הכפיה למעשה.
בבחינת האירוע, כל אירוע, נתבונן הן בפרטיו והן באירוע כולו.
באשר לפרטים:
הנאשם התיישב ליד א, היטה אותה הצידה והשכיבה. הדבר היה בלא הסכמתה, ולשם כך צריך כוח ולו מועט (ע"פ 5612/92 בארי הנ"ל, בעמ 367).
הנאשם נשכב על א ובכך עשה שימוש במשקל גופו. מסה מהווה גורם משמעותי בהגדרת כוח (גם בפיזיקה).
הכוח כופה על א תנוחה מסויימת, שכן משקל הגוף של הנאשם והתנועות הנלוות אליו אינם מאפשרים לא לצאת מתחתיו, אלא כאשר גמר ואז "נגמר הכובד" (כלשונה) ורק אז יכלה לגלוש מתחתיו (עמ 18-20 לת1/). לפני כן הייתה רתוקה לספה, הן ע"י גופו והן ע"י התלהבותו.
ידיה של א היו חופשיות להגן על כפתוריה. איננו מקבלים את טענת הסנגוריה כי התנגדותה לפתיחת הכפתורים נענתה ע"י הנאשם בהתחמקות משימוש בכוח או עקיפתו, בכך ששלח ידו למטה כאשר הגנה למעלה, ולהיפך. זו לא התחמקות מכוח אלא התגברות על התנגדות ידועה, ניצול מצב עדיף וכופה, ועל כן יש בו כוח.
לציין כי גם אם לנאשם לא היה פורקן, הרי עצם דחיקת א ממצב ישיבה למצב שכיבה עם רגליים על הרצפה ושכיבה עליה מהווים הפעלת כוח, כמו גם הטיפול הנ"ל בכפתורים.
באשר למבט כללי על האירוע על הספה:
די לקרוא (ולשמוע) את דבריה של א בעמ 19 לת1/, כדי לראות כי בפנינו אירוע מובהק של הפעלת כוח כופה ומרתק, עם אקסטזה של יצר מיני, ואז הרפיה.

לאור האמור, הוכח יסוד השימוש בכוח ע"י הנאשם באירוע נתניה.

18. העבירה היא עבירה של מחשבה פלילית, קרי מודעות של הנאשם לטיב המעשה וקיום הנסיבות. מדברי הנאשם עצמו עולה כי הוא מודע לאירוע, מעשה שהחל בחיבוקים ונשיקות והיה מודע למעשה המיני ולנסיבות האירוע. המודעות הנדרשת אינה לכל יסוד של העבירה לחוד אלא למעשה בכללו, וכזו הייתה.

19. התוצאה הינה שיש להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות באירוע נתניה.

סיכום אישום ראשון
20. אנו מזכים הנאשם מחמת התיישנות מאירועי הנגיעות ברכב.
אנו מרשיעים הנאשם בעבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות באירוע בת-יער ובאירוע נתניה.



אישום שלישי

האישום
29. אישום זה עוסק בתקופת היות הנאשם שר התחבורה, והאירועים נסובים סביב סוף שנת 1999 ותחילת שנת 2000. בכתב האישום נטען כי לאחר שהמתלוננת ש' (להלן: ש') החלה לעבוד במשרד התחבורה בלשכתו, ניסה הנאשם ליצור עימה מערכת יחסים קרובה ובהזדמנויות אחדות, כאשר נכנסה לחדרו בלשכת השר בירושלים וכן בשיחות טלפון שקיים עימה ממכוניתו, נהג להחמיא למראה החיצוני שלה והביך אותה בשאלות אינטימיות על יחסיה עם חברה.

המשך האישום עוסק בשלושה אירועים:
האירוע הראשון הינו בחודש דצמבר 1999 או בסמוך לאותו חודש. נטען כי ש' נכנסה ללשכתו של הנאשם בירושלים ולאחר שהתקרבה אליו למקום ישיבתו של הנאשם לפי בקשתו, שאל אותה אם לא קר לה ולפתע, בלא הסכמתה, החדיר את כף ידו אל מתחת לחולצתה ונגע בבטנה.

האירוע השני הינו בתאריך 18.2.00, יום שישי בשבוע. באותו יום עבדה ש' בלשכת השר בתל אביב. לעיתים, בימי שישי, נהג הנאשם לעבוד בלשכתו בתל אביב ולשם כך הייתה מגיעה עובדת מהלשכה בירושלים. בכתב האישום נטען כי במהלך אותו יום שוחח הנאשם עם ש' על תנאי העסקתה במשרד התחבורה והבטיח לדאוג לכך שתקבל מעמד של עובדת קבועה. יאמר כבר כאן כי אין מחלוקת ששיחה כזו אכן התקיימה, אולם בניגוד לדרך שבה נאמרו הדברים בכתב האישום, השיחה נולדה כולה מיוזמתה ומרצונה של ש'. נטען כי בהמשך באותו יום, הנאשם פנה אל ש' בדרישה "לקבל חיבוק" ובטרם הספיקה להגיב משך אותה אליו וחיבק אותה ללא הסכמתה, תוך שהוא מצמיד את גופה לגופו.

האירוע השלישי התרחש לפי הנטען בתאריך 25.2.00, דהיינו שבוע לאחר האירוע הראשון, וגם הוא חל להיות ביום שישי בשבוע, יום בו עבדה ש', שוב, בלשכת השר בתל אביב (לעובדה זו תהיה התייחסות בהמשך לאור טענת ש' כי "תומרנה" לכך שתבוא פעם נוספת לעבוד ביום שישי בלשכת השר בתל אביב על מנת שהנאשם יוכל להמצא בקרבתה בלא שיהיו עובדים נוספים בלשכה). יובהר כי בלשכה הראשית של שר התחבורה בירושלים מתפקדת מנהלת הלשכה ומספר פקידות ועובדים אחרים לצידו של השר, ביניהם עוזרים שונים, ואילו הלשכה בתל אביב הינה לשכה מצומצמת מבחינת היקף האנשים הפועלים בה, ובדרך כלל נמצאת שם, פרט לשר, מזכירה אחת בלבד. בכתב האישום נטען כי בתום יום העבודה במועד הנ"ל, שעה שהנאשם נותר לבד בלשכה עם ש', הוא הורה לה להכנס לחדרו ולשבת לידו על הספה שהייתה בחדר. משסרבה ש' לעשות כן, נטען כי הנאשם משך אותה בידו, השכיבה על הספה ורכן על גופה, החדיר את כף ידו אל מתחת לחולצתה, ליטף את בטנה סמוך לחזה, כל זאת כמובן בלא הסכמתה. לאחר פרק זה של אירועים השתחררה ש' מאחיזתו של הנאשם תוך שאמרה לו במפורש כי אינה רוצה בכל מגע גופני עימו וביקשה לצאת מדלת הלשכה. אלא, שהנאשם, כך נטען, טרק בכוח את דלת חדר הלשכה, נצמד לגופה של ש' כשגבה אל הקיר, למרות התנגדותה וליטף במשך מספר שניות את ישבנה. ש' נחלצה מידי הנאשם ויצאה מחדרו כשבכוונתה לאסוף את חפציה ולעזוב את הלשכה, אלא ששניות אחדות לאחר מכן יצא הנאשם בעקבותיה, ניסה להרגיעה, ונשק לה על צווארה ללא הסכמתה.

העבירות המיוחסות לנאשם במסגרת אישום זה הינן עבירה של מעשה מגונה - עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות המפורטות בסעיף 345(א)(1) לחוק, ועבירה של הטרדה מינית - עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח - 1998, בנסיבות המפורטות בסעיף 3(א), (4) ו-(6) לחוק זה. העבירה של מעשה מגונה מיוחסת לנאשם בגין האירועים שארעו בלשכה בירושלים ובשני האירועים בלשכה בתל אביב, כאשר בנוגע לאירוע האחרון, מיום 25.2.00, נטען כי המעשים נעשו גם עקב שימוש בכוח. העבירה של ההטרדה המינית מתבטאת בהתייחסויות חוזרות של הנאשם המתמקדות במיניותה של ש', תוך ניצול מרותו עליה כעובדת לשכתו.

30. המעשים המיוחסים לנאשם ביום 25.2.00 חמורים מיתר המעשים המיוחסים לו במסגרת אישום זה. עוד יש לציין כי בשלושת האירועים היו הנאשם וש' לבדם, אלא, שבנוגע לאירועים שארעו בלשכה בתל אביב, הן ביום 18.2.00 והן ביום 25.2.00, באות ראיות נוספות מאת אנשים שהיו בלשכת השר זאת בנוגע להתרחשויות מסויימות שבאו לפני האירועים או לאחריהם, ועל כך יבוא פירוט בהמשך.

31. גרסת הנאשם
גרסת הנאשם לכל האירועים נשוא אישום זה הינה הכחשה מוחלטת לכל המעשים המיוחסים לו. לגרסתו, הוא אכן החמיא לש' בנוגע לעיניה, אלא המדובר בהערות שנאמרו בחביבות נטולת כל קונוטציה מינית. באשר לאירועי יום 18.2.00, נטען כי באותו מועד, ואולי גם קודם לכן, פנתה ש' לנאשם בבקשה כי יפעל לשפר את מעמדה כעובדת קבועה במשרד התחבורה (זאת מאחר שש' עבדה בלשכת השר מטעם חברת כח אדם והעידה כי שאפה לעבוד כעובדת קבועה במקום עבודה קבוע ולהינתק מחברת כח האדם בשל תנאי השכר הגרועים באותה חברה). באשר לאירועי יום 25.2.00, אמר הנאשם, בתגובתו לכתב האישום, כי באותו מועד היו מספר תקלות בתפקודה של ש' בעבודתה בלשכה והוא נזף בה בנוכחות אורחיו שהיו בלשכה. לאחר מכן, בנסיון להרגיע את ש', ובשל סערת הרוח בה הייתה נתונה באותו יום בעקבות גערותיו של הנאשם כלפיה, הנאשם זימן אותה לשיחה בחדרו ולאחר מכן הוא עזב את הלשכה.

עובדות שאינן שנויות במחלוקת
32. ש', ילידת 1977, עבדה במשרד התחבורה בלשכת השר במהלך חודש אוגוסט שנת 1999. לאחר פרק זמן זה עזבה את מקום עבודתה במשרד התחבורה ועברה לעבוד במקום אחר (חברת תמ"י 4), ומסיבות שיפורטו להלן היא שבה לעבוד במשרד התחבורה בלשכת השר ולאותו תפקיד. אין המאשימה טוענת לאירועים או למעשים כלשהם של הנאשם בנוגע למתלוננת זו בתקופת עבודתה הראשונה.

33. בנוגע למתלוננת ש' ביצעה המשטרה עבודת חקירה יסודית ומקיפה:
נחקרו והעידו מטעם המאשימה אמה של המתלוננת, חברותיה של המתלוננת אורית כורדי, שרית הדרי, בת דודתה מיה בנגל וחברתה לעבודה בלשכה יפית אברהם. כן העידו המאבטח ממשרד התחבורה בירושלים, ערן קריספין, המאבטח במשרד שר התחבורה בתל אביב, פול אסולין וכן העידו הנוכחים בפגישות עם הנאשם בתאריכים 18.2.00 ו25.2.00-: עדי חבד שהיה יועץ השר, מר טרייבר בצלאל ועו"ד נורמן פלאט, חבריו של הנאשם למפלגת המרכז. הוגשו הודעותיהם של אמנון חודור שהיה גזבר מפלגת המרכז ושל אשתו המנוחה רחל חודור (שניהם נכחו בלשכה בתל אביב ביום 25.2.00).
מטעם הנאשם העידו, פרט לנאשם, גב' רונית טל, מנהלת חברת תמי"י 4 - המקום בו עבדה ש' במהלך החודשים ספטמבר אוקטובר 1999, הגב' תמר מעוז - עובדת משרד התחבורה בלשכת השר בירושלים, הגב' לי עין-דור - עובדת משרד התחבורה בירושלים, מר ניב עדי - עוזרו הפוליטי של הנאשם בתקופה הרלבנטית וידידו של השר - מר מני בן-חיים.
עוד יש לציין כי בטרם פנתה ש' להגיש תלונה רשמית במשטרת ישראל היא התייעצה עם גורמים שונים, ביניהם ח"כ זהבה גלאון, עו"ד רבקה שקד מנציבות שירות המדינה, ח"כ אברהם בורג יו"ר הכנסת ופנתה לקבלת ייעוץ משפטי מעו"ד שירה דונביץ. במסגרת פניות אלה נערכו תרשומות בנוגע לחלק מהשיחות, תרשומות שהוגשו והתקבלו כראיה בתיק זה. יובהר כי עו"ד רבקה שקד הינה מכרה של הורי ש' והינה הממונה על קידום האישה בנציבות שירות המדינה. אמה של ש' התקשרה לשקד ביום 25.2.00 והביאה לידיעתה בקצרה את תוכן האירועים. בהמשך לכך, ביום ראשון - 27.2.00 נפגשה ש' עם הגב' שקד כשעמה גם בת דודתה הגב' מיה בנגל. בנוגע לאותה פגישה אישרה ש' כי עו"ד שקד אמרה לה שאם תחליט להתלונן כי אז היא חייבת להשיג ראיות סיוע ולפיכך היא חייבת לדובב את המעורבים ובמיוחד את הנאשם ולכן יעצה לה לשוב לעבודה ולהקליט את הנאשם.
לאחר פגישה זו התקיימה פגישה עם ח"כ זהבה גלאון. הקשר בין המתלוננת ש' ולבין ח"כ גלאון נוצר באמצעות בת דודתה של ש', מיה בנגל, שהייתה העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ גלאון. פגישה זו התקיימה ביום 29.2.00. באותה שיחה יעצה ח"כ גלאון למתלוננת לקבל יעוץ משפטי, המליצה לה על עו"ד דונביץ ואף קישרה בין השתיים (ובהמשך אכן נערכה פגישה ביניהן). בפגישה עם ח"כ גלאון נכח גם אסף, חברה של ש'. בהמשך, נערכה פגישה בלשכתו של יו"ר הכנסת, א' בורג, פגישה בה לקחו חלק גם החבר אסף, אמה של ש' וח"כ גלאון. יצויין, כי בכל הפגישות הנ"ל לקחה חלק הגב' בנגל, אשר ערכה תרשומות של השיחות ואשר תוכנן עוד יוזכר להלן. המסמך נ19/ הינו דו"ח תפיסה וסימון. בהתאם לדו"ח זה נתפס ע"י רפ"ק אהרון זרגרוב פרוטוקול הישיבה שנערך אצל יו"ר הכנסת א' בורג. לדו"ח זה צורף מסמך הכתוב בכתב ידה של מיה בנגל בו נאמר כי היא השתדלה לכתוב "את כל מה שנאמר ע"י הדוברים מילה במילה". הגב' בנגל העידה גם כי גם ביתר הפגישות השתדלה לערוך רישום מדוייק ככל האפשר של כל הנאמר. לאחר מכן נפגשה ש' עם עוה"ד דונביץ. לאחר שש' סיפרה לעוה"ד דונביץ כי עליה להגיע למחרת, 1.3.00, ללשכה ולמלא דו"ח שעות, הנחתה אותה עוה"ד דונביץ לנצל את ההזדמנות ולהתקין מכשיר הקלטה על מנת להקליט את הנאשם ואת מיכל קלה, ראש הלשכה. ש' אכן קיבלה לידיה מכשיר הקלטה והיא הגיעה למחרת ללשכה למלא דו"ח שעות ובסופו של דבר לא הקליטה את הנאשם, מאחר שלא הייתה לה, כדבריה, הזדמנות ראויה. היא הקליטה את מאיר, נהג הלשכה, שעה שנסעה עימו לכנסת ובהגיעה לכנסת הקליטה את מיכל קלה שעה שסיפרה לה על האירוע. בנקודה זו יאמר גם כי מספר ימים לאחר מכן, ביום שישי בשבוע (דהיינו שבוע לאחר ה25.2.00-), התקשרה מיכל לש', לגרסת ש', ושאלה אותה האם היא החליטה כיצד לפעול. ש' השיבה כי טרם קיבלה החלטה ואז מיכל ביקשה להפגש עימה והן נפגשו בשעות הערב בבית קפה ובשיחה זו הוקלטה מיכל (כאשר מיה בנגל וחברתה מגבות את המתלוננת משולחן סמוך).
לאחר מכן, ולאחר שעוה"ד דונביץ ביקשה מהמתלוננת ש' להגיש תלונה במשטרה, ערכה ש' תרשומת בכתב ידה (מיום 6.3.00) (שוב - גם זאת לאור עצתה של עו"ד דונביץ, ר' הודעת ש' מיום 7.3.00). המדובר בתרשומת ארוכה יחסית (בת 9 דפים) ואליה תבוא התייחסות בהמשך.
לסיכום, ניתן לומר כי הובאו ראיות רבות בכל הקשור לש', הן לפני עבודתה בלשכת השר, הן במהלך עבודתה ובעיקר, כמובן, סביב ובנוגע לכל האירועים נשוא האישום השלישי.

34. כיום, לאחר שכל האירועים נפרשו לפנינו והובאו ראיות הצדדים, ניתן לומר כי לא בכדי נעשתה עבודת חקירה יסודית ע"י המשטרה, עבודה שכללה חקירות ארוכות ומייגעות של ש' עצמה, חקירות שהונצחו בקלטות וידאו. נעשתה חקירה, לפעמים חוזרת ונשנית, של עדים שונים שדרכם הצטלבה בזו של ש' ושל הנאשם במהלך האירועים ואשר העידו על מקטעים מסויימים בנוגע לאותם אירועים. חקירה יסודית ומקיפה זו באה לאור הקושי שהיה לחוקרי המשטרה עצמם לקבל את גרסתה של ש': בטרם ניכנס לגופם של פרטים, ניתן לפנות, כדוגמא, לגביית עדותה של ש' שנערכה (בעקבות ובהמשך לעדויות קודמות) ביום 20.3.00 לאחר שהיו בידי המשטרה עדויות נוספות. באותן נסיבות, הביעו חוקרי המשטרה, מירב גבאי ורב-פקד זרגרוב, לפני ש', את ספקותיהם באשר לתלונותיה והיא נשאלה האם יתכן כי לאור כל הסתירות שהתבררו בין גרסתה לבין דבריהם של עדים אחרים, בחלקם עדים אובייקטיבים לכל הדעות, היא לפחות הגזימה בתיאור האירועים (התובע, בסיכומיו בעמ' 2549, מכנה חקירה זו: "טראומתית" ומזכיר כי הוטחו בש' בחקירה זו "דברים קשים"). ואכן, קיימים פרטים לא מעטים, בחלקם מהותיים, שבנוגע אליהם עדותה של ש' אינה מתיישבת עם עדויותיהם של עדים אחרים בפרשה. אמנם, יצויין כבר כאן, כי אותם עדים, פרט לנאשם, לא נכחו כמובן באותם אירועים נשוא כתב האישום, שכן הנוכחים היו הנאשם וש' בלבד, אולם המדובר בסתירות המעלות סימני שאלה בנוגע לאפשרות קבלת גרסתה של ש', סתירות בין גרסאותיה השונות של המתלוננת ש' עצמה, ובין גרסאותיה ולבין גרסאות של עדים אחרים. ב"כ המאשימה לא טמן ראשו בחול בנקודה זו ולא התחמק בסיכומיו מכל הבעייתיות הצומחת מהסתירות השונות שבין דברי ש' לבין עדויות עדים אחרים בפרשה, אולם הוא ביקש לפלג את עדותה של ש' ולקבל את עצם עדותה בנוגע למעשים שעשה בה הנאשם, כפי שנטען על ידה. השאלה היא האם אכן ניתן, במציאות שנוצרה בתיק זה, לפלג בין דבריה ועדותה של ש' או שמא המדובר "בדיבור" שלא ניתן לפלגו, שכן התוצאה תביא לחלוקה אבסורדית, שרירותית, וחסרת הגיון של דברים שונים שנאמרו ע"י המתלוננת. על מנת להבהיר את הקושי, גם בנקודה זו, נזכיר שוב את דברי התובע בסיכומיו (עמ' 2551 לפרו') האומר, בהתייחסו למתלוננת: "הבחורה בהזדמנויות רבות לא אומרת אמת. אני אבקש לפלג את עדותה ואני אנסה למתוח קו גבול בין דברים שראויים לאמון ולדברים שלא ראויים לאמון". ובהמשך הוא אומר: "כשהיא מתארת אירוע... מנסה לעשות מכל דבר דרמה איומה ותחושות נורא קשות שהיו לה בעקבות איזה שהוא חיבוק, אז היא עושה את זה בכל מקרה, זה לא חשוב אם זה אמת או שקר, היא עכשיו מנסה לחזק את עצמה" (עמ' 2553 לפרו').

הטרדות
35. בחלקו השני של סעיף 6 לאישום השלישי נאמר כי "במעשיו האמורים באישום זה, הטריד הנאשם מינית את המתלוננת, בהתייחסויות חוזרות, המתמקדות במיניותה, תוך ניצול מרותו עליה כעובדת לשכתו, כשבחלק מהמקרים אף הראתה המתלוננת כי אינה מעוניינת בהתייחסויות אלה". דברים אלה כוונו בעיקר לאמור בסעיף 2 לאישום זה, בו נאמר: "...ניסה הנאשם ליצור מערכת יחסים קרובה עם המתלוננת. בהזדמנויות אחדות, כשנכנסה לחדרו בלשכה... בירושלים וכן בשיחות טלפון שקיים עימה ממכוניתו, נהג הנאשם להחמיא למראה החיצוני של המתלוננת והביך אותה בשאלות אינטימיות על יחסיה עם חברה". תגובת הנאשם לחלק זה של האישום בתשובתו לכתב האישום הייתה: "פעמים מספר החמיא הנאשם לש' בנוגע לעיניה. הערות אלה נאמרו בחביבות נטולת כל קונטציה מינית וכך גם התקבלו ע"י ש". במהלך המשפט הוסיף הנאשם כי ההתייחסות לעיניה של ש' הייתה חלק מהווי הלשכה והתייחסות זו לא הייתה התייחסות בלבדית שלו.

החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998, מגדיר בסעיף 3(א) הטרדה מינית. כתב האישום מתייחס לס"ק (4) ו-(6). בס"ק (4) נאמר: "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות". בס"ק (6) נאמר: "הצעות או התייחסויות כאמור בפסקאות ... (4), המופנות למי מהמנויים בפסקאות המשנה (א) עד (ג), בנסיבות המפורטות בפסקאות משנה אלה, גם אם המוטרד לא הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות". ופסקת המשנה (ג) קובעת: "לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת השירות - תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות". זו אם כן המסגרת הנורמטיבית התוחמת את נסיבות העניין הנדון, דהיינו: יש צורך לדון בשאלה האם הוכח ברמה הנדרשת כי יש בהתנהגות הנדונה התייחסויות חוזרות למתלוננת, המתמקדות במיניותה. מאחר שהתייחסויות אלה, אם היו, הופנו לעובדת במסגרת יחסי עבודה, שכן זה היה טיב הקשר בין המתלוננת לבין הנאשם, אין העובדת, דהיינו המתלוננת, צריכה להראות כי איננה מעוניינת בהצעות או בהתייחסות. ניתן לאמר, כי אם אכן התרחשו הדברים הנטענים, כי אז בא הדבר תוך ניצול מרותו של הנאשם ביחסי העבודה שלו עם המתלוננת, שכן אין לשכוח את מעמדו של הנאשם באותה העת ואת תפקידה ודירוגה המינוריים של המתלוננת. לפיכך, גם אם המתלוננת לא הראתה לנאשם כי היא איננה מעוניינת בהצעותיו או בהתייחסויותיו, די היה, בנסיבות אלה, כדי שתקום העבירה. נבחן אם כן, להלן, את התבטאויותיו של הנאשם כלפי המתלוננת בהקשרים השונים ובמסגרת ההגדרות המפורטות לעיל שבחוק למניעת הטרדה מינית.

א. המחמאות:
לגרסת ש', כחודש לאחר שהחלה לעבוד בלשכת השר בתקופת העבודה השניה, חלה התקרבות בינה לבין הגב' מיכל קלה, שהייתה מנהלת לשכת השר בירושלים, וש' החלה לעבוד בצורה אישית יותר עם הנאשם ובין היתר דאגה להגשת שתיה, כיבוד לאורחים, ולקשר את הנאשם, טלפונית, לגורמים אותם ביקש. תחילתם של האירועים הייתה באחד הבקרים בהם הגישה ש' קפה לנאשם. כאשר ביקשה לצאת מהלשכה, קרא לה הנאשם, היא הסתובבה לקראתו ושאלה אם הוא צריך עוד משהו, ואז הוא שאל: "מאיפה העיניים האלה?". ש', לגרסתה, לא השיבה אלא חייכה, ואז שאל אותה הנאשם שוב: "מאיפה העיניים, מאמא? מאבא?". לגרסת ש' היא חייכה, הסמיקה ויצאה מהלשכה ולאחר מכן המשיכה בעבודתה הרגילה. לאחר מספר ימים, כאשר נכנסה שוב ללשכה במסגרת תפקידה, חזרו הערותיו של הנאשם בנוגע לעיניים: "מה שלום העיניים, איזה עיניים יפות", והערות נוספות בנוגע לעיניה. לש', לדבריה, לא תמיד הייתה תשובה להערות אלה ולא תמיד הגיבה להן, ובד"כ היא הובכה, חייכה ויצאה. לעדותה, היא התייחסה בנוגע להערות אלה כאל מחמאות שנחמד מאוד לקבלן, מחמאות שלא נראו לה חריגות, היא לא הוטרדה מכך, והעידה כי מחמאות בנוגע לעיניה קיבלה לא רק מהנאשם אלא גם מאחרים, ואישרה כי מחמאות הנאשם לגבי עיניה לא חרגו מיחס לבבי כלפיה (עמ' 1279 לפרו'). לנקודה זו העיד הנאשם כי זכור לו מקרה בו ש' הכניסה ללשכתו ספר הודעות טלפוניות, הוא רשם הערות לגבי סדר עדיפות השיחות אותן ביקש שהיא תשיג לו וביקש ממנה להביט במה שכתב על מנת שתוכל אח"כ לקשר אותו, זאת מאחר שהיא עמדה בצד והפנתה מבטה. הנאשם אמר לה: "יש לך אפילו עיניים יפות, תסתכלי מה אני כותב" (עמ' 1853 לפרו'). הנאשם גם העיד על הזדמנות נוספת בה הגישה לו ש' קפה והביטה בו בעיניים: "ללכוד את תשומת הלב של כל אחד" ואז הוא אמר לה: "אני רואה שיש לך עיניים יפות" ותשובתה הייתה: "זה לא מזכוכית או לא מעדשות מגע". הנאשם הוסיף והעיד כי נושא עיניה של ש' הפך להיות מעין בדיחה או הלצה בלשכה, שעה שדיברו על ש' כעל "זאת עם העיניים", ובכל מקרה מבחינתו היה מדובר לכל היותר במחמאה ולא מעבר לכך. בנקודה זו העידה עובדת הלשכה, תמר מעוז, כי ש' התגאתה בכך שהנאשם החמיא לה על עיניה והיא נראתה קורנת מאושר ומעולם לא אמרה שהדבר לא נעים לה או שהיא מתביישת בכך, אלא להיפך, לדבריה יש לה עיניים יפות ואי אפשר להתחמק מכך (עמ' 2186 לפרו'). הגב' עין-דור, גם היא מעובדות הלשכה, העידה כי ש' סיפרה לה ולתמר מעוז בהתפעלות שהנאשם שאל אם היא בטוחה שאלו העיניים שלה: "היו לה עיניים פעורות והיא אמרה הדברים בהתלהבות" (עמ' 2203 לפרו'). תמר מעוז ולי עין-דור הותירו רושם מהימן וניכר שביקשו לדייק בדבריהן. ניב עדי העיד בנקודה זו כי לעיתים, כשהנאשם חיפש את ש', הוא היה שואל על: "זאת עם העיניים". ניתן לסכם את "נושא העיניים" בכך שהנאשם אכן התייחס לעיניה של ש'. אולם ניתן לומר כי דברים אלה באו במסגרת מתן מחמאה. אולי הדבר גרם לש' למבוכה, שכן דברים באו מפיו של אדם במעמדו של הנאשם, אולם לאור תגובותיה כלפי חוץ לא ניתן לפרש דברים אלה כהתייחסויות חוזרות המתמקדות במיניותה אלא כמחמאות חוזרות. לפי העדויות שבאו לענייננו, ההתייחסויות ל"עיניה" של ש' לא באו במסגרת מעשים או דיבורים נוספים, רחבים יותר, ההופכים התייחסויות אלה כהתייחסויות חוזרות המתמקדות במיניותה של ש'. אלה הערות שבנסיבות העניין חרגו מגבול הטעם הטוב אך, כאמור, אינן נתפסות במסגרת הרישא של סעיף 3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית.

ב. עוגיות, דיאטה ודוגמנות:
ש' העידה כי באחד הבקרים, כאשר נכנסה ללשכת השר להגיש קפה, הייתה על השולחן צלחת עוגיות. הנאשם הציע לה להתכבד והיא השיבה בשלילה ונימקה זאת בהיותה בדיאטה, ותגובתו הייתה: "את צריכה דיאטה? למה את חושבת שאת צריכה דיאטה. את לא צריכה דיאטה, את בשקט יכולה להיות דוגמנית". ש' חייכה ואמרה כי המדובר בנושא רגיש אצלה. ש' סיפרה על אירוע זה ועל נסיבותיו לחברתה, אורית קורדי, אולם אורית העידה בנוגע לעניין זה כי לא יתכן שהשאלה בהקשר הדוגמנות הייתה שעה שהנאשם שאל את ש' אם היא רוצה עוגיות וש' השיבה שהיא בדיאטה (עמ' 1410 לפרו'). לעדותה של אורית, כל נושא העוגיות לא היה זכור לה כלל ולגרסתה לא יתכן שש' הגזימה כשאמרה לה שהיו כמה אירועים. עוד העידה אורית כי מספר שבועות לפני ה18.2.00- סיפרה לה ש' על הערות הנאשם לגבי הופעתה, עיניה ומחמאות מסוג זה, כאשר התייחסותה של ש' לכך הייתה כאל דבר טבעי: "היה מאוד נחמד שמחמיאים לך אך לא מעבר לזה" (עמ' 1391 לפרו'). בנוגע לשיחות הטלפון ללשכה, גרסתה של ש' הינה כי משלב מסויים, כאשר הנאשם התקשר ללשכה והיא ענתה לטלפונים, היה הנאשם "מתחקר" אותה בנוגע למערכת יחסיה עם חברה, לאופן בו בילו, לתוכניותיהם וכד', ואילו ש', לעניין זה, ניסתה להשיב את השיחה למסגרת יחסי העבודה שכן היא חשה מאוד לא בנוח עם דברים אלה. הנאשם, כזכור, הכחיש מכל וכל קיומן של שיחות מעין אלה (לעניין תוכנן). אמרות אלה, אם באו מפיו של הנאשם, הינן מסוג ההתייחסויות אשר מוטב היה שלא יאמרו, זאת שעה שדנים ביחסי מרות שבין הנאשם לבין ש'. התבטאויות מעין אלה אינן ראויות להיאמר, שכן יש בחלקן משום חדירה לפרטיותה של ש' ונבירה בחייה הפרטיים. התבטאויות המתייחסות ל"חיי החברה" של ש' באופן בו תוארו הדברים ואפילו "המלצה לדוגמנות", אם זו באה, יכול שבנסיבות מסויימות אכן יהוו משום התייחסות חוזרת המתמקדת במיניותה ויהיה בהן הטרדה מינית. אולם, לאחר ששמענו את ש', קשה להגיע לכלל דיעה לגבי התוכן המדוייק של הדברים שנאמרו לה בהקשר זה ע"י הנאשם, כמו גם תדירותם, זאת מחמת העובדה שש' נטתה להגזים בתיאורים שונים של האירועים או התבטאות הנאשם כמו גם נטייתה לדרמטיזציה מיותרת (ועל עובדות אחרונות אלה אין ב"כ המאשימה חולק למעשה והוא מאשר את נטייתה לשקרים המיועדים "לנפח", ולתיאור תחושותיה באופן מוגזם [עמ' 2552 לפרו']). לפיכך, לא ניתן לקבוע ממצא וודאי באשר להתבטאויות אלה.

התוצאה היא כי המאשימה לא הוכיחה במידה הנדרשת כי הנאשם התבטא כלפי ש' באופן שיש בו עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית.
עד כאן, לגבי שלב "הדיבורים" המיוחסים לנאשם בהתבטאויותיו כלפי ש' ולהלן, לשלב "המעשים".

הנגיעה בבטן
36. לגרסת ש', אירוע הנגיעה בבטן היה במהלך חודש דצמבר, כחודש וחצי לאחר שובה לעבודה במשרד התחבורה. לדבריה, המדובר היה ביום חורף, שעה שהיא לבשה חולצה עם שרוולים ארוכים, כאשר החולצה הגיעה עד ה"פס של המכנסיים". היא ציינה בנוגע לחולצה זו, כי אם הייתה מרימה את ידיה למעלה, כי אז נגלתה הבטן. לדבריה, הגיעה באותו יום ללשכה מוקדם, הייתה הראשונה להגיע, והנאשם הגיע כמה דקות לאחר מכן. היא נכנסה אליו ללשכתו והגישה לו קפה. כאשר ביקשה לצאת, הוא קרא לה לבוא אליו, היא הסתובבה ושאלה אם הוא צריך משהו נוסף והוא סימן לה בידו לבוא ולעמוד לידו לצד השולחן, והיא עשתה כן. לדבריה, שאל אותה הנאשם באותה עת האם קר לה והיא השיבה שלא. הוא שאל שוב: "את בטוחה שלא קר לך" ושוב היא השיבה שלא, ואז הוא אמר: "בואי תתקרבי קצת, למה את עומדת, אל תתביישי, בואי תתקרבי". היא עשתה צעד קטן נוסף, אמרה שאיננה מתביישת ושאלה אם הוא זקוק למשהו נוסף. באותו שלב הכניס הנאשם את ידו מתחת לחולצתה באזור המותן, הוא נגע בה: "מין שפשוף קטן כזה של את בטוחה שלא קר לך" (עמ' 757-756 לפרו'). היא הבהירה כי המדובר בשפשוף באותו מקום שחזר על עצמו כמה פעמים, היא הרגישה נבוכה והסמיקה. הנאשם אמר לה לא להתבייש ממנו, העיר לה שהיא מסמיקה והיא יצאה מהלשכה. ש' לא זכרה לומר אם המדובר בנגיעה עם אצבע או עם מספר אצבעות (עמ' 1305 לפרו') (בתרשומת שערכה ש' היא תיארה נגיעה זו: "ליטף את בטני").
בני קריספין, שעבד כמאבטח בלשכת השר בירושלים (והכיר את המתלוננת עוד מימי לימודיהם בביה"ס התיכון), העיד, בנוגע לאירוע זה, כי ישב עם ש' במשרד באחד מימי השישי של חודש ינואר 2000, הם שוחחו ביניהם, ואז ש' החלה לשפוך את לבה לפניו. היא סיפרה לו שבמקרה אחד בו היא הכניסה ללשכת השר שתיה ועוגיות, הוא ביקש ממנה לבוא מסביב לשולחן, להתקרב אליו ולהתכבד מהעוגיות. היא השיבה כי היא איננה רוצה מאחר שהיא בדיאטה. בתגובה הרים הנאשם את חולצתה וליטף אותה בצד הבטן, תוך שאמר שהיא לא זקוקה לדיאטה. לדבריו של העד קריספין, הוא לא ידע כיצד להגיב, מאחר שש' ביקשה ממנו לא לומר זאת לאף אחד, הוא למעשה התעלם מדבריה, תוך שהסביר לה את משמעויות תלונתה, אם תהיה תלונה. ש' העידה כי לאחר אותו אירוע, כאשר יצאה מלשכת השר, ראתה את מאיר, נהג לשכת השר, וסיפרה לו את מה שהתרחש. מאיר ניסה להרגיע אותה ולומר לה שהנאשם אוהב ומחבב אותה (מאיר לא זומן לעדות ע"י מי מהצדדים). לאחר מכן, המשיכה ש' בעבודתה בגלל אהבתה לעבודה.
עדות נוספת בנקודה זו, באה מחברתה של המתלוננת ש', שרית. לדבריה, ש' התקשרה אליה יום אחד כשהיא נסערת ועל סף בכי ושרית, שעבדה באותו בניין, עלתה אליה ללשכה שם אמרה לה ש' תוך שהיא בוכה, שהיא נכנסה ללשכה להביא לשר שתיה, ואז הוא נגע לה בבטן. מנגד, אישרה שרית בחקירתה כי בהודעתה במשטרה, היא העידה שש' סיפרה לה בטלפון שהנאשם נגע בה, ומייד היא עלתה אליה. בעדותה אמרה שרית כי איננה זוכרת אם כך היה, ואישרה כי יתכן שש' הזכירה את הנגיעה בשיחתן בטלפון ולאחר מכן היא עלתה אליה. לעדות שרית, הנגיעה הייתה כחודשיים לפני מתן הודעתה (שניתנה בתחילת מרץ 2000 ובני קריספין מדבר על שיחה שהתקיימה לפני ה16.1.00-).
ש' כלל לא העידה כי הזעיקה את שרית באותו יום וכי בכתה בעקבות האירוע.

יובהר כבר כאן כי אכן צודק ב"כ המאשימה בטענתו כי גם אם המדובר בסוג נגיעה שתואר ע"י קריספין (נגיעה באצבע פעמיים-שלוש, בבטן, מתחת לחולצה), הרי במסגרת היחסים (או ליתר דיוק היעדר היחסים) שבין השניים, נגיעה ממין כזה אם אכן התקיימה, נכנסת לקטיגוריה של "מעשה מגונה". אין כל הסבר אחר לנגיעה כזו בבטנה של ש' גם במגמה "לברר" האם קר לה אם לאו, כאשר הדבר מתרחש בנסיבות כאלה, בין צדדים כאלה ובהקשר כזה. השאלה היא, האם ניתן להגיע למסקנה, שוב, ברמה הנדרשת, כי אכן נגיעה ממין כזה התקיימה. הקושי הינו הן בהבדלי הגרסאות והן בשל אופי עדותה של ש': האם הנגיעה התרחשה כאשר ש' הגישה קפה לנאשם על רקע השאלה אם קר לה, או כאשר הנאשם הציע לה להתכבד מהעוגיות שעל שולחנו ואמר לה שאינה זקוקה לדיאטה, האם ש' הייתה נבוכה, כפי שהעידה, או נסערת כעדותה של שרית, האם היה זה שפשוף קל ביותר, ליטוף או נגיעה באצבע ומתי היה האירוע. בסופו של דבר, לאחר ששמענו ארוכות את ש' בנקודה זו, נותר ספק באשר להתרחשותם ולמהותם של המעשים הנוגעים לפרק זה של האישום.


האירוע מיום 18.2.00
37. ככלל, עבודתו השוטפת של הנאשם בתוקף תפקידו כשר התחבורה, התקיימה מלשכתו בירושלים. נוסף על כך, עמדה לרשותו לשכה בתל אביב, בה השתמש מעת לעת ולעיתים גם בימי שישי. בשני ימי השישי הנדונים, זה שהיה ביום 18.2.00 וזה בשבוע לאחר מכן, קיים הנאשם פגישות עם חברי מפלגתו, מפלגת המרכז. בישיבה מיום 18.2.00 נטלו חלק מני בן חיים, טרייבר, עדי חבד ועו"ד נורמאן פלאט. באשר לאירועי יום זה ניתן לומר כהערה כללית, הערה שכוחה יפה בנוגע לכל האירועים נשוא האישום השלישי, כי יתכנו סתירות ושינויי גרסה מסויימים, הן כאלה העולים מתוך אמרות שונות של ש' עצמה והן בנוגע לאמרות או עדויות של עדים אחרים, שדרכם הצטלבה בש' ובנאשם, ואותן סתירות או שינויי גרסה לא יפגמו, בסופו של דבר, בגרסתה הבסיסית של ש' באשר לאירועים שהתרחשו בגופה. ניתן, גם במקרים כאלה של סתירות, שינויים או הבדלי גרסאות, להגיע למסקנה כי אכן קיימת גרסה מסויימת של ש' על פיה ניתן לקבוע ממצאים שונים לחובת הנאשם. מטבע הדברים, קשה לזכור במדוייק את התרחשות האירועים, מה קדם למה, מה סיפרה בדיוק למי ומתי, או מה היו במדוייק מעשיה או מעשי הנאשם לפני ואחרי האירועים, ואולי אפילו במהלך האירועים עצמם. אולם, כאשר המדובר בהבדלים מהותיים בגרסאות של ש' עצמה באשר לנקודות שאינן זוטות, וכאשר קמים סימני שאלה משמעותיים לאור עדויות עדים אחרים, חלקם עדים אובייקטיביים ללא עוררין, כי אז התמונה שונה. לא בכדי התרכז הסנגור במשמעות הנודעת לשקרים מסויימים של ש', יותר מאשר בשקרים עצמם. ואכן, כפי שהוזכר לעיל, לחוקרי המשטרה עצמם קמו ספיקות באשר לגרסתה של ש' ועובדה זו באה לידי ביטוי בחקירתה מיום 20.3.00, חקירה המתועדת גם בווידיאו, כאשר במהלכה לא מסתירים חוקרי המשטרה את ספקותיהם, והם שואלים את ש' בצורה בוטה, ברורה וישירה האם יתכן, לאור הסתירות השונות שהתגלו בין עדותה בנקודות מסויימות לבין עדויות אחרות, כי היא הגזימה בתיאור ההתרחשויות. ש' תיארה את האירועים, ולפחות את אירועי יום ה25.2.00-, כטראומטיים מאוד וניתן לצפות ממנה כי תזכור את עיקרי האירועים והתרחשותם, אולם לא זו התמונה העולה מסקירה של כלל הראיות והגרסאות השונות אותן מסרה ש'. להלן, נסקור את הראיות השונות הנוגעות לשני האירועים: של ה18.2.00- ושל ה25.2.00-, זאת מאחר שבעיקרון, גרסת הנאשם מכחישה את גרסת המתלוננת. כאמור, גם ב"כ המאשימה אינו חולק על נטייתה של ש' להגזים מעבר למידה ועל כך שלמעשה אין לה קושי שלא לדבוק באמירת האמת. לפיכך, יש צורך בהשוואת כל הגרסאות/העדויות והצלבתן תוך נסיון לקבל תמונה אמיתית ומדוייקת ככל האפשר של התרחשות האירועים.
נקודה מרכזית, באשר לאירוע מיום ה18.2.00-, מתייחסת למיקום מועד השיחה עם הנאשם באשר לאפשרויות קידומה של ש' והחיבוק שבא לאחריה (ש' עבדה במשרד התחבורה באמצעות חברת כח אדם והיא חפצה מאוד להנתק ממסגרת זו ולמצוא משרה קבועה ומסודרת. היא העידה כי מטרה זו הייתה חשובה ביותר עבורה). בתרשומת שערכה ש' בכתב ידה כבר ביום 6.3.00 (תרשומת בת 9 עמודים) אמרה כי כבר באותו יום פחדה: "באותו יום שישי ה18.2.00- הייתי בלשכה בתל אביב ונסעתי לא בלב שלם מכיוון שידעתי שאהיה איתו לבד לחלוטין". זהו המקום היחיד, אגב, בו מעלה ש' את הגרסה כי חששה בראשיתו של אותו יום שכן בכל יתר האמרות ובעדותה, החשש מופנה ליום שישי שבא בעקבותיו, ה25.2.00-. באשר לשיחה ולחיבוק נאמר בתרשומת זו: "היו לו שם פגישות, סיימנו את העבודה בערך ב11:30- והוא קרא לי להכנס למשרדו, ביקש ממני לשבת מולו ושאל... האם אני מרוצה מהעבודה? עניתי לו שאני... ושרק התנאים של חברת כח אדם מאוד מציקים לי... ושאלתי אותו אם הוא חושב שהוא יוכל לעזור לי והוא ענה לי "שבטח" שהוא יכול לעזור לי ושהוא ידבר עם מנכ"ל משרד התחבורה... קמתי ויצאתי ממשרדו וחזרתי למקומי. לאחר דקות ספורות הוא יצא ממשרדו... ואמר לי אין חיבוק לפני שאני הולך... קמתי והוא חיבק אותי חזק מאוד... הייתי בהלם...". לפי גרסה זו השיחה והחיבוק באו בסוף יום העבודה כשההפרש ביניהם היה של דקות ספורות בלבד. בתרשומת שנערכה ע"י מיה בנגל בפגישה שנערכה אצל יו"ר הכנסת א' בורג ביום 29.2.00, נאמר כי השיחה התקיימה שעה שהנאשם יצא, בין הפגישות, לשירותים והחיבוק בא בסופו של היום. בתרשומת שנערכה ביום 6.3.00 במשרד עו"ד שירה דונביץ, תיאור האירועים הינו כמו בתרשומת שערכה ש', וכן הדבר בתרשומות שערך ניצב סדבון. בהודעתה מיום 15.3.00 אומרת ש' כי החיבוק היה בסוף היום "...הוא אמר לי טוב אני יוצא, אני ממהר, ניגש אלי וחיבק אותי...". באשר לשיחה, אמרה בהודעה זו: "השיחה שלי עם איציק מרדכי הייתה בשעות הבוקר לאחר שהגיע ונתתי לו כוס קפה. אז הוא שאל אותי על העבודה שלי... אני התבלבלתי. השיחה הזו הייתה בבקר לפני שהגיעו המוזמנים ולא אחרי שהלכו כמו שאמרתי".
הודעתה מיום 26.3.00 של ש' נפתחת בדבריה: "אני רוצה למסור מיוזמתי לאחר העימות שהיה ביני לבין השר... אז התבלבלתי עם כל האנשים שהיו נוכחים בלשכה בתל אביב בשני הימי שישי... הנוכחות של עדי חבד שהיה שקט... ושיחזרתי את יום שישי ה18.2.00-... אז באמת נזכרתי שעדי חבד היה בלשכה... חוץ מאלה מהמפלגה... הוא יצא אחרון גם אחרי השר וגם אחרי שאני יצאתי בדקות אחדות כי ראיתי אותו גם יוצא מהחניה כאשר אני הייתי כבר עם אחי ברכב". זאת באשר לשאלה האם היא נותרה עם הנאשם לבד בלשכה בסוף היום. באשר לחיבוק, אמרה ש' באותה הודעה: "עכשיו הכל התבלבל לי, אני כבר לא בטוחה באיזה שלב זה היה אם זה היה בבקר לפני שאנשים הגיעו או בסוף היום, וזה בגלל שנזכרתי שעדי חבד יצא אחרון מהלשכה. מה שאני בטוחה שבזמן החיבוק כמו שמסרתי אף אחד לא היה בלשכה חוץ ממני ומהשר... זכור לי שהיינו לבד וזה בוודאות אף אחד לא היה בלשכה. אני גם זוכרת כאשר דיברתי עם השר בנושא העבודה שהוא הבטיח שהוא יעזור לי... השר אמר לי שעדי חבד צריך להגיע והוא ידבר איתו על הנושא שלי... אני לא זוכרת היום כמה זמן בדיוק היה החיבוק לאחר השיחה... אך לפי מה שאני זוכרת לא עבר זמן ממושך...".
בחקירתה של ש' ביום 20.3.00, לאחר שנאמר לה כי לא היה מצב בו הייתה עם הנאשם לבד באותו יום, וכי טרייבר הגיע ללשכה לפני כולם, אמרה ש' כי היא כבר אינה זוכרת מתי היו השיחה והחיבוק: בבוקר, באמצע היום או בסוף היום. בעדותה בבית המשפט (עמ' 765 לפרו') - אמרה ש' כי השיחה התקיימה בבוקר. בחקירתה הנגדית (עמ' 825 לפרו' ואילך) היא מעידה כי השיחה התקיימה בבוקר אותו יום והחיבוק היה חיבוק "פרידה". אולם בהמשך היא גורסת שלמעשה "הכל יכול להיות". ועוד: ש' שוללת לחלוטין את האפשרות שהנאשם יצא בסוף היום וחזר לאחר זמן קצר מאוד כשאורחיו שיצאו עימו ממתינים לו בסמוך למעליות כאשר המאבטח, פול אסולין, מאשר אפשרות זו (ולנקודה זו נתייחס בהמשך).
38. נקודות מגע עם העדים האחרים:
א. אורית, חברתה של ש', לא מזכירה דבר בשתי הודעותיה במשטרה וגם בעדותה בבית המשפט בנוגע לאותו חיבוק. היא מעידה כי ש' סיפרה לה על אירוע מיום 18.2.00 בלשכה בתל אביב, אלא שהאירוע עליו היא מעידה הינו מגע "הכנסת היד" ו"המלצת" הנאשם למתלוננת לעבור לדוגמנות. כלומר, עדותה מתייחסת לאירועים אותם שייכה המתלוננת לעבר, אך לא לחיבוק (עמ' 1440 לפרו').

ב. יפית, בהודעתה במשטרה בנוגע לאירוע ה18.2.00-, מעידה כי ש' סיפרה לה בנוגע לאותו תאריך על כך שהנאשם שאל אותה האם לא קר לה ואח"כ חיבק אותה (עמ' 1699 לפרו') (כאשר קיימות סתירות מסויימות בין תיאורה של יפית לבין גרסת ש').

ג. מיה בנגל, שכאמור ערכה רישומים בפגישותיה של ש' גם עם רבקה שקד, רשמה בנוגע לאירוע זה תיאור שהוא שונה מתיאורה של ש' (ר' עמ' 1542 לפרו').

ד. החברה שרית: לגרסת ש', סיפרה לשרית על אירועי ה18.2.00- ובעקבות כך שלחה את קורות החיים שלה למשרד המשפטים. שרית אינה מעידה על כך.

39. גרסתה הבסיסית של ש' בנוגע לנוכחותם של המוזמנים ללשכת הנאשם ביום 18.2.00 הייתה כי בשעת השיחה כמו גם בשעת החיבוק, היו היא והנאשם יחידים בלשכה (לפיכך היא אישרה בראשית חקירתה הנגדית כי אם יובהר שהיו אנשים נוספים כי אז יש קושי בקבלת גרסתה). גרסת הנאשם הייתה כי כאשר הגיע ללשכה בבוקר אותו יום, מעט לאחר השעה 09:00, נכחו בלשכה, טרייבר ומני בן חיים. מני בן חיים העיד בנקודה זו כי בשעה שהוא הגיע ללשכה, טרייבר כבר היה בלשכה ואולי גם עדי חבד. טרייבר העיד כי הגיע לפני כל יתר המוזמנים (פרט לש'), הנאשם הגיע לאחר מספר דקות ולאחר מכן הגיע מני בן חיים (עו"ד נורמאן פלאט הגיע באיחור מסויים, לאחר כולם). עדי חבד העיד כי שעה שהגיע ללשכה הייתה ש' בלבד בלשכה. כלומר, גרסתה הבסיסית של ש' בנקודה זו אינה יכולה לעמוד לאור עדויות אלה, לפיהן הנאשם הגיע לפחות לאחר שנכחו בלשכה שני אנשים נוספים (טרייבר ועדי חבד, וגם אם עדי חבד הסתגר בחדרו - טרייבר המתין באיזור הקבלה).

40. באשר לשלב בו עזבו הנוכחים את הלשכה בתאריך זה, הרי גרסת ש' כבר פורטה על כל גווניה. אם נתרכז בעדותה בבית המשפט, היא אמרה בחקירתה הראשית כי המדובר בחיבוק שבא בסופו של יום (עמ' 768, 798, 815, 843 לפרו'), היא שללה את האפשרות כי המדובר באירוע שהתרחש בבוקר (עמ' 854 לפרו'), וגם אם בחקירתה הנגדית אמרה כי "הכל יכול להיות", עדיין עמדתה הבסיסית הייתה כי המדובר היה בחיבוק של "פרידה" והיא אישרה כי יש לבטל את האפשרות כי החיבוק התרחש בבוקר (עמ' 881 לפרו', אם כי היא אומרת בהמשך, באותה נשימה, "זה לא הגיוני בבוקר אבל אולי היה בבוקר", שם). כן אישרה בחקירתה הנגדית כי אם נרשם בתרשומת שנערכה בכתב ידה, כי התקיימה השיחה ולאחר מספר דקות בא החיבוק, כי אז "כנראה שזה נכון". כן עולה מעדותה כי לאחר שרפ"ק אהרון זרגרוב הפנה את תשומת לבה לכך שקיים קושי בגרסתה בנקודה זו, אז היא ערכה שינוי "שנראה לה הכי הגיוני" (עמ' 819 לפרו'). מנגד, עדויות יתר הנוכחים בדבר יציאתם מהלשכה הינה, כי כאשר הישיבה הסתיימה, בסמוך לשעה 11:00, עזבו כולם וחלקם עזב ביחד עם השר כולל ירידה במעלית עד לחניון: מני בן חיים העיד כי יצא עם הנאשם ביחד מחדרו וירד עם הנאשם במעלית והוסיף כי הם לא היו לבד. עו"ד נורמאן פלאט העיד כי גם הוא ירד במעלית עם הנאשם לאחר שהם עזבו ביחד את הלשכה ועימם ירדו מני בן חיים והמאבטח פול אסולין. המאבטח פול אסולין העיד כי בן חיים ופלאט ביחד עם הנאשם יצאו מהלשכה עד למעלית, שם הנאשם חזר לרגע קט ללשכה ולאחר שחזר ירדו כולם. לנקודה אחרונה זו העיד הנאשם כי אינו זוכר סיטואציה כזו אם כי לא שלל את אפשרות קיומה אולם ש', נוסף לכך שהעידה כי הנאשם יצא מלשכתו כשהוא לבדו, שללה חד משמעית את האפשרות שהנאשם יצא עם כולם וחזר לרגע, ולגרסתה אולי יתר העדים משקרים (עמ' 844 לפרו'). נמצא אם כן, כי גם בשלב בו עזב הנאשם את הלשכה בסוף היום הוא לא עזב את לשכתו כשהוא לבד אלא עם עוד מספר מלווים כמפורט לעיל, כאשר ש' עצמה שללה את האפשרות שהנאשם חזר לרגע קט לאחר שיצא (כהערה נאמר כי לגבי פול אסולין, אין חולק על האובייקטיביות שלו. לגבי בני הזוג חודור, שנכחו באירוע מיום 25.2.00, הוגשו הודעותיהם בהסכמה, ולגבי היתר, שהם חברי הנאשם למפלגת המרכז ויועצו, דהיינו עוה"ד נורמאן פלאט, בצלאל טרייבר, מני בן חיים ועדי חבד, ניתן לומר כי כולם השתדלו לדייק בדבריהם ובכלל, ניתן לראות עדותם כמהימנה ואמינה).

41. חברתה של ש', יפית, העידה כי ש' סיפרה לה על החיבוק, אבל היא (ש') הוסיפה ואמרה כי יש אנשים נוספים בלשכה ולכן אינה יכולה לדבר באופן חופשי ולפיכך השיחה נקטעה. נוסף על כך, גרסת יפית כפי שסופרה לה ע"י ש', הייתה כי ש' אמרה לה שהנאשם שאל את ש' אם חם או קר לה והאם להפעיל חימום ואז בא החיבוק - שוב - עירוב תחומים ואירועים.

42. קשיים נוספים בדרך לקבלת גרסת ש' עולים שעה שנבחנת השאלה אימתי החלה ש' לחפש עבודה חלופית ומדוע. לגרסתה, היא החליטה לעשות כן בעקבות אירועי ה18.2.00- ולאחר שיחה אותה קיימה עם אביה ביום 18.2.00. באותה שיחה אמר לה אביה, לטענתה, לאחר שסיפרה לו על החיבוק, לחפש עבודה אחרת במקביל (יחד עם זאת לא היה בידה להסביר את גרסתה האחרת כי הסיכום בשיחתה עם אביה היה שהיא תשאל את הנאשם האם טיפל בענייניה ופעל למענה בשאלת הקביעות [עמ' 914]). ש' שללה את האפשרות, בשעת חקירתה הנגדית, כי פנתה לחפש עבודה אחרת לפני יום ה18.2.00- וכי חיפשה עבודה בלא קשר למעשיו של הנאשם. לפיכך, הוצג לפניה המסמך נ4/, הוא טופס בקשת עבודה מיום 13.2.00. בעדותה אמרה כי לא זכור לה כלל שהיא פנתה בתאריך זה לחפש עבודה אחרת. אם כך, מתעורר סימן שאלה המטיל צל על הגרסה לפיה החיפושים למקום עבודה חלופי החלו אך ורק לאחר אירועי ה18.2.00-, ובעקבות אותם אירועים. אמנם, בחקירתה במשטרה אמרה ש' כי יתכן שפנתה לחפש מקום עבודה אחר לפני ה18.2.00-, זאת בגלל שעות עבודה לא נוחות, אך בעדותה היא הבהירה כי בחודש פברואר כבר לא הייתה קיימת בעיית שעות העבודה מאחר שהיו שתי מזכירות בלשכת השר, והוסיפה כי הבעיה בנוגע לשעות העבודה הייתה הרבה לפני אותו מועד, בסמוך לתחילת עבודתה. אם כך, נופל גם ההסבר האפשרי ל-נ4/, ועולה השאלה כיצד, אם בכלל, ניתן ליישב קיומו של המסמך נ4/ עם עדות ש', שכן אם בתאריך 13.2.00 לא היה קיים, כדבריה, כל קושי בנוגע לשעות העבודה, מדוע נשלח אותו מסמך? ואם כך הם פני הדברים, בקשר לשאלה האם המניע לרצון לעזוב את משרד התחבורה היה קשור באירועים שהתרחשו, ככל שהתרחשו, ביום 18.2.00 מדוע נשלח נ4/ בשבוע לפני כן?
ועוד: חברתה של המתלוננת ש', אורית, מאשרת קיומה של "שיחת בנות" ביום 20.2.00 (עמ' 1391 לפרו'). הגב' תמר מעוז מעידה כי בתאריך הנ"ל התקיימה שיחה נינוחה בלשכת השר בירושלים, שיחה בה נטלה חלק גם ש'. באותה שיחה סיפרה ש' על יום שישי ה18.2.00- ועל נוכחותה בלשכה בתל אביב. ש' אמרה, כך העידה הגב' מעוז, כי הנאשם לבש "גזעי", נראה "חתיך" ולבש ג'ינס וחולצה גזעית ו"נראה ממש טוב". דבריה של ש' נאמרו, כך העידה הגב' מעוז, בשמחה ו"בכיף", ללא תלונות ומצב רוחה היה טוב, ואילו ש' הכחישה את עצם קיומה של השיחה ואת התרחשותה. יודגש - אין המדובר בהכחשת תוכן הדברים שיוחסו לה בלבד אלא מוכחש עצם קיומה של השיחה עצמה שעה שאורית קורדי, חברתה של ש' ואשר העידה כעדת תביעה, אישרה קיומה של השיחה.

43. המסקנה מהאמור לעיל הינה כי לאור סימני השאלה הרבים, הספיקות, הסתירות בין עדות ש' לבין העדים מטעם התביעה ובין אמרותיה השונות של ש' ולבין עצמן או לבין עדותה וגם לבין עדי ההגנה, לאור חוסר היכולת של ש' למסור גרסה ברורה ועקבית לאורך חקירתה ועדותה, כאשר המדובר בחקירה שנערכה כשלושה-ארבעה שבועות לאחר 18.2.00 וכאשר ש' עצמה ערכה תרשומת בכתב ידה ביום 6.3.00, כל אלה מונעים מאיתנו מלהגיע לממצאים לפיהם ניתן לקבוע כי מה היו בדיוק אירועי יום 18.2.00.

אירועי ה25.2.00-
44. תיאום הנסיעה:
ש', שהייתה כזכור בלשכת השר בת"א ביום שישי ה18.2.00-, לא הייתה אמורה להיות ביום השישי שלאחר מכן בלשכת השר בתל אביב, ולכן התמרמרה על הודעת הרל"שית מיכל קלה ביום חמישי ה24.2.00- בשעות הערב המאוחרות, לפיה עליה לעבוד למחרת בלשכה בתל אביב. בשיחותיה מערב יום ה24.2.00- עם מיכל קלה, נימקה לפניה את התנגדותה בכך שאינה מוכנה לעבוד בשני ימי שישי רצופים ודרשה כי בכל מקרה יבוא נהג לקחת אותה. במהלך מתן הודעותיה במשטרה ועדותה בבית המשפט נימקה ש' את התנגדותה העיקשת בכך שחששה להיות עם הנאשם לבד בלשכה בתל אביב בשל אירועי יום השישי הקודם ועמדה על כך שיבוא עימה נהג על מנת שיהא עימה אדם נוסף בלשכה. למקרא תיאורה של ש' את האירוע לפני יו"ר הכנסת בורג ובעת שמסרה את הודעותיה במשטרה, עולה התחושה כי ש' זומנה במיוחד ללשכה בת"א וכאילו נטמנה לה מלכודת, אלא שדבר זה לא הוכח כלל.
לסיום נקודה זו, גרסת הנאשם שלא נשללה, היא כי מעולם לא הייתה לו מעורבות בקביעת זהות המזכירה בתל אביב וכי לא ידע מי אמורה לעבוד שם (וראה גם עדותו של ניב עדי, עמ' 2239 לפרו'). גם לא באו ראיות מוצקות לכך שהנאשם, בין במישרין ובין בעקיפין, גרם ביודעין (או שלא ביודעין) לכך שדווקא ש' היא שתהא המזכירה באותו יום בלשכה בתל אביב וכי היא תהא שם איתו לבד.

45. סדר ההגעה ללשכה ביום 25.2.00
גם בתאריך זה קיים הנאשם פגישות עם פעילי מפלגתו שחלקם נכח אף בפגישה מיום 18.2.00 ואליהם הצטרף אמנון חודור שהגיע עם אשתו המנוחה. בפגישתה מיום 29.2.00 עם יו"ר הכנסת א' בורג, אמרה ש' בנוגע לכלל אירועי אותו יום כי הגיעה ללשכה בתל אביב בסמוך לשעה 8:30 עם מאיר הנהג, הנאשם הגיע בסמוך לשעה 9:00, באותה העת "אף אחד לא הגיע". בשעה 10:00 הגיע מישהו למשך 3-4 דקות ויצא. באותו שלב ביקש הנאשם ממאיר שיסע להביא את אשתו ובנו (של הנאשם). מאיר עזב, הנאשם נכנס מיד אח"כ לשירותים, וכשיצא מהשירותים הוא סגר את דלת הפלדלת של הלשכה, דלת שש' מציינת כי ניתן לפתוח אותה רק מבפנים, ואז ניגש אליה וביקש ממנה להכנס לחדרו. בנוגע לשיחה זו נעשה רישום ע"י מיה בנגל שהצהירה כי השתדלה לדייק ולרשום את דברי ש' באורח מילולי. ש', בתרשומת בכתב ידה מיום 6.3.00 אומרת דברים דומים, פרט לכך כי כחצי שעה לאחר שהגיע הנאשם הגיעו "שני אנשים ממפלגת המרכז (אמנון חודור ונורמאן פלאט), השניים לא התעכבו הרבה אצלו (מה שלא אופייני לפגישה)", ועוד הוסיפה כי מאיר עזב, לאחר מכן יצא הנאשם ממשרדו, ניגש לשירותים לפרק זמן של כ15- דקות, יצא וסגר את דלת הפלדלת, ("מה שאף פעם הוא לא עושה") ואז ניגש אליה הנאשם וביקש ממנה להכנס לחדרו.

מהראיות שבאו לפנינו עולה תמונה שונה:
ש' הגיעה ללשכה (עם מאיר הנהג) בסמוך לשעה 8:40 והייתה הראשונה בלשכה. טרייבר הגיע בשעה 9:00 לערך ואחריו הגיע מני בן חיים. הנאשם הגיע ללשכה בשעה 9:20 - 9:30. משהגיע הנאשם, נכנסו אליו טרייבר ובן חיים ובסמוך לשעה 10:00 הצטרפו אליהם נורמאן פלאט (שהגיע בסמוך לשעה 9:45) ואמנון חודור (שהגיע בסמוך לשעה 10:00). הפגישה נמשכה עד לשעה 11:30 לערך (ניב עדי הגיע בין 10:00 ל11:00-). הפרטים האמורים לעיל אינם שנויים למעשה במחלוקת וגם ש', במהלך עדותה, לא חלקה על כך.
משכך, נשאלה ש' מדוע נאמר בתרשומת שנכתבה במהלך השיחה אצל אברהם בורג מיום 29.2.00 כי הנאשם הגיע באותו מועד בשעה 9:00, ביקש קפה, וישב בעמדת המזכירה בטרם הגיעו אנשים, ובשעה 10:00 הגיע מישהו למשך 3-4 דקות ואחרי שיצא, היו שניהם שוב לבד. תשובתה של ש' הייתה כי בדברים אלה אין לראות שקר שכן היא איננה מתמקדת בשאלה מי בא לפני מי ואלה דברים "שוליים" בעיניה שלא נחרטו בזכרונה (עמ' 1040-1038 לפרו'). עוד אמרה בחקירתה הנגדית כי אינה זוכרת אם אמרה את הדברים הנ"ל בישיבה שנערכה אצל בורג וכן אינה זוכרת האם בשיחתה עם ניצב סדבון שנערכה ביום 6.3.00 אמרה כי הנאשם הגיע, ביקש שתיה, בא אדם למשך 7 דקות ועזב (עמ' 1046 לפרו'). כן אמרה בחקירתה הנגדית כי אינה זוכרת אם כתבה בתרשומת שהיא עצמה ערכה שחודור ופלאט הגיעו, התעכבו מס' דקות ועזבו. בחקירתה הנגדית עמדה ש' על כך שלא זכור לה שהפגישות באותו יום נמשכו כשעתיים ומחצה והן נמשכו "הרבה יותר קצר משעתיים וחצי" ואם אכן היו הפגישות נמשכות פרק זמן קצר היא הייתה "משתעממת המון" (עמ' 1113-1110 לפרו'). (לפי עדותה במשטרה שהו באותו מועד רק פלאט וחודור שעזבו אחרי 3-2 דקות, וכן ראה התרשומת שערך ניצב סדבון).
אמנם, אין לצפות כי ש' אכן תזכור את סדר הגעתם של הנוכחים בלשכה באותו מועד ואת משך שהייתו של כל אחד מהם. אולם, יש הבדל משמעותי בין ציון נוכחותם של שני אנשים (בנוסף לנאשם) בפגישה שנמשכה דקות ספורות לבין השתתפותם של ארבעה אנשים בישיבה שנמשכה כשעתיים. אמנם, בכל מקרה, היו הנאשם וש' ביחידות בסוף אותה פגישה אולם תיאור הרקע לאירוע קשור באירוע עצמו ובשאלות שבמהימנות, כמו גם השאלה האם במועד זה גער הנאשם או נזף בש', כפי שיובהר להלן.

גערות ונזיפות
46. נקודה נוספת אליה יש להתייחס שכן היא מהווה נדבך חשוב בגרסת הנאשם, הינה השאלה האם באותו מועד גער הנאשם או נזף במתלוננת ש' בצורה זו או אחרת. לגרסת הנאשם, באותו יום אכן גער במתלוננת על אופן תפקודה בלשכה ולכן היא הייתה נסערת בסוף היום עד כדי כך שהיה צריך לפייסה ולהרגיעה. עוד העיד הנאשם כי לאחר שלא נענה לזמזום הטלפון יצא למזכירה ושאל מה קרה ומדוע אינו מקבל את השיחה הדחופה שביקש, ולדבריו העיר ל-ש', תגובותיה היו בלתי נסבלות, והוא אמר לה שלא תוכל לעבוד כך בלשכת שר, בייחוד לאחר שהיא פנתה אליו לדבר עימו על קביעות. לגרסתו הוא דיבר עימה בכעס ובסגנון שאינו מקובל עליו. לדבריו, ענתה לו ש' באותו יום בחוצפה ובגסות. מנגד, ש' מכחישה קיומו של כל אירוע חריג מעין זה ולטענתה לא באו מצד הנאשם באותו מועד כל הערה, נזיפה או גערה שהן. כן הכחישה כי היה מצב בו הנאשם ביקש שתקשרו טלפונית ומשנואש יצא אליה בעצמו מהחדר (עמ' 1038 ועמ' 796 לפרו'). ש' שללה גם את האפשרות כי הנאשם צלצל אליה מס' פעמים והיא לא ענתה לו ולפיכך יצא אליה פעמיים לשאול מה קורה ומדוע אינה משיבה לטלפונים. לגרסתה, דבריה של רחל חודור בהודעתה ולפיהם שמעה את הנאשם יוצא מחדרו, שואל בטון שונה מקולו הרגיל מדוע היא לא הכינה שתיה לאורחים והאם השיגה את מי שביקש והיא (ש') ענתה שניסתה אך לא הצליחה - אינם נכונים. כאמור, אלה גרסאות ש' מחד והנאשם מאידך. לעניין זה באו לפנינו הראיות הבאות:

אמנון חודור אומר בהודעתו ת17/ כי הנאשם יצא בשעה 11:00 למזכירה, דיבר איתה ונכנס חזרה לחדרו, ולאחר מכן יצא שוב וחזר, ואז אמר שיש "בלאגן", לא משיגים לו טלפונים ולא מכינים לאורחים לשתות. לעדותו, מצב רוחו של הנאשם היה רגיל אולם לאחר שיצא למזכירה ושב, הוא נראה כועס. הנאשם לא השתולל או כעס, לגרסת חודור, אך ניכר היה עליו שהוא כעוס.

טרייבר אמר כי חש קוצר רוח מצד הנאשם אך לא יכול היה לומר אם חש במשהו שהתרחש בין הנאשם לבין ש' וקשה לו לזכור בקשות של הנאשם (עמ' 1806 לפרו').

נורמאן פלאט אומר כי גם הוא וגם בני הזוג חודור הכינו לעצמם קפה ויתכן שבמהלך הפגישה עימם יצא הנאשם מהחדר יותר מפעם אחת. עוד הוא מעיד כי בתחילת הישיבה אמר הנאשם כי ביקש לקבל שיחה ולא קיבל אותה ואז הוא יצא לחדר המזכירה לברר מדוע לא קיבל את השיחה. עוד הוסיף כי בפעם זו ראה את הנאשם יוצא מחדרו שלא כהרגלו.

בן חיים העיד כי ישב קרוב לדלת ועל כן שמע את השיחה בין הנאשם לבין ש'. לדבריו, בשלב כלשהו ביקש הנאשם דבר מה מ-ש' אך לא נענה, ואז הוא קם ויצא מהחדר וראה את רחל חודור המנוחה בחוץ, הוא דיבר איתה (וכך גם אמרה, לנקודה האחרונה, רחל חודור בהודעתה). עדותו של בן חיים בנקודה זו היא חשובה: לדבריו, הוא הבחין שהנאשם זמזם, ביקש משהו, המתין, שוב זמזם, ובסופו של דבר קם הנאשם וניגש אל ש' ואמר לה כמה פעמים צריך לזמזם (עמ' 2260 לפרו'). לדברי בן חיים תופעה זו הדליקה אצלו אור כי הוא היה רגיל לכך שכשהנאשם מזמזם המזכירה נכנסת. ועוד אמר בן חיים כי כשהגיעו פלאט וחודור ונשאלו ע"י הנאשם האם הציעו להם לשתות והם אמרו שהכינו שתיה לעצמם, "הקפיצה" עובדה זו את הנאשם שהתנצל ואמר שהמדובר בפקידה חדשה. דבריו אלה של הנאשם, כך אמר בן חיים, נאמרו בכעס. גם בהמשך, כאשר ביקש הנאשם שיחה, היה עליו לזמזם פעמיים ולשאול מה עם השיחה (עמ' 2261-2260 לפרו'). בחקירתו הנגדית הוסיף בן חיים ואמר כי הנאשם התנצל באופן חד משמעי על כך שלא הגישו שתיה, הוא שמע שהנאשם גער ב-ש' וכעס על נושא הטלפונים ועל אופן התייחסותה לאורחים. בעדותו במשטרה אמר בן חיים כי הנאשם נזף קשות ב-ש' וצעק עליה. הוא הבהיר בחקירתו הנגדית כי אכן שמע שהנאשם נזף ב-ש' בטון כעוס ושמע ממנו טון דיבור שאיננו שגרתי, טון כועס, גערות ודיבור בטון "לא יפה" והבהיר כי הוא ישב כמטר - חצי מטר מ-ש', והנאשם עמד בין שניהם. הוא הוסיף עוד כי כאשר הנאשם חזר לחדר, לאחר שלא בא מענה לזמזום, אמר הנאשם "איזה ברדק" וכי מביאים מזכירות שאינן מנוסות ושלא יודעות לעבוד בלשכת שר (עמ' 2298 לפרו').

רחל חודור ז"ל אמרה בהודעתה ת15/ כי בסמוך לשעה 11:10-11:05 שמעה את הדלת נפתחת ושמעה את הנאשם שאמר בקול שונה יחסית מקולו הרגיל, למזכירה, מדוע היא לא הכינה לשתות, והאם השיגה לו את מי שביקש בטלפון. המזכירה אמרה שהיא ניסתה ולא הצליחה ואז נשמעה טריקת דלת, והיא שמעה את המזכירה מדברת כל הזמן בטלפון. לאחר כ10-5- דקות היא שוב שמעה את הדלת נפתחת ואת הנאשם שואל האם המזכירה השיגה את הטלפונים שביקש. היא שמעה את השם יצחק תשובה, שמעה שהמזכירה מסיימת את השיחה ואז הנאשם ראה אותה (את רחל) והופתע. בשתי הפעמים דיבר הנאשם, כדברי רחל חודור, על השגת שיחות טלפון ועל הכנת שתיה לאורחים וטון הדיבור שלו היה שונה מהטון המוכר שלו.

47. מהאמור לעיל ניתן להגיע למסקנה שאמנם הנאשם לא יצא מגידרו מרוב כעס ולא הטיח ב-ש' דברים חריפים במיוחד כגרסת בן-חיים, אולם גם גרסת ש' בנקודה זו איננה נכונה. עולה מהראיות כי תפקודה באותו בוקר זכה לביקורת מאת הנאשם, היא לא השיבה לזמזום בטלפון הפנימי והיה על הנאשם לצאת אליה לפחות פעמיים, להעיר לה, להעיר על כך שלא הכינה שתיה לאורחים, והוא היה כעוס במידה זו או אחרת מחמת התנהגותה (גם התובע אינו חולק על התנהגות חריגה אצל הנאשם באותו מועד עקב אי תפקודה של ש' וכעס שהתעורר בו, עמ' 2558 לפרו'). הראיות, ועדויות בני הזוג חודור שהוגשו בהסכמה ושאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, מערערות את גרסת ש' על כך שלא זכתה להערה או נזיפה כלשהי ועל כך שהנאשם כלל לא כעס. לא זו התמונה המצטיירת מהעדויות כפי שאלה פורטו לעיל. יש להוסיף לכך את דברי בן חיים כי במועד סמוך ל26/27.2.00-, הוא פנה למיכאל, נהגו של הנאשם, ולמיכל קלה, ואמר להם כי בלשכת השר יש צורך במזכירה רצינית יותר והוא יסייע במציאת מזכירה מתאימה. לפיכך, פנה לפקידה מסויימת בלשכת שר הבריאות והציע לה לשקול לעבור ללשכת שר התחבורה, ואף נתן את פרטיה ומס' הטלפון שלה למיכל. בן חיים לא דיבר על כך עם הנאשם מאחר שלא רצה להטרידו. ואכן, קיימת הסכמה של שני הצדדים לגבי העובדות דלעיל, דהיינו שבן חיים אכן פנה בסוף חודש פברואר 2000 למזכירה בשם זהבה ממן ממשרד הבריאות על מנת שתבדוק את האפשרות למעבר ללשכת שר התחבורה והוא ניסה לקשר בינה ולבין רל"ש הנאשם (עמ' 2381 לפרו').
נמצא אם כן, כי גם בנקודה זו גרסת ש' לא תאמה את המציאות ואם כך הוא הדבר, הרי באותו יום היה בסיס לנאשם לבוא בטרוניה אל ש' באשר לאופן תפקודה באותו היום.

48. סיום הפגישה:
ש' לא שללה את האפשרות כי יתכן שהנאשם ליווה את אורחיו עם תום הישיבה לדלת היציאה מהלשכה, אך היא לא זכרה לומר האם הנאשם ליווה את בן חיים לדלת או כי היא קראה לנאשם חזרה בעקבות שיחת טלפון (בן חיים העיד כי ש' קראה לנאשם כאשר הם היו במגמת יציאה, הנאשם ביקש ממנו להמתין וחזר עם התיק שהיה בידו לכיוון ש'). להלן גרסאות הנוכחים בישיבה באשר לאופן "התפזרותם":
טרייבר: עזב לפני תום הפגישה מאחר שנאלץ להגיע לטפול אצל רופא שיניים והגיע למרפאה סמוך לשעה 11:30.

אמנון חודור: אומר כי בתום הפגישה יצאו הוא והנאשם מהחדר, הנאשם פגש ברחל חודור המנוחה, שוחח עימה וליווה את השניים עד לדלת, שעה שנורמאן פלאט ובן חיים עוד היו בלשכה, והוא (חודור) עזב עם אשתו את הלשכה בסמוך לשעה 11:40-11:35. מהודעת רחל חודור עולה כי שעה שהנאשם ובעלה יצאו מהחדר, יצאו גם בן חיים ונורמאן פלאט, הנאשם ניגש אליה, חיבקה ושוחח עימה. היא הציעה לו לצאת עימם לבילוי קצר והנאשם השיב כי אינו יכול מאחר שהוא אמור להפגש עם אשתו. הנאשם נפרד ממנה ומבעלה, השניים עזבו והנאשם חזר לחדרו ובאותו שלב נותרו בן חיים ונורמאן פלאט בלובי של הלשכה ודברו ביניהם. לדבריה, היא ובעלה עזבו בסמוך לשעה 11:35-11:40.

נורמאן פלאט: מדברי נורמאן פלאט עולה כי הוא ובן חיים יצאו אל מחוץ לדלת הראשית של הלשכה (11:35), שם המתין בן חיים לשיחה נוספת עם הנאשם ופלאט ירד לבדו במעלית. בנוגע לנאשם העיד נורמאן פלאט כי הנאשם היה מאחור (עמ' 1815), ואמר כי אין לו ספק שהוא יצא תוך כדי שיחה עם בן חיים (עמ' 1816), ושהנאשם לא ליווה אותם החוצה.

פול אסולין:
מעדותו של פול עולות העובדות הבאות שבחלקן פורטו לעיל:
בני הזוג חודור יצאו את המשרד ולאחר מכן יצאו פלאט ובן חיים כאשר הנאשם מלווה את השניים האחרונים אל דלת היציאה. בהגיעם לדלת, נפרד הנאשם מפלאט ובן חיים, ברכם לשלום וסגר את דלת הלשכה. פלאט ירד במעלית ואילו בן חיים נותר ליד פול והנאשם, שחזר ללשכה, יצא לאחר כעשר עד חמש עשרה דקות. עוד הוסיף פול כי בעבר לא ראה את הנאשם כשהוא סוגר את דלת הפלדלת של הלשכה. במצב כזה, לא ניתן לפתוח את הדלת מבחוץ אלא בעזרת מפתח (שהיה מצוי בידיו של פול). משלב זה, נותרו פול ובן חיים בסמוך לעמדת המאבטח ובן חיים דיבר בפלאפון ולאחר מכן מהטלפון שבעמדת המאבטח.

הנאשם:
הנאשם העיד כי אכן יצא עם פלאט ובן חיים, אולם בעומדו על מפתן הדלת שמע קריאה מאחור כי יש לו טלפון ואז הוא אמר לבן חיים שדיבר באותה העת בפלאפון כי ימתין לו והוא יחזור מיד. באשר לסגירת דלת הפלדלת אמר הנאשם כי באופן טבעי הוא סוגר את הדלת מאחר שזה הפך להיות "הטבע השני" שלו. הנאשם גם העיד כי בשלב הראשון בו יצא מלשכתו עם בן חיים ופלאט, יצא עם תיקו. לנקודה האחרונה, זו של לקיחת התיק עובר ליציאה, העיד בן חיים כי הנאשם אכן לקח עימו את תיקו ("הייתה תנועה של לקיחת התיק מהרצפה", עמ' 2263 לפרו'), ולדברי בן חיים, בשלב הסופי של הפגישה שלושתם (הנאשם, פלאט ובן חיים) שוחחו בעמידה, הנאשם התחיל לארוז ניירת, סגר את התיק ואמר שהוא ממהר לפגישה נוספת. הנאשם ביחד עם פלאט ובן חיים נעו לעבר היציאה. כאשר הגיעו לדלת, נורמאן פלאט יצא ראשון, בן חיים היה במגמת יציאה ואז שמע את ש' קוראת לנאשם: "השר יש לך...". הנאשם אמר לבן חיים: "רגע, נראה מה היא רוצה". בן חיים אמר לנורמאן פלאט להמתין כי הנאשם נקרא לטלפון אולם פלאט השיב כי הוא ממהר והלך לכיוון המעלית. דלת הפלדלת נסגרה בשלב זה ואז ניסה בן חיים להתקשר עם בנו. נקודה חשובה היא כי בן חיים אישר בעדותו שהנאשם ידע כי הוא (בן חיים) ממתין לו ואף אמר לו להמתין לרגע, כל זאת כאשר כולם היו בתנועה. לאחר שבן חיים לא הצליח להשיג את בנו החייל בטלפון, הוא ניגש לעמדת המאבטח והתקשר משם, וכאשר הנאשם חזר, שאל אותו הנאשם מדוע אינו מדבר מהלשכה. הנאשם המתין מעט לבן חיים עד אשר האחרון סיים את שיחתו, השניים הודו לפול וירדו במעלית.

49. מהאמור לעיל עולה כי ניתן לקבוע הממצאים הבאים:
ישיבה שהתחילה בשעה 9:30 לערך הסתיימה בשעה 11:30 לערך. טרייבר עזב ראשון, זמן קצר לאחר מכן הסתיימה הישיבה ואז יצאו הנאשם, פלאט ובן חיים כאשר לפני כן עזבו אמנון חודור ואשתו. הנאשם ארז מסמכים בתיקו ונע לכיוון דלת היציאה עם פלאט ובן חיים. בהגיעם לדלת הפלדלת נקרא הנאשם ע"י ש' לדבר מה, פלאט מיהר לענייניו ועזב את המקום והנאשם סגר את דלת הפלדלת, כאשר בן חיים נותר במסדרון כשהוא משוחח בפלאפון והנאשם חזר פנימה ללשכה. הנאשם שהה במשך פרק זמן של מספר דקות בתוך הלשכה כאשר בן חיים ממתין לו במסדרון. מנגד, גרסת ש' בעדותה הראשית היא כי לאחר שיצאו כל האנשים, היה הנאשם בלשכתו כשדלתו סגורה והיא שוחחה באותה העת עם חברתה אורית בטלפון. לאחר מס' דקות הנאשם יצא מלשכתו, חייך אליה ונכנס לשירותים לזמן ארוך שאולי מגיע אפילו עד כדי רבע שעה, ולדבריה, וגם לדברי אורית, ניסו השתיים להעלות השערות על מעשיו של הנאשם בשירותים בפרק זמן כה ארוך. בסופו של דבר, כאשר יצא הנאשם מהשירותים והתקרב אליה, היא ניתקה את השיחה עם אורית (לדברי ש' היא סיפרה לאורית באותה שיחה על אירועי יום ה18.2.00- וכן אמרה לה מדוע היא חוששת מלהיות בלשכה). אולם, בחקירתה הנגדית סייגה ש' את דבריה ואמרה כי יתכן שהיא לא סיפרה באותו יום לאורית על החיבוק אלא במועד קודם ושללה את האפשרות שהיא לא סיפרה כלל לאורית על דבר החיבוק. לעניין אורך השיחה אמרה אורית כי המדובר היה בשיחה ארוכה מאוד, כ40- דקות לערך. עוד אישרה אורית כי אמרה בהודעתה במשטרה כי היא חששה שדבר מה נורא יתרחש באותו היום וכי הנאשם אולי יתקוף את ש'. לדברי אורית, במהלך השיחה חל שינוי חד בקולה של ש' שאמרה לה שהנאשם הוציא את האנשים מהלשכה וסגר את דלת הפלדלת (וניגש לשירותים), (הנאשם, אגב, לא שלל את האפשרות כי ניגש לשירותים).
אם כך היו פני הדברים, גרסת ש' לפיה האורחים עזבו את הלשכה, הנאשם נותר בחדרו ויצא אליה ולשירותים לאחר מספר דקות, אינה מדוייקת. ניתן להגיע למסקנה כי הנאשם אכן יצא עם תיקו ומסמכיו ביחד עם פלאט ובן חיים אלא שהוא סב על עקבותיו, מסיבה כלשהי. סגירת הדלת איננה שנויה במחלוקת אולם כזכור, לפול אסולין היה מפתח ובן חיים המתין מעבר לדלת ביחד עם פול. ע"פ פלטי שיחות הטלפון שהוגשו כראיה, הזמן בו מדובר הינו בין 11:29 לבין 11:41, ומכלל הנתונים עולה כי ש' והנאשם היו לבדם בתוך הלשכה הסגורה במשך כ5- דקות.

האירוע
50. תיאור מדוייק של כל פרט באירוע אינו אפשרי, והשאלה איננה האם בסיפור של ש' לגבי האירוע קיימות סתירות מסויימות (כגון: בשאלה האם הנאשם "משך" אותה אליו לספה או "דחף" אותה לספה זאת לאור העובדה שנעשה שימוש בשני מונחים אלה לתיאור אותו השלב). כפי שכבר הערנו לעיל, בהחלט אפשרי כי בתיאור אירוע מסוג זה, שהוא טראומתי לכל מי שחווה אירוע מעין זה, בנוגע לפרטים מסויימים יחול בלבול זה או אחר או לא יהיה דיוק מושלם. השאלה המרכזית היא האם ניתן להגיע למסקנה מעבר לכל ספק סביר כי האירוע אכן התרחש, בין בצורה זו או בין בדרך אחרת. תיאורה הבסיסי של ש' את האירוע היה כי לאחר שהיא ניתקה את השיחה עם אורית, ביקש ממנה הנאשם להכנס ללשכתו. היא נטלה עימה דף ועט, נכנסה ללשכה וישבה מול הנאשם שישב באותה עת על כסאו. היא שאלה אותו האם הוא צריך משהו, אולי טלפונים, ואז הנאשם קם, הקיף את השולחן, הגיע אליה, לקח מידיה את הדף והעט והניחם בצד. לאחר מכן הוא התיישב על הספה שבחדר וטפח מספר פעמים על המקום לצידו ואמר לה "בואי תשבי לידי". ש' השיבה כי לא מפריע לה שהיא עומדת ושאלה שוב האם הנאשם צריך דבר מה. הוא השיב לה שהיא לא צריכה לעמוד ובטרם הבינה מה רצונו ומה קורה, הוא התרומם, ומשך אותה ביד בצורה חזקה לכיוון הספה. בהיותה על הספה, במצב של חצי ישיבה חצי שכיבה, התיישב הנאשם לידה, רכן את גופו עליה, הכניס ידו מתחת לחולצתה באיזור הבטן, ליטף את בטנה מספר פעמים והחל להעלות ידו כלפי מעלה לכיוון החזה. באותו שלב היא עיכלה את מעשיו, הוציאה את ידו, דחפה אותו מעליה וקמה מהספה. היא שאלה את הנאשם באותו שלב מה מתרחש כאן ואילו הוא השיב לה "מה קרה, למה את מתביישת ואדומה". היא השיבה לו שזה לא בסדר, יש גבול לכל דבר, היא באה לעבוד ולא לבדר אף אחד וזה לא בסדר ולא יפה (עמ' 779 לפרו'). כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית האם יתכן שהנאשם שאל אותה לצבע חזייתה השיבה שיתכן, אך היא אינה זוכרת זאת בוודאות (עמ' 1241 לפרו'). באותו שלב, ולאחר שש' אמרה לנאשם, כגרסתה, כי מעשיו מגעילים ודוחים אותה, היא פתחה את דלת הלשכה וביקשה לצאת ואז הנאשם אמר לה: "לאן את הולכת, חכי רגע אני רוצה לדבר איתך, בואי תשבי, אנחנו יכולים להסתדר יופי בדברים אחרים". בשלב זה הצמיד הנאשם את ש' לקיר, חיבק אותה, והעביר את ידו על ישבנה וליטף את "איזור" הישבן מספר פעמים. בסופו של דבר נחלצה ש' מידיו, פתחה את הדלת וחזרה למקומה. כאשר נשאלה ש' מדוע נרשם בתרשומת השיחה עם בורג כי הנאשם בא מאחוריה (בתחילת האירוע) נגע בכתפיה ועשה לה מסאג', תשובתה הייתה כי דברים אלה לא נרשמו על ידה ואולי מיה, שרשמה זאת, ביקשה לקצר. לכן נשאלה מדוע היא עצמה רשמה זאת בתרשומת בכתב ידה - וש' השיבה כי אין לה מושג מדוע נרשמו הדברים (על ידה) וכי למעשה לא היה דבר כזה (עמ' 1212 לפרו'). (דבריה בנוגע למסאג' נאמרו גם לחוקרת מירב גבאי בעדות מיום 7.3.00) ואז, משעומתה עם דברים אלה, אמרה ש' כי היא חוזרת בה ואולי דבר זה אכן היה (עמ' 1213-1212 לפרו') (בשחזור, אגב, לא הזכירה ש' את המסאג').

51. הנאשם העיד כלהלן: בעודו עומד על מפתן הדלת, כשתיקו בידו, הוא שמע את הקריאה שיש לו שיחת טלפון. הוא ביקש מבן חיים להמתין, נכנס לחדרו, הרים את שפופרת הטלפון אך לא הייתה כל שיחה. עובדה זו היוותה מבחינתו הגדשת הסאה ולפיכך הוא קרא לש' להיכנס אליו כשהוא כעוס וזועם. כאשר נכנסה ש' לחדרו הוא הבחין שהיא נסערת, סמוקה ודומעת ולפיכך החליט לבצע מיד שינוי בהתנהגותו שכן אין זו דרכו לנהוג כך באנשים. הוא ניגש אליה, ליטף את שערה, החזיק בכתפה או בידה והוליכה לכסא, הושיב אותה, ישב מולה ושאל מה קורה היום. הוא אמר לה שהמדובר בלשכת שר וכך אי אפשר לעבוד, שאל אותה האם יש לה בעיות בבית או עם החבר, חשב שאולי היא עובדת במקום נוסף ולכן שאל אותה מה עשתה אתמול והיא השיבה שהיא רוקדת אירובי בווינגייט. הנאשם המשיך עימה בשיחה, שאל מדוע אינה לומדת אירובי בירושלים ואולי לכן היא עייפה, ובסופו של דבר אמר כי אולי היא צעירה, אולי היום "לא הסתדר" וכי "נחשוב מה יהיה בשבוע הבא". באותו שלב ש' הייתה עדיין נסערת ופגועה ויתכן שאם לא היה ממהר היה ממשיך לשוחח עימה. לאחר שיחה זו ביקש ממנה הנאשם, לגרסתו, לקשר אותו עם אשתו אלא שש' לא עשתה זאת ולפיכך הוא התקשר לאשתו. הנאשם לא יכול היה לומר אימתי בדיוק הייתה השיחה עם אשתו אך המדובר היה בשיחה בסוף היום. עוד אמר כי במהלך אותה שיחה ביקשה ממנו ש' למסור ד"ש לבנו יובל. לאחר מכן שאל את ש' כיצד היא חוזרת לירושלים והיא ענתה לו שמאיר הנהג יבוא לאסוף אותה. לגרסת הנאשם, הוא היה ער לכך שבן חיים ממתין לו כל אותה העת בחוץ (עמ' 1873 לפרו'). גרסתו לתלונת ש' היא כי המדובר בעלילה וכי יש גורמים אחרים המנווטים והמושכים בחוטים (עמ' 1873 לפרו'). וזו גם הייתה גרסתו בחקירתו במשטרה. יובהר כבר כאן כי בסופו של דבר לא באו ראיות לטענה זו ואכן הנאשם אמר כי אינו יודע מי עומד מאחורי תלונותיה של ש' ואין לו הסבר מלא לכך והוא ציפה שלמשטרה תהיינה התשובות (עמ' 2173 לפרו').
52. באשר לשלב הסופי של האירוע, העידה ש' כי לאחר שיצאה מהחדר ושבה למקומה, אספה את חפציה, הנאשם יצא מחדרו, אמר כי הוא ממהר להפגש עם אשתו ובנו, היא לא השיבה, הוא התכופף אליה, נשק לצווארה ועזב. לדברי ש', באותה העת חשה זלזול, גועל והשפלה ובכתה בכי ארוך והיסטרי. בשלב מסויים, לאחר מס' דקות, נכנס פול למטבחון (הנמצא בסמוך לדלת הכניסה ללשכה) ולאחר מכן הגיע אליה, ומשראה אותה כשהיא בוכה בכי היסטרי שאל אותה מה קרה, אולם היא לא יכולה הייתה להשיב ובכיה גבר (ראה חקירתה הראשית עמ' 782 ואילך). לדבריה שאל אותה פול: "מה קרה, הוא פיטר אותך"? והיא הנידה בראשה לשלילה תוך שהמשיכה בבכי עז. פול שאל אותה, שוב, מה קרה לה, ש' לא ענתה, ואז הוא, לדבריה, דפק עם ידו על השולחן קילל ואמר "שהוא מקווה שזה לא מה שהוא חושב", ושאל אותה האם הנאשם אנס אותה, היא הנידה בראשה לשלילה, ופול שאל האם המדובר "במשהו קרוב". ש' הנידה ראשה לחיוב ואז פול איבד עשתונותיו, התעצבן, דפק בידו על השולחן ואמר "איזה מטומטם אני שלא נכנסתי ....." (עמ' 782 לפרו'). לאחר מכן, כך לגרסת ש', היא אמרה לפול את מספר הטלפון של הוריה ופול קישר אותה. ש' דיברה עם אביה ומאחר שהוא שמע אותה בוכה הוא סבר שהיא הייתה מעורבת בתאונת דרכים אלא שהיא שללה זאת ואמרה לו שמה שפחדה מכל אכן קרה. אביה, שהבין את דבריה מיד (כעדותה) אמר לה להזמין משטרה מיד אלא שהיא לא הסכימה, אביה ביקש ממנה לבוא מיד הביתה ואז יחליטו כיצד לפעול. לאחר מכן היא שוחחה עם החבר שלה, אסף, שהיה מוכן לבוא ולקחת אותה לירושלים אלא שהיא סירבה ואמרה לו שמאיר הנהג צריך להגיע.

53. עדותו של פול אסולין, המאבטח, הייתה שונה במספר נקודות מעדותה של ש' באשר להתרחשויות שארעו מאז ראה אותה לראשונה באותו השלב. לדבריו, הוא נכנס ללשכה זמן קצר מאוד לאחר שהנאשם עזב אותה, פחות מדקה. בתחילה הוא ניגש למטבחון לכבות את המיחם, ואז משנכנס פנימה ראה את ש' שהיא בוכה, רועדת והיסטרית. הוא שאל אותה מה קרה אלא שהיא המשיכה לבכות. הוא שאל שוב האם הנאשם צעק עליה או פיטר אותה או משהו מעין זה, ותשובתה הייתה: "הוא לא צעק הוא עשה". לדבריו, בשלב הראשון הוא היה בהלם והוא לא חשב כי הוא מבין מה קורה, ואז סיפרה לו ש' בבכי שהנאשם נגע בה, הכניס את ידיו מתחת לחולצתה, נישק אותה, שם את ידיו מאחור מתחת למכנסיה, על ישבנה ונישק אותה על לחייה. עוד העיד פול כי ש' סיפרה לו שהיא ישבה במקומה, הנאשם ניגש אליה, תפס אותה ביד ימין, משך אותה והכניס אותה לחדרו. פול הכחיש את העובדה שדפק על השולחן או כי התפרע או השתולל, הכחיש כי אמר: "ידעתי", ואמר שיתכן שדפק חלושות על השולחן ואמר איך הוא מסוגל לעשות דבר כזה שהוא חבר בכיר בממשלה או דברים מעין אלה. עוד העיד פול כי ש' התקשרה להוריה והתחילה לבכות בטלפון, לאחר מכן דיברה גם עם חברה אסף, ואז אמר לו פול שיניח לה ושהיא לא במצב הכי טוב עכשיו. הוריה של ש' התקשרו שוב והיא דיברה איתם ובכתה בטלפון. עוד מציין פול כי ש' התקשרה גם למיכל וגם למאיר הנהג ושאלה אותו מתי הוא מגיע ללשכה והוא אמר שהוא מגיע עוד שעה-שעתיים.

54. מהאמור לעיל עולה כי מיד לאחר האירוע, לגרסת פול, סיפרה לו ש' כי הנאשם משך אותה בידה מתוך חדרה מעמדת המזכירה והכניס אותה פנימה לחדרו. כן עולה מדבריו כי ש' הדגימה לו את אופן הכנסת היד מתחת לחולצתה באופן שלדבריה הנאשם הכניס את ידו לחולצתה מלמעלה ולא מלמטה. בנקודה אחרונה זו נשאלה ש' והיא השיבה כי היא לא הדגימה לו שהנאשם הכניס ידו מהחלק העליון של חולצתה, היא איננה יודעת מדוע הוא אמר דברים אלה והיא סבורה כי כאשר היא סיפרה לו את התרחשות הדברים, הוא הבינם בדיוק. לדבריה, היא לא הדגימה לו כלל את אופן הכנסת היד, והיא אך סיפרה לו בקצרה מה היה. יש לציין גם כי דבריו של פול לפיהם הנאשם משך את ש' בידה ממקומה והכניס אותה אל תוך חדרה נאמרו גם בעדותו במשטרה, דהיינו בסמוך לאחר האירוע, והוא ציין גם בהודעתו במשטרה שש' הדגימה את הכנסת היד ושהכנסת היד הודגמה לו מהחלק העליון של החולצה. יש חשיבות בתגובת ש' לפני פול, כפי שהוא העיד עליה, לבין התיאור שהעידה לגביו ש'.
המסקנה העולה מעדותו של פול בנוגע למקטע זמן זה הינה כי צבע תגובתו של פול היה שונה מהצבע שהוענק ע"י המתלוננת. בניגוד לגרסת ש', תגובתו, כפי שהייתה בפועל, לא צפתה התנהגות מעין זו של הנאשם, כפי שתיארה זאת ש', אלא מעדותו עולה כי מעשיו של הנאשם כפי שאלה פורטו לפניו ע"י ש', הובהרו לו מפיה של ש' ולא מתוך סברתו ופירשו את מצבה. לא ניתן להתעלם גם מדברי פול בנוגע לנקודה הפיזית בה החל האירוע: מעמדת המזכירה לאחר שש' "נמשכה" משם אל פנים חדרו של הנאשם או לאחר שש' נכנסה לחדר פנימה כתיאורה היא את התרחשות הדברים. כן קיימת תמיהה בנוגע לשאלה האם ש' הדגימה בצורה כלשהיא לפול את מעשי הנאשם אם לאו, ואם כן, כדבריו, כיצד הדגימה את אופן הכנסת היד אל מתחת לחולצה. שוב, נבהיר כי אין אנו באים לדקדק עם המתלוננת על כל פרט זה או אחר, וכאמור שכחה, בלבול או טעות בנסיבות כאלה הגיוניות הן ואין הן מביאות בהכרח לדחיית גרסתה. אולם שדה המחלוקת נמצא, למשל בנוגע למקטע תיאורו של פול את תגובתה הראשונה של המתלוננת, בנוגע לפרטים שלא ניתן להתעלם מהם. קשה להבין באירוע מעין זה כיצד ניתן לטעות בפרט האם הנאשם משך את ש' מתוך עמדת המזכירה אל תוך חדרו או שמא, כדבריה, היא נכנסה עם דף ועט ועמדה מולו בעודו יושב באותו שלב במקומו. קיימת אפשרות כמובן שפול יטעה אולם גרסתו נמסרה סמוך מאוד לאחר האירוע וגם בחקירתו הוא עמד עליה ומעמדו, לכל הדעות, הוא של עד אובייקטיבי.

55. אמה של ש' העידה כי באותו יום היא הייתה בבית עם בעלה. בסביבות השעה 11:00 היה טלפון וכנראה שבעלה היה בקומה העליונה והוא ירד לאחר כמה דקות כשהוא נסער ואמר: "עוד פעם עניינים, עוד פעם היא רוצה לעזוב את העבודה". לשאלתה את בעלה מה קרה, השיב לה: "עוד פעם הוא שלח ידיים". לפיכך אמרה ברכה לבעלה שהיא רוצה לדבר עם ש' ומדוע היא ניתקה את הטלפון, ואז בעלה אמר שהיא נסערת מאוד, בוכה ובקושי יכולה הייתה לדבר איתו. האם התקשרה לטלפון הנייד של ש' וש' ענתה לה שהיא נסערת ובוכה שהיא איננה יכולה לדבר איתה. לשאלתה את ש': "מה קרה עוד פעם?" השיבה ש' ואמרה: "יותר גרוע". לשאלה מה יותר גרוע, אמרה ש' כי איננה יכולה לדבר. לפיכך ביקשה ממנה האם להניח הכל ואביה יבוא לקחתה משם, אלא שש' אמרה שהיא תחזור עם הנהג.

56. בחקירתה הראשית העידה ש' כי הנאשם צלצל מהדרך לאחר שעזב את הלשכה, שאל מה שלומה ואיך היא מרגישה והיא השיבה שהכל בסדר ושאלה אם הוא צריך דבר מה. לדבריה, אמר לה הנאשם כי היא נשמעת מוטרדת ונסערת, והאם היא בטוחה שהכל בסדר והיא השיבה שכן. הנאשם גם אמר לה שמה שהיה בלשכה לפני כמה דקות היה מתוך חיבה מאוד גדולה אליה, כי הוא מחבב אותה, הוא חושב שהיא מקסימה ו"שלא יהיו לה מחשבות אחרות" ואמר שיודה לה אם האירוע ישאר ביניהם והיא לא תספר לאיש את מה שארע. כפי שיובהר להלן, גם בנוגע לשלב זה מסרה ש' בגרסאותיה הראשונות תיאור עובדתי, באשר לשיחות הטלפון שהתקיימו בינה לבין הנאשם לאחר האירוע. תיאור שהיה שונה מכפי שהתברר בסופו של דבר וכפי שאף ש' אישרה במהלך עדותה. כללית, גרסתה הייתה כי לאחר האירוע לא הייתה לה כל שיחה עניינית עם הנאשם, היא לא השיגה לו שיחות כבקשתו ואף ניתקה לו את הטלפון.
בחקירה הנגדית הוסיפה ש' כי איננה זוכרת אם הנאשם התקשר פעם או פעמיים, היא זכרה לומר שהנאשם ביקש להזכיר לו להשיג את קוצ'יק (ממשרד ראש הממשלה) והיא איננה זוכרת האם אכן השיגה את קוצ'יק אם לאו, והאם טרקה את הטלפון. לפיכך היא נשאלה באשר לדבריה בחקירה מיום 8.3.00 שם אמרה כי הנאשם ביקש ממנה להשיג טלפונים, היא לא השיגה, וניתקה את השיחה, ואז אמרה ש' שהיא אכן נזכרת שהייתה בקשה להשיג טלפונים ואיננה זוכרת האם השיגה את קוצ'יק אם לאו והיא אישרה כי במשטרה היא זכרה טוב יותר מאשר בשעת מתן עדותה (עמ' 1257 לפרו'). אם כך, דהיינו אם ש' זכרה טוב יותר את האירועים בחקירתה המשטרתית כיצד היא מסרה גרסה שלא הייתה נכונה עובדתית כלל ועיקר. ש' נשאלה גם באשר לדבריה לפני רבקה שקד שם אמרה כי הנאשם התקשר פעמיים: בפעם הראשונה היא טרקה את הטלפון ובפעם השניה, כשביקש להשיג את קוצ'יק, היא הלכה משם, ש' השיבה "שזה יכול להיות" (עמ' 1257 לפרו'). לפיכך היא נשאלה גם באשר לדבריה לפני ניצב סדבון לו אמרה כי היו שתי שיחות נכנסות מהנאשם אלא שהיא טרקה את הטלפון וארזה את חפציה וברחה מהמקום. היא השיבה כי לא זכור לה שהייתה טריקה כפי שמתואר (עמ' 1266 לפרו'). על כך נשאלה ש' גם באשר לדברים שנרשמו בתרשומת שבכתב ידה שם כתבה כי הנאשם צלצל וביקש להשיג לו מישהו אלא שהיא ניתקה את הטלפון ואחרי שתיים שלוש דקות הנאשם צלצל שוב, וגם אז היא ניתקה את השיחה וברחה כל עוד נפשה בה. ש' השיבה כי לאחר השיחה השניה היא לקחה את חפציה ועזבה, זאת לאחר שהיא השיגה לו את קוצ'יק, דהיינו, היא מאשרת בחקירתה הנגדית כי היא נענתה לבקשת הנאשם ורק לאחר מכן עזבה את המשרד (עמ' 1267 לפרו'). לכן לא נותר לה אלא גם לאשר את העובדה כי מפלטי שיחות הטלפון עולה שהיא צלצלה למזכירות הממשלה בירושלים ולמזכירות הממשלה בתל אביב על מנת לאתר את קוצ'יק. סופו של דבר, היא אישרה בחקירתה הנגדית כי אכן נכון הדבר שהנאשם התקשר אליה פעמיים והיא התקשרה בשתי שיחות נפרדות להשיג לו את מה שביקש והתקשרה לנאשם בשתי שיחות לדווח לו האם השיג את מי שביקש אם לאו (עמ' 1262 לפרו'). בנקודה זו היפנתה הסנגוריה להבדל המהותי בין גרסאות ש' כפי שנמסרו לפני רבקה שקד, ניצב סדבון והתרשומת שבכתב ידה ולבין זו שבחקירתה הנגדית כפי שפורט לעיל. המדובר בנקודה חשובה שכן, ש' ביקשה ליצור מצג לפיו מיד לאחר האירוע היא ניתקה את שיחות הטלפון כאשר הנאשם התקשר והיא לא השיגה לו את מבוקשו (ועוד בשתי פעמים נפרדות). לא ניתן להתעלם מהמשמעות הנובעת מכך: גרסתה כי הייתה במצב נפשי כה קיצוני לאחר האירוע אינה מתיישבת עם פעולותיה בשטח.

57. לאחר השיחות עם הנאשם ביקשה ש' לרדת ולהמתין עם פול במוקד הבטחון עד שמאיר הנהג יגיע, זאת מאחר שהיא חששה שהנאשם יחזור, ומעמדת מוקד הבטחון היא התקשרה למאיר. בחקירתה הראשית סיפרה שמאיר נבהל לשמוע אותה בוכיה, הוא שאל מה קרה והיא השיבה לו שיבוא לקחת אותה כמה שיותר מהר. לדבריה, ביקש מאיר לדעת מה קרה והיא אמרה שקרה מה שהיא "חשבה שיקרה". מאיר הגיע לאחר כמה דקות ובנסיעה לירושלים היא סיפרה לו הכל. יחד עם זאת, בחקירתה הנגדית אישרה ש' את האפשרות שהיא המתינה במוקד הבטחון כשעה וחצי ומכל מקום היא אישרה שחיכתה זמן רב. היא אישרה כי צלצלה למאיר כמה פעמים ממוקד הבטחון לשאול מתי הוא מגיע, ונקודה נוספת היא שלגרסת פול הוא זה שהציע לש' להמתין לבואו של מאיר למטה במוקד הבטחון. עוד הוסיף פול כי הוא ביקש לספר לממונים עליו על שהתרחש אלא שש' ביקשה והתחננה שלא יספר זאת. אולם לאחר האירוע הוא ניגש למנהל שלו, דיווח לו, וכן לקב"ט הארצי של המשרד ואז נשלח למטה הארצי שם נתן שתי הודעות. בשלב מסויים בהיותה במוקד הבטחון התקשרה ש' לבת דודתה מיה והשאירה לה הודעה בביפר. מיה העידה כי אכן התקבל ביפר בו ביקשה ש' שהיא תתקשר אליה דחוף. כאשר היא התקשרה אליה נשמעה ש' די היסטרית ובכתה ואמרה: "זה קרה שוב אך חמור יותר". ש' אמרה כי היא נמצאת בתל אביב ומיה אמרה לה שברגע שהיא תגיע הביתה, תודיע לה והיא תבוא. גם יפית שוחחה טלפונית עם ש', לדבריה, בסמוך לשעה 13:00, וש' בכתה, הייתה היסטרית, סיפרה לה שהנאשם נישק אותה, נגע לה בצווארה, הכניס ידיים מתחת לחולצתה ודחף אותה על הספה. לדברי יפית, היא שאלה את ש' האם היא בטוחה שהיא לא מדמיינת מאחר שדבר זה לא נשמע לה הגיוני (בחקירתה הנגדית אישרה יפית כי תיקנה בהודעתה במשטרה מיום 2.4.00 את הודעתה מיום 9.3.00 בעניין השיחה שהתקיימה בשעה 13:30). לגרסת ש', כאשר היא הגיעה הביתה, חיכו לה הוריה ואחיה בסלון הבית, כאשר כולם היסטריים. היא סיפרה להם בקצרה מה היה ולאחר שהגיעה מיה היא סיפרה את הסיפור במלואו, ואז החליטה מיה להתקשר לח"כ זהבה גלאון, סיפרה לה בקצרה מה קרה וח"כ גלאון הציעה שיגיעו אליה לפגישה בכנסת. מנגד, בחקירתה הנגדית סיפרה ש' כי שעה שהגיעה הביתה היא לא סיפרה על האירוע להוריה אלא המתינה למיה שביקשה ממנה שתחכה לה והיא ישבה בסלון עם הוריה שם המתינו למיה במשך דקות ספורות: "כי אף אחד לא אוהב לספר עשר פעמים את אותו הסיפור" (עמ' 1154 לפרו').
עובדה מוזרה נוספת העולה מחקירתה הנגדית של ש' היא, שהיא לא שללה את האפשרות שאביה שמע ממנה על התרחשות האירועים רק ביום שני, 28.2.00. לגרסתה, זכור לה שהיא התחילה לספר בסלון את פרטי האירוע ואז מיה עצרה אותה, אמרה שהיא רואה שש' נבוכה וביקשה מאביה לצאת. האב שאל את ש' האם היא מתביישת ממנו, ש' בכתה, ואז אמרה מיה שהיא רוצה לשמוע את כל הסיפור במלואו מש' ונראה שיש פה גברים (בהתייחסותה גם לאחיה של ש') וכי ש' נבוכה מכך, ולכן היא ביקשה מאביה של ש' שיצא. לדברי ש' בחקירתה הנגדית, היא סיפרה לאביה את כל פרטי האירוע כשהייתה איתו לבד ביום שני, מאחר שהיא הרגישה שהיא לא כל כך נבוכה, ולדבריה הוא ידע עד ליום שני על דבר האירוע אך לא לפרטי פרטים. לגרסתה, זה מביך לדבר עם האבא על דברים כאלה. יש לציין כבר כאן כי דברים אחרונים אלה אינם מובנים כלל ועיקר לאור דבריה החוזרים ונשנים של ש' על הקשר המיוחד והפתוח שהיה לה עם אביה, להבדיל מהקשר שהיה לה עם אמה. חשוב להזכיר את דברי האם, ברכה, בעדותה, בחקירתה הראשית, לפיה כשעה וחצי עד שעתיים לאחר שיחת הטלפון הגיעה ש' הביתה, שנראתה "נורא ואיום", בוכה, נסערת, נפוחה מבכי, רועדת כולה, ניסו להרגיע אותה והיא נפלה על הכיסא חסרת אונים והתנשמה ללא יכולת דיבור. לדבריה של האם, אמרה ש' שהיא התקשרה למיה שאמורה להגיע והיא ביקשה להמתין לה ואז היא תדבר, ולאחר זמן קצר הגיעה מיה שישבה עם ש' וביקשה שתספר אך ורק את אשר ארע. בחקירתה הראשית אמרה ברכה כי כאשר מיה הגיעה, גם היא וגם אביה של ש' ישבו עם ש' ומיה ושמעו את אשר ארע.
בחקירה הנגדית העידה ברכה כי היא משוכנעת שכאשר ש' סיפרה את הסיפור לראשונה שמע אותו גם בעלה, אם כי יכול להיות שהבעל לא היה בכל הישיבה, יתכן שפה ושם הוא עלה לקומה השניה, וכעקרון הוא היה בבית. לדבריה, יתכן שהאב קם והלך לחדרו ואותה, דהיינו את האם, לא עניינה עובדה זו אלא עניינה ש'. לפיכך, נשאלה האם באשר לדברי האב בהודעתו במשטרה שם אמר כי הוא ידע על האירועים בפעם הראשונה רק ביום שני ואז השיבה האם דברים שאינם כל כך ברורים, כאשר לדבריה יתכן מצב שהיא לא דיברה עם בעלה על מה שש' סיפרה: "הוא טיפוס שיש לו סבלנות ויכול לחכות", ויתכן שהוא רצה שש' תירגע, ולשמוע ממנה על פרטי האירוע כשהיא רגועה (עמ' 1386 לפרו').

58. שני הצדדים נמנעו מלהעיד את האב, כנראה שטעמיהם עמם, אולם התמונה שמצטיירת מעלה סימני שאלה:
מצד אחד העידה ש' עצמה כי הייתה נסערת באופן קיצוני שעה שדיברה עם הוריה עוד בהיותה בלשכה בת"א, היא אמרה להם במה מדובר ואלה יעצו לה מיד לגשת למשטרה. על אף זאת היא המתינה זמן ארוך עד שיגיע מאיר הנהג לקחת אותה וויתרה על כך שחברה, שהיה מוכן לכך, או אביה, יבואו לקחתה מתל אביב. לדברי האם, כאשר ש' הגיעה הביתה, מצבה היה קיצוני, אולם למרות זאת המתינו כולם לשמוע על האירועים עד אשר תגיע מיה, ומוזר מכל הוא שגם אם האב היה באותה ישיבה, הוא עזב במהלך סיפור האירוע ונודע לו על ההתרחשות במלואה אך ורק ביום 28.2.00, יום שני בשבוע. אין לנו אלא לתמוה, משלא באו ראיות בנקודה זו, על כך שש' שהייתה קשורה במיוחד לאביה וכאשר היה ברור לו כי ארע לבתו דבר מה מיני חמור עם הנאשם, הוא המתין בסבלנות ובקור רוח לשמוע על פרטי האירוע רק שלושה ימים לאחר שזה התרחש.

59. במהלך אותם ימים ביקש הנאשם לדבר עם ש'. יפית העידה כי בערב יום שני או שלישי (28/29.2.00) התקשר הנאשם ללשכה והוא חשב שש' ענתה לו. כאשר יפית הסבירה שהיא איננה ש' שאל הנאשם היכן ש' ויפית אמרה שהיא חולה, ואז ביקש לדבר איתה. בסופו של דבר היא השיגה את ש' בטלפון, אלא שש' אמרה שהיא איננה רוצה לדבר עם הנאשם. לפיכך אמרה יפית לנאשם שש' חולה. הנאשם לא שלל עובדה זו אך לדבריו באופן טבעי הוא מתעניין בשלומם של עובדיו כאשר הם חולים, והוא שלל את האפשרות כי הוא ביקש "למשש את הדופק" מאחר שחשש.
60. אמינותה של ש' נבחנה, במהלך המשפט, בשלושה מעגלים: המעגל האחד, החיצוני, הינו מעגל המתייחס להתנהגותה במקומות עבודה אחרים ובאירועים אחרים, חיצוניים לאירועי כתב האישום. מתוך הראיות שבאו לפנינו הובהר כי במקרים מסויימים הוכרה ש' כלא אמינה וכבעייתית (ראה לעניין זה הודעתה נ13/ של אורלי וייזגן, הודעתו נ15/ של נצ"מ דני ארוסי, טופס הפסקת עבודתה של ש' במשטרת ישראל [נ17/]). ש' עבדה במשטרה במשך מספר חודשים כעובדת של חברת כוח-אדם. שני אנשי משטרה שעבדו עמה יום יום מסרו במשטרה הודעות, מהן עולה כי ש' אינה אמינה.
לעניין פרשת תמ"י 4 - ש' עבדה בחברת תמ"י 4, כפקידה במשך כחודשיים בתקופת קיץ 1999. הגב' רונית טל, שהייתה המעבידה של ש', בחברת תמ"י 4, העידה כי בתחילה עשתה ש' רושם טוב מאוד ועל אף שבתחילה היו לה טעויות רבות היא לא העירה לה על כך. אולם לאחר כחודש, כאשר הייתה סלחנית פחות והעירה לש' בעניינים שונים, הייתה ש' מכחישה או מתווכחת עימה, כאשר כל הערה הייתה גורמת לויכוחים וש' לא קיבלה את הערותיה. עוד היא העידה כי היו פעמים בהם נוכחה לדעת שש', שהייתה אמורה להיות במשרד, לא הייתה במשרד. בסופו של דבר, לאחר כ3- חודשים, כאשר הגיעו מים עד נפש מבחינתה, ובעקבות אירוע בו ביקשה ש' לצאת מוקדם יותר בטענה שעליה להביא את אחיה מבית הספר מאחר שהוריה היו מחוץ לעיר, אלא שלאחר שרונית על אף שנעתרה לבקשתה של ש', התעורר בה חשדה והיא התקשרה לביתה של ש' שם אמרה לה אחותה של ש' שהאם היא זו שלקחה את האח מבית הספר, ולמחרת, כאשר הגיעה ש' לעבודה ונשאלה ע"י רונית טל היכן הייתה, חזרה ש' על כך כי היא אכן הביאה את אחיה. משעומתה עם דברי אחותה, אמרה ש' שאחותה קטנה מדי ואין להאמין לה. רונית טל העידה באשר להתבטאותה במשטרה שם אמרה כי ש' מאבדת את הקשר בין המציאות לדמיון ומספרת על דברים שלא התרחשו, וכן שהיא הצטיירה כלא אמינה. בעדותה אמרה רונית כי זה הרושם שהצטייר לאורך זמן. היא לא זכרה מקרים ספציפיים, פרט למקרה אחד בנוגע לכך שש' אמרה לה שהיא תעבוד בבית קפה מסויים וכשרונית דיברה עם בעל בית הקפה על כך, הוא הכחיש עובדה זו. לדברי ש', היא עזבה את עבודתה בתמ"י 4 מאחר שרונית טל הייתה טיפוס קשה וצעקני, שהרימה את קולה ושדיברה בצורה לא יפה. לדבריה, היא עזבה את עבודתה מיוזמתה ויש לציין כי בעימות עם הנאשם היא אמרה שעזבה אותו מקום עבודה מאחר שהוא נסגר. ש' אישרה כי האירוע בו שיקרה לרונית אכן התרחש והיא שיקרה לה בכך שאמרה לה שהיא ביקשה לצאת מוקדם על מנת לשמור על אחיה הקטן. ש' אישרה שבסופו של דבר רונית פיטרה אותה.
במקרה אחר הודתה ש' כי מסרה פרט כוזב בקורות חיים שמסרה למשרדי עורכי דין שם רצתה להתקבל לעבודה, ואף ביקשה מקרוב משפחתה לגבות אותה בנוגע לאותו פרט כוזב.

61. גם המעגל הפנימי, השני, המעגל המתייחס לאירועים של בוקר ה25.2.00- ואירועי הצהרים ואחה"צ של אותו יום כמו גם האירועים מיום ה18.2.00- כולל, בכל שלב ושלב כמעט, סתירות, אי התאמות, ותמיהות לא מעטות, הכל כפי שפורט לעיל. באשר למעגל השלישי, הגרעין הקשה, המתייחס לאירוע עצמו, גם בו יש בעיות. ברור כי ביום 25.2.00 השניים היו לבד מספר דקות. הנאשם מאשר כי ש' הזילה דמעה והוא ליטפה על מנת להרגיעה והחזיק בכתפה (עמ' 1872 לפרו'). אולם, גם בנוגע לאירוע זה היו סתירות, אם כי אין המדובר בסתירות בוטות. יכולתו של בית המשפט לקבוע ממצאים ברורים תלויה ביכולת לסמוך על עדות אמינה, ובנקודה זאת באים לידי ביטוי ההשלכה ויחסי הגומלין בין שלושת המעגלים שתוארו לעיל. בנסיבות בהן שני המעגלים החיצוניים נגועים בבעייתיות כה גדולה, שורשית, כאשר הם רצופים סתירות, כי אז המעגל המרכזי האמור להיות הגרעין הקשה של ראיות המאשימה, שוב אינו "קשה" במידה הדרושה. כאשר שאלת האמינות חוצה קווים ומעגלים, דהיינו התגלו סימני שאלה ופרצות בכל שלב ובכל נדבך, לא ניתן להסתמך על עדות ש' להרשעה. כאמור, ביום ה25.2.00- היה שלב בו הנאשם וש' היו בלשכה בגפם והייתה אפשרות למגע מיני, אולם בחינת האירועים והראיות נעשית ע”פ אמות מידה משפטיות מקובלות, ושיקלולם אינו מאפשר הרשעה.

62. משמעותו של הכלל "פלגינן דדיבורא" הינו, הלכה למעשה, פילוג עדותו של עד ואבחנה בין החלק הנראה מהימן ולבין חלק אחר מעדותו של אותו עד, אשר אין להאמין לאותו מקטע עדות, וזאת הן משום שאותו חלק אינו עולה בקנה אחד עם יתר הראיות או משום שאותו חלק סותר חלקים אחרים בעדותו של אותו העד, חלקים הנראים מהימנים, שכן הינם עולים בקנה אחד עם ראיות אחרות. כפי שהוגדר הדבר, למשל, בת.פ. (תל אביב) 329/96 מדינת ישראל נ' אולמרט, תק-מחוזי 97 (3) 5:
"... נימוק הלכתי שלפיו מחולק דברו של עד, חלק אחד נאמן ומקובל וחלק שני נדחה כבלתי מהימן... פסיקה מושרשת היא שניתן לקבל מקצת דברי עד ולדחות את יתרתם... ולאמץ כממצאי עובדה רק את החלקים בעדות הנתמכים בראיות אובייקטיביות אחרות".

יחד עם זאת, נקבע גם כי הבחירה בחלק "המהימן" של העדות אינה יכולה להיעשות באופן סתמי ושרירותי אלא נדרש יסוד סביר לאבחנה: ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל פ"ד ל (2) 819. בענייננו, ביקש ב"כ המאשימה כי נאמץ כלל זה וניישם אותו בבואנו לבחון את עדותה של ש', זאת נוכח הסתירות שבדבריה (בינה לבין עצמה) ונוכח הסתירות שבין דבריה ולבין דברי עדים אחרים, עובדה שכאמור גם התביעה לא התכחשה לה. אולם, מניתוח הראיות כפי שבא לעיל עולה המסקנה כי קשה לאתר, לייחד ולמצוא פרק אחד, שלם, סימטרי ואמין היכול להוות בסיס למתן אמון מלא בדברי ש'. כאשר מוצג הסבר סביר לקיומן של סתירות - מאבדת הסתירה את כוחה לפגום במהימנות העדות וניתן, במקרה זה, לאמץ את עדותו ודבריו של אותו עד (ר': ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו (3) 568). בעניין דידן לא בא ולא הוצג הסבר סביר שניתן לקבלו לקיומן של סתירות, סתירות המאופיינות הן במספרן והן בכך שחלקן נוגע לנקודות מהותיות. על בית המשפט, שעה שהוא עומד ליישם כלל זה, לנהוג בזהירות רבה ויתרה שכן לא תמיד ניתן לעשות כן (אם אין טעם מספיק לכך). נקודת המוצא היא שיש לראות את העדות בשלמותה ואם עדות כזו נפגמת, הרי היכולת לפלגה מצטמצמת ככל שהפגמים מרובים יותר ויורדים לשורש העניין. הצד השני של דברים אלה הינו כי כאשר עדות עשויה מקשה אחת ואינה ניתנת, הגיונית, לפיצול, הרי שהיא כולה בטלה: ר' ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ח (4) 231. בנוגע לעדותה של ש', אין המדובר בחוסר דיוק בלבד, שכן סתירות לכשעצמן אינן חייבות להעיד דווקא על שקרים אלא יכולות להעיד על חוסר דיוק (ר' ע"פ 8/79 אבו עמרה נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ד (2) 279), אלא שכאמור, בענייננו אין המדובר ב"חוסר דיוק" אלא בסתירות אשר לא ניתן ליישב ביניהן, והנוגעות לשורשו של עניין כאשר לא בא הסבר מתקבל על הדעת לסתירה (והשווה ע"פ 44/81 מויאל נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ו (1) 525).

מהאמור לעיל עולה גם כי קיים גבול מסויים אותו לא ניתן לעבור שעה שעומדת על הפרק שאלת פלוג העדות, והמסקנה, בענייננו, כי לאור כמות ו"איכות" הסתירות לא ניתן לעשות כן. "כמות": כבר פורט לעיל, כי המדובר במספר לא מבוטל של סתירות וכאמור, זאת הן בדברי ש' עצמה והן בין דבריה לדברי עדים אחרים. ו"איכותן": הסתירות, לא רק שהן נוגעות לעניינים מהותיים, אלא שהן ארוגות ושלובות בעדותה של ש' וכאשר "מחלצים" אותן, נותרת גרסה שאינה מאפשרת בסופה מתן אימון בדבריה באופן שיוביל להרשעה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי.

63. מסקנה ברורה העולה מסריקת הגרסאות והעדויות של המתלוננת ש' באשר לאירועי יום ה25.2.00- הינה כי קיימות אי בהירויות ואף סתירות רבות מדי בגרסאות ש' בנוגע לנושאים מסויימים כפי שאלה פורטו לעיל. אמנם, בעיקרן, אין אי בהירויות וסתירות אלה נוגעות לאירוע ממש (אם כי גם בנוגע לכך יש פרטים לא תואמים, כגון: עדותו של פול אסולין בנוגע למקום ממנו הוכנסה היד לחולצתה של ש' ודבריו לפיהם אמרה לו ש' כי הנאשם משך אותה בידה אל תוך לשכתו). אולם, המדובר בנדבכים המהווים חלק מפסיפס כולל המרכיב את תלונתה של ש' בנוגע לאירועי מועד זה, וכאשר אותם נדבכים מתערערים ואין התאמה בין מרכיבים עיקריים בפסיפס אירועי היום, אירועים המשולבים באירוע עצמו, נוצר קושי אמיתי, קושי של ממש, להגיע עדי האירוע עצמו, לפלג את כל אמרותיה של ש' ולהסירן באיזמל מנתחים מגרסתה הבסיסית בנוגע לאירוע עצמו ולהתייחס, לצורך קבלת גרסתה, אך ורק לגרסתה הנוגעת לאירוע עצמו. ושוב, נדגיש, אין משמעות הדבר כי מקום שנמצאות סתירות בעדות מתלוננת בעניין מסויים, הבדלי גרסאות או תמיהות אחרות, לא ניתן לקבל את העדות בנוגע לאירוע עצמו ובמידת הצורך להעזר בכלל פילוג הדיבור. אולם, בענייננו קיימים אי בהירות והבדלי גרסאות בנושאים משמעותיים, חשובים, עיקריים, כאשר ברוב המקרים אין המדובר אך ורק בעימות חזיתי בין גרסת ש' לבין גרסת הנאשם או עדים אחרים, אלא המדובר הוא גם בתמיהות העולות מתוך עיון בגרסאות ש' עצמה. כאמור, לכך מצטרפות עדויות שונות בנוגע לאירועים אחרים בהם הייתה ש' מעורבת: פרשת "קורות החיים", הודעות ויזגן וארוסי ופרשת תמ"י 4. קשה להתעלם מכך שבעימות שנערך בין ש' לבין הנאשם במשטרה אומרת ש', בקלילות, כלאחר יד, על אף הפורום שנכח באותו עימות, כי היא עזבה את מקום עבודתה בתמ"י 4 לאחר שאותו מקום נסגר וזאת כאשר ידוע כי היא פוטרה מאותו מקום ובנסיבות שתוארו לעיל. אבל, גם אם ניתן לפלג את עדותה של ש' וגרסאותיה, ולנטרל את העדויות השונות באשר ליכולתה לדבוק באמירת האמת, הרי לא כן הדבר בנוגע לסתירות ואי בהירות הקמות בנוגע לאירועים נשוא ה25.2.00-, כל זאת כפי שפורט לעיל. לא ניתן היה גם להמנע מהרושם שהתקבל שעה שנשאלה ש' בנוגע לדברים מסויימים שיוחסו לה ושנרשמו בתרשומות השונות שערכה בת דודתה מיה בנגל, דברים אותם הכחישה ש' וטענה כי היא אינה אחראית לרישומים שנעשו ע"י מיה בנגל (על אף הצהרתה של מיה כי השתדלה לדייק ברישום) ואז, משנאמר לה כי אותם דברים בדיוק נאמרו בתרשומת שנערכה על ידה בכתב ידה, ניסתה לתרץ זאת בדרך זו או אחרת, לאו דווקא משכנעות.

64. יובהר, כי על אף האמור לעיל, קביעתנו, בסופו של דבר הינה, כי דחיית גרסת ש' באה לא מתוך קבלת גרסת הנאשם מחד, ודחיית גרסת ש' מאידך. קביעה זו הינה תולדה של סתירות רבות שפורטו והוסברו לעיל. לצד זה ניתן לומר כי לטענתו של הנאשם כי דבריה של ש' ותלונתה מקורם בעלילה המונעת ע"י כוחות זרים, חיצוניים, לא בא כל נדבך שהוא, ולו נדבך רעוע. בעימות שבין השניים דבק הנאשם, בתגובתו להטחות ולהאשמות שהטיחה בו ש', בכך שהיא "נוכלת" ודבריה דברי עלילה הם. במהלך המשפט לא הוכחה טענה זו והתובע התייחס בסיכומיו לשאלה מדוע אין לקבל טענה זו, אלא שהפירוט שבא מצד התובע היה מיותר שכן כאמור, פרט להשלכתה לחלל האויר של טענת העלילה, לא באו לכך תימוכין ממשיים.
מדובר בסיטואציה בה אין בידינו לקבוע תיאורם של אירועים, במידה הקרובה ככל שניתן לאופן בו התרחשו, ברמת הוודאות הדרושה, דהיינו מעבר לכל ספק סביר. נבהיר שוב כי לא התעלמנו מהעובדות הבאות: מצבה הנפשי של ש' בדקות שלאחר האירוע, מצב שההסבר שנתן לו הנאשם אינו מתיישב גם עם גרסתו שלו, הסבריו של הנאשם בדבר נסיונו ורצונו להרגיע את ש' אינם עומדים במבחן הבקורת, לש' לא היה מניע ברור לטפול על הנאשם אשמות כאלו. לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם ביקש לדבר עם ש' בתחילת השבוע שלאחר יום 25.2.00 כאשר נודע לו שהיא "חולה" וכאשר המדובר בהיעדרות בת יום אחד בלבד של מזכירה זוטרה. ש' היא זו שעוררה את הפרשה והיא לא נצמדה לתלונות שעלו וצמחו לפניה. אין גם להתעלם מכך שלנאשם הייתה הזדמנות לבצע מעשה זה או אחר, שכן ביום 25.2.00 היה שלב בו נמצא ביחידות עם ש' והוא אף מודה כי ליטף אותה, אם כי לטענתו כדי להרגיעה. קיימת עדותו של פול שאף שאינה חופפת לעדות ש', עדיין היא נוטה לחובת הנאשם יותר מאשר לזכותו. לגבי המעשים השונים שקדמו ל25.2.00- קיימות ראיות בדבר אמרות קודמות של ש' לחברותיה. חרף זאת, לאור הקשיים הרבים המתעוררים מגרסאותיה של ש', ומסתירות רבות, לא ניתן לבסס הרשעה באישום זה.

סיכום אישום שלישי
65. התוצאה היא, איפוא, שאנו מזכים את הנאשם מפרטי האישום השלישי.

אישום שני

האישום
21. על פי עובדות האישום, באמצע שנות ה90- הכיר הנאשם את המתלוננת (להלן נ'), ילידת 1967, ואת בעלה. במהלך המחצית השניה של שנת 1996, כאשר כיהן הנאשם בתפקיד שר הביטחון, הועלתה אפשרות להעסקתה של נ' במשרד הביטחון.

נטען כי ביום 13.11.96, בשעות הערב, השתתפה נ' ב"כנס תמיכה בשר הביטחון איציק מרדכי", שאורגן לכבוד הנאשם במלון "חן" בירושלים. בתום הכנס פגש הנאשם את נ' והזמינה להיפגש עמו לשיחה בנושא העסקתה האפשרית. נ' הציעה לקיים את המפגש בלובי של מלון "היאט" בירושלים, ואולם הנאשם דחה את הצעתה והזמינה לביתו שברח' התפוח מס' 9 במוצא עלית.
משהגיעה נ' לבית הנאשם, הזמינה הנאשם לשבת על ספת הסלון והתיישב לצידה. לאחר דקות אחדות של שיחה, קרב הנאשם במפתיע אל נ', פתח את רוכסן מכנסיו, השכיב אותה על הספה ורכן על גופה, כשהוא גובר בכוח גופו על התנגדותה. למרות מחאותיה פתח הנאשם את כפתור חולצתה של נ', החדיר את ידו אל תוך חזייתה וליטף את חזה בניגוד לרצונה. משהמשיכה בהתנגדותה למעשיו והטיחה בו מילים חריפות, חדל הנאשם ממעשיו ודרש ממנה לעזוב את הדירה מיד.

המאשימה מייחסת לנאשם, בגין המעשים המיוחסים לו באישום זה, מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין התשל"ז1977-.

22. בתשובתו לאישום, כפי שניתנה בכתב ביום 15.10.2000, הודה הנאשם כי הכיר את נ' במסגרת פעילות פוליטית. לדבריו, נ' ובעלה היו פעילים פוליטים, אשר תמכו בו במסגרת התמודדותו ב"פריימריז" של תנועת הליכוד החל משנת 1995 לערך. לדבריו, במהלך התקופה בה כיהן כשר הביטחון, פנתה נ' מספר פעמים ללשכתו ולמקורביו בנסיון להשתלב בתפקיד מתאים במשרד הבטחון.

הנאשם הודה כי ביום 13.11.96 השתתפה נ' בכנס התמיכה שאורגן לכבודו במלון "חן" בירושלים. לקראת תום הכנס פנתה נ' ישירות אל הנאשם וביקשה לשוחח עימו בעניין העסקתה האפשרית. לדבריו, הם קבעו להיפגש בבית הנאשם.

על פי גרסת הנאשם, נ' הגיעה אל ביתו בשעה 22:00 לערך. השניים שוחחו בחופשיות על נושאים אישיים שונים. בשלב מסויים ישבו זה לצד זו והתגפפו בהסכמה דקות ספורות. לדבריו, המגע ביניהם היה שיטחי, מעל לבגדים, והוא נפסק עקב שיחת טלפון שקיבל הנאשם. עם סיום שיחת הטלפון ביקש הנאשם מנ' לעזוב את הדירה, אך היא נשארה זמן מה נוסף והמשיכה לשוחח עם הנאשם עד שעזבה את הדירה.

23. תחילתה של תלונה זו בפרסום בטלויזיה, בחדשות הבוקר ביום 7.3.2000, לפיו שר בכיר חשוד בהטרדה מינית. לדברי נ', כששמעה את הידיעה קפצה ואמרה לבעלה "איציק מרדכי". לדבריה "הרגשתי את זה עוד פעם על בשרי, הרגשתי כאילו, הרגשתי את זה שוב את מה שקרה לי עם איציק. לא תפקדתי באותו יום ... אז ישבתי מול המחשב וכתבתי את מה שכתבתי לעיתון. יצרתי קשר עם הכתבת ואמרתי לה שהיא לא יודעת מה היא גורמת לי עכשיו אחרי הסיפור הזה שהיא פרסמה, היא לא יודעת מה היא גרמה לי עכשיו, מה. היא אמרה לי למה, אמרתי לה אני חוויתי אותו הדבר בערך... ואז כתבתי את מה שכתבתי ממעמקי הלב. יצא מכתב מאד חריף. היום כשאני קוראת אותו אני רואה שהוא באמת יצא מתוך כאב..." (פרוטוקול עמ' 320-321).

נ' כתבה מכתב לעיתונאית מיכל גרייבסקי מעיתון ידיעות אחרונות, כשתחילה ביקשה שלא לפרסמו. מיכל גרייבסקי היא שיצרה קשר בין נ' לבין המשטרה. המשך הדברים בחקירה במשטרה וסופם בעדותה של נ' בבית המשפט.

יצויין כי בהבדל מהמתלוננות האחרות, המכתב ועדותה של נ' במשטרה לא הוגשו כראיה וגרסתה היחידה המהווה ראיה בתיק היא זו שנמסרה בעדותה בבית המשפט.

24. עדותה של נ'
נ', כיום [...] אישה נשואה [...], העידה כי היא ומשפחתה הכירו את הנאשם לאחר יציאתו מהחיים הצבאיים, כשהחל את דרכו הפוליטית בתנועת הליכוד [...] במסגרת זו יצא לה לפגוש אותו מספר פעמים ולשוחח עמו בעניינים שונים. בין היתר הועלתה אפשרות שתנהל את לשכתו, לשכת שר הביטחון בירושלים. נושא [...] לגבי ההיכרות הקודמת עם הנאשם, ציינה כי הנאשם הכיר אותה בשמה והכיר את המשפחה. לדבריה, הוא חבר משפחה ואף קרוב משפחה רחוק של בעלה. היא דיברה איתו קודם לאירוע שלוש או ארבע פעמים, אולי קצת יותר. [...] לדבריה הנאשם הוא אדם מאוד פתוח. הם תמכו בו והעריצו אותו וכשנכנס לליכוד הייתה הרגשה "שהוא אחד משלנו".

ביום 13.11.96 היה אירוע פוליטי לכבודו של הנאשם במלון "חן" בירושלים, שנ' סייעה באירגונו. בתום האירוע אמר לה חבר "ראית את איציק?" היא השיבה בשלילה ואז אמר לה שתמתין בצד, איציק ייצא לקראתם ויגיד לה שלום. ואכן, בסוף האירוע הנאשם יצא לקראתם, לחץ את ידה ושאל לשלומה. הנאשם שאל מדוע איננה יוצרת עמו קשר, והיא השיבה לו כי התקשרה ללשכתו מספר פעמים וככל הנראה לא העבירו אליו את השיחות. אז שאל אותה מה קורה איתה הערב והיא השיבה שאין בעיה, אפשר לשבת ולדבר. הנאשם בירר טלפונית אם יש לו פגישה באותו ערב עם ראש הממשלה ואז אמר לה שהפגישה עם ראש הממשלה התבטלה וניתן להפגש. היא הציעה להיפגש במלון "הייאט", מאחר שהתגוררה לא רחוק מהמלון והייתה אמורה לצאת באותו ערב עם בעלה. לדבריה הנאשם אמר שלא מתאים שייפגשו במלון "הייאט": "את בכל זאת אישה נשואה, מה יכתבו על זה בעיתון?". היא שאלה אותו היכן הוא מציע להפגש ואז אמר לה שיפגשו אצלו בבית ונתן לה את כתובתו.
נ' ציינה כי שאלה אחד מפעילי הליכוד, חבר לעבודה שהיה במקום, [...], מה דעתו על פגישה עם הנאשם, והוא אמר לה שתלך ותראה מה קורה, אולי עניין העסקתה במשרד הביטחון יסתדר. נ' ציינה כי נסעה לבית הנאשם, ומאחר שהסתבכה בדרך, התקשרה לבעלה שהדריך אותה כיצד להגיע למקום.

נ' נכנסה לביתו של הנאשם, שכבר היה במקום, לאחר שקודם לכניסתה לבית נבדקה על ידי מאבטח, והנאשם הציע לה משהו לשתות. היא הציעה שתכין קפה, פשטה את מעילה ונכנסה לשירותים. לאחר מכן הנאשם הלך להכין קפה, היא הציעה לו שהיא תכין אך הוא סירב והכין קפה.
במהלך הדברים שאל אותה הנאשם מדוע לא יצרה איתו קשר קודם לכן. היא השיבה שהשאירה לו הודעות בלשכה וסירבו לקשר בינה לבינו. לדבריה השאירה הודעות אצל כוכי (ראש לשכתו של הנאשם ולאחר מכן אשתו - להלן: כוכי). הנאשם השיב לה "את יודעת מה השם שלך היה עושה בלשכה שלי" ולגבי כוכי אמר "עזבי אותה, היא קנאית".
לדברי נ', הנאשם הכין קפה, הם ישבו בסלון ושוחחו על כתבה פוליטית שהתפרסמה, הנאשם שאל אותה מספר שאלות על העבודה: "באמת שיחה קולחת כזאת של יום יום".
ואז מתארת נ' את האירועים נשוא כתב האישום (עמ' 307 לפרו'):
"ואז, תוך כדי שתיית הקפה, הוא הסיט את עצמו אלי והוא נשכב מעלי וניסה להכניס את היד מתחת לחולצה. עשיתי לו ככה (המתלוננת הראתה עם הידים תנועה מהחזה קדימה), אמרתי לו איציק, מה אתה עושה? זה לא בסדר... אז הוא אומר לי, למה זה לא בסדר? אמרתי לו ככה, כי שלחו אותי אליך, בטחו בך. אז הוא אומר לי אבל אני רואה את זה בעיניים שלך שאת רוצה אותי, שאת גם רוצה את זה, כמוני. אמרתי לו, בין לבין, כשאמרתי לו את זה, הוא לא הפסיק, הוא המשיך להכניס את היד. ואז הוא אמר לי, אחרי שהוא אמר לי שאת רוצה את זה, אמרתי לו איציק, מה, אני איתך? כאילו, מה פתאום? אז הוא אמר לי, אבל רואים את זה בעיניים שלך, אז אמרתי לו, אתה יודע מה? אתה ממש מניאק. אז כשאמרתי לו מניאק, אז הוא כאילו התעשת כזה וקם ממני, בדיוק באותה שניה כשהוא קם ממני אז היה גם טלפון".

נ' תיארה את מעשי הנאשם תוך כדי חילופי הדברים:
"הוא הכניס את היד שלו מתחת ל... הייתי עם חולצה לבנה עם כפתורים...
אז הוא הכניס את היד שלו לפה...
הכניס את זה לכוון החזה...
כף היד שלו הייתה בכוון החזייה שלי מעל החזה...
אפשר לומר שהיא הייתה בכוון החזה והוא ממש נגע באזור החזה...".

לשאלות ב"כ המאשימה עו"ד אברבנאל, חזרה נ' על תיאור הדברים (עמ' 309-310 לפרו'):
"ש. ...על מה אתם מדברים?
ת. דיברנו על כתבה פוליטית שהייתה.
ש. משהו אישי?
ת. לא לא, הוא דיבר איתי קצת על העבודה, סתם עניינים של יום חול.
ש. או קיי, אתם יושבים ומשוחחים.
ת. כן.
ש. ואז מה קורה?
ת. הוא מסיט את עברי לספה (כך במקור) הוא שוכב עלי.
ש. ומה את עושה כשהוא עושה את הדבר הזה?
ת. לשבריר של שניה הייתי בשוק, הייתי בהלם, לא, לא תפקדתי, כאילו לא האמנתי שהוא יהיה מעלי, לא ציפיתי לזה...
ש. ואחרי השבריר?
ת. ואז אמרתי לו, איציק, מה אתה עושה? זה לא בסדר..
ש. אהה.
ת. אחרי ששמתי את הידים (מרימה ידים קדימה), איציק, זה לא בסדר, מה אתה עושה, אז הוא אמר לי, מה זאת אומרת? אז אמרתי לו אבל לא, שלחו אותי אליך, ידעו שבטוח אצלך. אז הוא אמר לי, אבל אני רואה את זה בעיניים שלך, את גם רוצה את זה.
ש. ואז מה הוא עושה?
ת. הוא מכניס את היד מתחת לחולצה.
ש. אהה.
ת. והוא נוגע באזור החזה (שמה ידיה באזור חזה שמאלי) וכשהוא עשה את זה אז אמרתי לו איציק, כאילו תבין מה אתה עושה.
ש. מה היו חילופי הדברים שלכם אחרי שהוא כבר היד שלו מונחת איפה שהיא הייתה מונחת, באזור החזה, מה אמרת לו ומה הוא אמר לך?
ת. אמרתי לו שזה לא בסדר מה שהוא עושה, שלא - שבטחו בו ששלחו אותי אליו...
ש. באיזה שלב הוא הפסיק?
ת. הוא הפסיק אחרי שאמרתי לו שהוא מניאק, אז הוא קם ממני וגם היה טלפון אז הוא היה חייב לקום...".

לדברי נ', לאחר שהנאשם קם ממנה הוא אמר לה לעזוב את המקום, אך היא נשארה עד שסיימה את שתיית הקפה ואז עזבה. לדבריה היא הרגישה בזויה, הנאשם פגע בכבוד האישי שלה:
"אני נכנסתי לשם עם כל כך הרבה גאווה ובטחון, תשמע, לא כל יום מוזמנים לבית של שר הבטחון, זה לא עניין של מה בכך, גם האמנתי באיש, הערצתי אותו, הערצתי אותו כאדם, כחבר... נפגעתי שהוא פגע בי ופגע בכבוד של המשפחה שלי. הוא עבר את הגבול איתי. מבחינתי היא עבר את כל הגבולות. לא לזה ציפיתי. אם הייתי יודעת שלזה אני מגיעה וזאת תהיה התוצאה, אני לא הייתי מגיעה אליו לדירה, ואני משוכנעת שגם לא היו מסדרים לי את הג'וב הזה במרכאות, כי בסך הכל אני אשה עובדת...
ש. ונניח שגבר מתחיל איתך, במה זה פוגע
ת. אם הוא מתחיל בדרך הגיונית ונורמלית, יש ליטופים, דיבורים, יש, אך קוראים לזה, משחק מקדים כמו שקוראים לזה, אז זה בסדר, אז זה דו צדדי, זה לא חד צדדי, זה לא שפתאום מישהו מגיע עליך ואתה לא יודע איך לקבל את זה" (עמ' 312-313 לפרו').

לאחר האירוע חזרה נ' הביתה ולא סיפרה לבעלה דבר. לדבריה היא עצמה הייתה מבולבלת ולא ידעה איך "לאכול" את זה. כמו כן לא ידעה כיצד בעלה יגיב, כיצד יקבל את זה. לדבריה כל הלילה היא לא ישנה. למחרת, במקום ללכת לעבודתה במשרד [...], הלכה בבוקר ל[...] וסיפרה לו מה קרה. [...], שהינו אדם חרדי, אמר לה לא לספר לבעלה. חבר נוסף ש[...] סיפר לו, [...], פנה אליה לברר אם [...] דיבר אמת, והיא סיפרה גם לו.
לאחר האירוע פגשה את הנאשם מספר פעמים באירועים משפחתיים ובחנות של בעלה.

נ' ציינה כי ערב הבחירות בשנת 1999, לאחר שהוקמה מפלגת המרכז, סיפרה על האירוע לגיסה. לדבריה, סיפרה לו רק באופן כללי ללא פרטים, כדי לומר לו שלא יתחבר עם מפלגת המרכז.

25. גרסת הנאשם
א. גרסת הנאשם במשטרה
1) חקירתו הראשונה של הנאשם במשטרה, ת11/, התקיימה ביום 23.3.2000, לגבי תלונתה של המתלוננת ש' באישום השלישי. לאחר מכן נמשכה חקירתו של הנאשם ביום 29.3.2000. במהלך חקירתו באותו יום, חקירה שתחילתה גם כן בנושא המתלוננת ש', מציין החוקר (קלטת מס' 1 עמ' 18):
"לפני כמה דקות אמרת ששלחו צוות לקיבוץ סאסא לבדוק עליך. והבאת לנו שני קלסרים עבים מאוד של קטעי עיתונות ואני מניח ששמעת גם שכל מיני נשים טוענות דברים באמת היסטוריים מהעבר הרחוק על הנושא של תקיפות מיניות, חלקם פורסמו בכלי התקשורת באמת חלקם ישנים מאוד. כיצד אתה מתייחס לכל הפרסומים האלה?"

הנאשם עונה לו כי בתכונות האופי שלו הוא מאוד קרוב ומאוד נוגע באנשים. בין השניים נמשכת שיחה כללית באותו עניין ואז אומר החוקר (קלטת 1 עמ' 22):
"הבנתי, תראה אני מבקש לחקור אותך על מידעים שהגיעו לנו לא מהתקופות של לפני עשרים שנה על איזה שלושה מקרים נוספים שהיו בשנים האחרונות. אני רוצה לדעת אם אתה תהיה מוכן שאני אציג לך ושתתייחס לאירועים אלה?"

והנאשם משיב:
"כן, אם אני אזכור את האירועים האלה".

החוקר ממשיך ומציין:
"כמובן אני מבקש להזכיר לך על אף שחתמנו פה על הטופס שאנחנו נמצאים בחקירה באזהרה ואם אתה מוכן להגיב על המקרים שנציג בפניך, אז אני אתחיל בסדר?"

והנאשם משיב:
"תציג ואני אגיד לך אבל יכול להיות שאני ארצה להתייעץ עם העו"ד מילה, כי אני לא משפטן".

החוקר ממשיך:
"בסדר. שאלה כללית אחת - האם היה מצב שנגעת לפי זכרונך, בחלקים אינטימיים באישה בניגוד להסכמתה אצלך בבית במוצא בתקופת שירותך כשר הביטחון?"

הנאשם:
"אני לא יודע ולא זוכר דבר כזה".
החקירה נמשכת לגבי האירוע נשוא האישום הראשון וגם על כך משיב הנאשם כי אינו זוכר שום סיפור כזה. בהמשך נשאל הנאשם שאלות ספציפיות, לגבי האירוע נשוא האישום השני (קלטת 1 עמ' 23-24):
"חוקר: אז אני רוצה לשאול אותך שאלות ספציפיות לגבי האירועים בסדר? שאלה - האם נ' (שמה המלא מוזכר בשאלה) הייתה אצלך בדירה במוצא בחודש נובמבר בערב בתקופת היותך שר הביטחון?
יצחק: מי?
חוקר: נ', נ' (שמה המלא מוזכר) נשואה למ', שיש לו את החנות... (הפרטים המלאים מוזכרים) הייתה פעילת ליכוד.
יצחק: אני לא זוכר דבר כזה.
חוקר: אתה מכיר את נ'?
יצחק: אני מכיר את משפחת ... אבל
חוקר: לא אתה מכיר את ... את אח שלה, אח של מ', מ' זה הבעל של נ'
יצחק: לא זוכר, היו הרבה אנשים אצלי בבית, יכול להיות שהיא הייתה או אחרים היו אני לא זוכר מקרה ספציפי כזה..."

החוקר ממשיך ומציג לנאשם את פרטיה של נ' ואת תיאור האירועים כפי שנמסרו על ידה. תשובתו של הנאשם הייתה שאינו זוכר, הוא היה בהרבה כנסים, העסיק הרבה אנשים אצלו בבית, הוא אינו זוכר פגישה במלון "חן" בה דיברו בנושא עבודה. נ' הציעה להיפגש במלון "היאט" והוא סירב בטענה שיראו אותו עיתונאים והיא אישה נשואה, יכול להיות שהייתה אצלו בבית "אבל בין זה לבין נסיון לנגוע בה?" הוא חושב שיודע מי זו, הוא צריך לראות אותה בפנים ואז בוודאי יזכר, יתכן שהייתה אצלו בבית, הוא אינו זוכר, אינו יכול לדייק בסיפור הזה ועוד כהנה וכהנה תשובות. לשאלות ספציפיות לגבי אירוע מיני השיב "לא זוכר שום סיפור כזה ולא זוכר שום סיטואציה כזאת... אני לא זוכר שום דבר כזה... לא זוכר שום דבר כזה ולא זוכר שום אירוע כזה... אני לא יודע אני לא זוכר את המקרה, לכן אם אתה שואל אותי, להערכתי לא יכל להיות דבר כזה ואני לא זוכר את הפרטים של דבר כזה" (עמ' 29 ואילך).

2) החקירה הבאה ביום 13.4.2000, ת8/ - הנאשם מציין כי הוא כופר באשמות, כשלטענתו שיתף פעולה בצורה מלאה עם המשטרה עד שהמשטרה הציגה לפניו סידרת האשמות חדשות, אשר הפתיעו אותו ופגעו בו. לדבריו הוא משוכנע כי הם "הועלו מן האוב ביוזמה ובהדרכה של אותם גורמים המנהלים נגדי לינץ' ציבורי. אני חש כי מתבצע נגדי רצח פוליטי ולינץ' ציבורי...". מעבר לכפירה כללית והפניה למכתב שכתב, כפי שיפורט להלן, מסרב הנאשם להשיב לשאלות החוקרים לגופו של עניין.

גם כשמוסבר לנאשם שוב ושוב שבפועל משמעות סירובו להשיב היא שמירה על זכות השתיקה, הוא חוזר ואומר "קול זעקתי הגדולה, ואם תרצה המרה, היא יותר חזקה מכל מילה שתאמר בתנאים ובנסיבות שנוצרו ושיצרתם...".

3) במכתב המוזכר בחקירתו של הנאשם ביום 13.4.2000, ת12/, מציין הנאשם כי הוא חש שמתנהל נגדו רצח פוליטי ולינץ' ציבורי. לדברי הנאשם, נוצר מצב בו התקשורת חוקרת, שופטת וגוזרת את הדין, הפוליטיקאים מעורבים והמשטרה, בעל כורחה, נגררת אף היא אל תוך הגל הדורסני ומעמידה אותו ואת משפחתו במצב בלתי אפשרי. לדבריו, במצב זה, ובאין ברירה אחרת, הוא ימצא את המקום והדרך ללחום על צדקתו וחפותו. במכתב זה הנאשם אינו מגיב עניינית לחשדות נגדו.

4) למעשה, עד למתן התשובה בכתב לכתב האישום, לא נמסרה גרסת הנאשם למיוחס לו באישום זה, למעט דבריו החוזרים ונשנים ביום 29.3.2000 כי אינו זוכר דבר כזה. התשובה המלאה הראשונה ניתנה במענה לכתב האישום, כמפורט בסעיף 22 לעיל.

ב. עדות הנאשם בבית המשפט
הנאשם העיד כי הכיר את משפחתה של נ' על רקע פעילות פוליטית. לגבי נ' ציין כי הייתה בולטת, לבושה תמיד בלבוש בולט ותמיד ניגשה בחום וחביבות כדרכה של פעילות פוליטית. לאחר הבחירות, לאחר שנתמנה כשר הביטחון, היו אליו פניות מצד אנשים שונים שהעלו את שמה של נ' כמועמדת לקבלת עבודה במשרד הביטחון. לדבריו הוא יודע שהיא התקשרה לשכתו בעניין זה מספר פעמים, אך הוא עצמו לא שוחח איתה.

לגבי הכנס במלון "חן" ציין כי כשיצא מהכנס לחץ ידיים לאנשים והודה להם. נ' נכנסה ואמרה לו שאיננה מצליחה להגיע לדבר איתו. הוא הציע לה להיפגש, אפילו באותו ערב. יתכן שקדמה לכך שיחת טלפון עם ראש הממשלה, כדבריה, ויתכן שהיא הציעה שיפגשו בלובי של בית מלון. מכל מקום, לדברי הנאשם, פגישות בביתו, בענייני עבודה, בנושאים פוליטים או אחרים, הן דבר רגיל ומקובל אצלו.

הנאשם ציין כי לא ידע שנ' תגיע אליו לבד אלא חשב שתבוא עם עוד פעילים. נ' הגיעה לביתו, עברה בדיקה אצל המאבטחים, ו"בכניסה לבית אני מקבל את פניה, וזה היה בחיבוקים וכיאה בין פעילים מרכזיים וכו', ואני מוביל אותה לתוך הבית". היא הורידה את המעיל ובאה לכוון המטבח. הוא ניגש להכין קפה והיא ביקשה ללכת לשירותים. לאחר מכן חזרה לכוון המטבח. לדברי הנאשם: "חזרה מהשירותים, אז הבחנתי, אולי זה היה לפני זה, היה כפתור עליון פתוח והיא באמת לא נראתה כמו שהיא נראתה פה, היא נראתה מן גברת ואני אומר לה אני מכין קפה, בוא אני יעזור לך להכין קפה, מתחככת איתי, וזה, מן אוירה חופשית, ביתית, חצי נעימה כזאת" (פרוטוקול עמ' 1886-1885).
לדברי הנאשם, לאחר שהכינו קפה, ישבו בפינת ישיבה על ספה כפולה ושוחחו שיחת חולין ושיחה בנוגע לעבודה במשרד הביטחון. השיחה נמשכה מספר דקות ואח"כ שוחחו על הא ועל דא "ואחר כך היה שלב מסיים של התקרבות בינינו". לדבריו (עמ' 1888 - 1890):
"תראה אני, זה באמת לא יכול לדייק איך הדבר הזה התחיל, האם התחיל ממני שחיבקתי אותה או שהיא חיבקה אותי ואז לשניות הייתה הישענות של אחד על השני, זה היה משהו מאוד מינורי, אבל אני לא יכול להגיד שלא היה לו איזשהי, לא יכולנו להבין שנינו שיש פה איזשהי השלכה מינית, זה הרי לא כמו הדברים האחרים שתיארתי אבל משהו שהתחיל ללכת ב... ואז היה לפי מיטב זכרוני שיחת טלפון...
ואני זוכר כשחזרתי חזרה, לא ישבתי לידה אלא הלכתי לשבת מולה.
ש. רק למען הסדר, קודם כל באירוע עצמו, בהתקרבות שאתה מתאר, האם הייתה איזשהי הבעת התנגדות מצידה של נ'?
ת. לא. אני אומר, אני אפילו לא יודע אם זה, שזה התחיל ממנה או זה התחיל ממני. אני עד כדי כך אני זהיר כי אני לא רוצה לפגוע בה ועד היום לא הוצאתי מילה מפי.
ש. אם אתה זוכר,
ת. להתנהגות עצמה, והתהליך עצמו היה מעין, מעין כמעט מזמין הייתי אומר.
ש. מזמין מצד מי?
ת. מצד שנינו.
ש. ...מה בדיוק היה במגע הזה, איפה היו הידיים שלך, איפה היו הידיים שלה, משהו יותר?
ת. אני יודע שהונחה יד על רגלי השמאלית. אני זוכר שאני חיבקתי אותה עם ידי השמאלית, אני שמעתי מקצת מהתיאור שלה שהיד הייתה לכוון החזה, להערכתי אולי, אני לא יכול להגיד, אני לא יכול לפסול שלא, אם הייתה פזילה לאיזשהו כוון אבל ברור לי שלא נגעתי בשום דבר, וזה נקטע ולשמחתי הרבה טוב הדבר הזה שנקטע עוד לפני שהתחיל".

לדבריו, הדברים נפסקו בשל שיחת טלפון, בה האריך, כי "א. רציתי לעשות סדר במחשבותי ודבר שני רציתי שהאווירה תתקרר והיה ברור לי בשלב הזה שתהיה תפנית טוטאלית אין לי שום כוונות כאלה ולא יתפתח שום דבר ולכן גם כשחזרתי, אז הלכתי לשבת בכורסה ממול ולא בכורסה לידה".

לגבי תוכנה של השיחה שהתקיימה לאחר מכן בינו לבין נ', אומר הנאשם (עמ' 1890):
"תכף, תכף אני, ובי התחילו להתעורר כל מיני מחשבות ואז אני שואל אותה מה את בוגדת בבעלך, את מנהלת מערכות יחסים מחוץ לזה? אז היא אמרה לי יכול להיות, זרקה איזשהו משהו כזה שניתן היה להבין ממנו, אז אמרתי לה רגע, זה אולי גם מישהו שאני אולי מכיר אותו? אולי מתוך החבורה הזאת או חבורות אחרות וכו'? אז ראיתי שהיא נכנסת לאיזה, נקרא לזה עמדת התחפרות והיא אומרת לי אולי, מה זה חשוב? מה, אני לא, לא רוצה לדבר, אני לא רוצה להגיד על זה, אני לא רוצה פה, אני לא רוצה שם ואז הבנתי שאנחנו בעצם באיזשהו מסלול מאוד לא נוח...".
בהמשך הדברים נשאל הנאשם מה יש לו לומר על טענת נ' כי נגע בה בניגוד לרצונה. תשובתו לעניין זה הייתה כי אינו רוצה לפגוע בשמה, בכבודה ובוודאי לא במשפחתה של נ'. לדבריו: "לו הייתי מתנהג בצורה חופשית הדברים היו נראים אחרת לגמרי באותו לילה". כשנשאל לפשר דבריו השיב: "אני חושב שמובן מתוך דברי ואני מאד לא הייתי רוצה לפרט מטעמים מובנים" (עמ' 1893).

בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם כי שכב על נ'. הוא הודה כי ככל שזכור לו, למעט המקרה נשוא כתב האישום, לא היה עם נ' ביחידות בחדר אחד. הוא גם אישר כי הוא זה שהציע להיפגש בביתו. הנאשם הכחיש כי פתח כפתור בחולצתה של נ'. הוא הודה כי חיבק אותה, לדבריו: "אני לא יודע עד הסוף להגיד אם היד שלי הייתה מושטת לכוון החזה שלה או לא, להערכתי לא, אבל אני לא פותח פה חזית למחלוקת, לא הכנסתי את היד לתוך החזה שלה, ואם זה היה אז תוך כדי, תוך כדי החיבוק עצמו". הוא הכחיש כי נ' ניסתה להדוף אותו. לדבריו: "כי אם היה אפילו ברמז להדוף אותי, זה היה נפסק תוך חלקיק שניה". לדבריו הוא אפילו אינו יודע של מי היוזמה (עמ' 2105).

26. טענות הסנגוריה בסיכומיה לגבי האישום השני
א. יש להעדיף את גרסת הנאשם על פני זו של נ'.

ב. התייחסות לאופן הולדתה של התלונה ומילכודה של נ', כך שלא יכלה למתן גרסתה.
נטען כי נ' נחקרה על ידי המשטרה בביתה, ליד בעלה והעיתונאית מיכל גרייבסקי, אליה פנתה נ' לראשונה ואשר, כאמור, יצרה קשר ראשוני בין נ' לבין המשטרה. נטען כי אילו נחקרה נ' במשטרה, ככל מתלוננת, חקירה ראויה, יתכן שגרסתה הייתה מתמתנת כך שבסופו של דבר הייתה תואמת את גרסת הנאשם, לפיה המעשים שנעשו היו מינורים ובהסכמה הדדית. ואולם, אופן החקירה לא איפשר לנ' לסגת מגרסתה הראשונה שנמסרה בחקירה ליד בעלה, גרסה שסופה בעדותה של נ' בבית המשפט.

ג. גם אם מקבלים את גרסת נ' במלואה, כ"אמת מושלמת", יש לזכות את הנאשם. לעניין זה לב"כ הנאשם מספר טענות:
1) התיאור שתארה נ' בעדותה בבית המשפט אינו מן המעשים שבית המשפט מרשיע בגינם או מצבים שהמשטרה חוקרת לגביהם. מדובר במעשים ללא כל גוון של פליליות. לדבריו, על פי גרסת נ', ניתן לראות במעשיו של הנאשם, לכל היותר, נסיון ליזום התקרבות מינית בין שני אנשים בוגרים, בנסיבות חופשיות ומקובלות, מעשים שפסקו כאשר הובהרה לנאשם אי ההסכמה, תוך זמן קצר ביותר של שניות.

2) בהמשך לטענה זו טוען ב"כ הנאשם טענת "טעות בעובדה". לטענתו, מדברי נ' עולה כי היה נסיון מצד הנאשם ליזום מגע, מתוך הנחה שתהיה הסכמה מצידה והדדיות, וברגע שאי ההסכמה הובהרה לנאשם, הוא חדל ממעשיו.

27. עובדות ומסקנות
לאחר שמיעת הראיות וטעוני הצדדים החלטנו להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום זה.

א. גרסאות נ' והנאשם
אף שנעשה נסיון ליצור רושם כאילו אין הבדל של ממש בין גרסת נ' לזו של הנאשם, פני הדברים שונים. בעוד שעל פי עדות הנאשם, נ' חזרה מהשירותים כשכפתור חולצתה פתוח, התחככה בו בעת הכנת הקפה, הניחה ידה על רגלו, התגפפה איתו דקות מספר, אולי חיבקה אותו, הוא לא הכניס את ידו לחזה, ואם כן אז תוך כדי החיבוק, הרי עדות נ' מתארת מצב אחר לחלוטין - שתיית קפה, שיחה בענייני עבודה ובנושאים כלליים, ואז היא מוצאת עצמה כשהנאשם מעליה וידיו על חזה בתוך חולצתה. הנסיון לתת לאירוע אופי מינורי, בדמות נסיון ליזום התקרבות מינית, אינו תואם את גרסת נ' כלל וכלל.

לאור הראיות שהובאו לפנינו והתרשמותנו מהעדים השונים, לרבות מנ' ומהנאשם, אנו מעדיפים את גרסתה של נ' על פני זו של הנאשם:
1) נ' השאירה, בעדותה, רושם אמין ביותר. התרשמנו כי מדובר בעדה נבונה, בטוחה בעצמה, אשר העידה בגלוי לב ומבלי להפריז בתיאור הדברים. נ' תיארה את הדברים באופן ברור והגיוני. דברים בהם לא הייתה בטוחה, היא ציינה זאת מפורשות. כך למשל, העידה, עוד בחקירה הראשית, כי איננה בטוחה שמכנסיו של הנאשם היו פתוחים בעת האירוע, כמתואר בכתב האישום. לדבריה: "אני יש לי זיכרון אבל אני לא משוכנעת במאה אחוז ואני לא רוצה לומר דברים שאני לא משוכנעת במאה אחוז" (עמ' 311). נ', בכנותה, העידה כי לא עזבה את ביתו של הנאשם מיד לאחר האירוע, אף שהנאשם ביקש ממנה לעזוב. היא העידה כי חששה מתגובתו של בעלה ולפיכך לא סיפרה לו על האירוע. היא העידה גם כי חששה שלא יאמינו לה ולכן לא סיפרה דבר על שהתרחש באותו ערב. נ' השיבה לשאלות הסנגור בחקירה הנגדית בכנות, גם כשברור היה כי הסנגור מנסה להכשילה או להביכה בשאלתו. כך למשל, לשאלה אם היא מתלבשת באופן פרובוקטיבי הודתה בכך. לדבריה: "אם יש מה להראות מראים". עם זאת, הדגישה כי בעת האירוע לבשה מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה עם כפתורים. היא לא היססה להודות כי כינתה את כוכי "כלב השמירה של איציק מרדכי". היא הודתה כי לאחר פרסום הפרשה השאירה הודעה במשיבון לח"כ רוני מילוא, אותו הכירה שנים רבות דרך אמה, לפיה "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים".

2) כאמור, גרסאות קודמות שמסרה נ', הן לעיתונות והן למשטרה, לא הוגשו. מאי הגשת הגרסאות הקודמות של נ' ניתן להסיק כי לא היו סתירות מהותיות בינן לבין גרסתה בבית המשפט וכי נ' הייתה עיקבית בדבריה.

3) בחקירתה הנגדית של נ' לא נעשה נסיון של ממש לתקוף את מהימנותה, והחקירה התמקדה בעיקרה בהליכים שקדמו למתן העדות בבית המשפט, מבלי שנ' עומתה על ידי הסנגור עם גרסתו המלאה של הנאשם, לפיה התחככה איתו, הניחה ידה על רגלו, התגפפה איתו מספר דקות ואולי אף יזמה את ההתקרבות ולאחר מכן שוחחה איתו בעניין בגידותיה בבעלה. גרסה זו כלל וכלל לא הוצגה לנ' ולא נתבקשה תגובתה לגביה.
הכלל הוא כי הימנעות הנאשם מחקירת עדי התביעה על גרסתו יש לה משקל ראייתי לחובתו (ראה ע"פ 875/76, 35/77 טוביה בור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א(2), 785, 792).

4) בחומר הראיות תמיכה לגרסת נ', לפיה המעשים נעשו בה על ידי הנאשם בניגוד לרצונה ולא תוך שיתוף פעולה:
תמיכה לגרסת נ' ניתן למצוא במצבה הנפשי לאחר האירוע, כפי שעולה מעדותה ומעדותו של [...]. על פי עדותה של נ', בליל האירוע, לאחר שחזרה הביתה, לא ישנה כל הלילה. למחרת הלכה לעבודה רק בצהריים, כפי שעולה גם מת4/ - דו"ח שעות עבודתה למחרת האירוע. בבוקר הלכה ל[...] פלדשטיין וסיפרה לו מה קרה.

[...] אישר בעדותו את דבריה, והעיד כי נ' נכנסה אליו בדרמטיות וסיפרה לו. הוא סירב לשמוע. בעדותו ניכר היה ש[...], שהינו אדם המשתייך למגזר החרדי, אינו מרגיש בנוח עם מתן העדות ועם העובדה שנ' הגיעה אליו לספר לו. אפשר גם כי הוא חש רגשי אשמה, לגבי המעשים שעשה הנאשם לנ' באותו ערב, לאחר שהוא המריץ אותה ללכת לביתו של הנאשם בליל האירוע לשיחה בענייני עבודה. מכל מקום, הוא יעץ לנ' לא לספר על כך לבעלה. הוא עצמו סיפר ל[...] שהיה בהלם מהדברים.

רמז לדברים נתנה נ' גם לגיסה, במהלך השנים, כפי שעולה גם מעדותו. הגיס העיד כי שמע מנ' שהנאשם התנהג לא יפה והיא יצאה ממנו מזועזעת. הוא אף קישר את דבריה להתנהגות ולתגובות קודמות של נ' כלפי הנאשם, התנהגות אותה לא הבין קודם לכן. העד אישר את גרסת נ' לפיה גם הוא יעץ לה לא לספר לבעלה על האירוע.

תגובתה של נ' לפרסום בחדשות הבוקר בטלויזיה, לגבי חשדות להטרדה מינית על ידי שר בממשלה, יש בה תמיכה לגרסתה באשר לאירועים נשוא כתב האישום. מדובר בתגובה ספונטנית של נ' לאירועים שהזכירו לה את אשר עברה. בעלה של נ' העיד כי כאשר פורסמה הידיעה בחדשות, צעקה נ' "איציק מרדכי" וכששאל אותה מה היא קופצת פתאום אמרה לו "אתה תראה, אתה תראה, זה יוכח לך". לדבריו, תגובתה הייתה כזו שלאחר מכן, בדרכו לעבודה, הייתה לו תחושה לא טובה:
"הרגשתי לא טוב, ממש לא טוב. הייתה לי תחושה לא טובה התחילו לי פתאום כל מיני, חשבתי שאני הופך להיות איזה פרנואיד.
ש. מה חשבת?
ת. שקרה משהו עם אישתי עם האיש הזה.
ש. מה חשבת שקרה?
ת. כי התחילו לעלות אלי זיכרונות מהעבר של השלוש וחצי שנים, את התגובות שלה אליו, מצד אחד אני מעריץ אותו ואוהב אותו ומצד שני כל פעם שהיא שומעת 'איציק מרדכי', אם זה בחיכוכים פוליטיים היא נגדו, לא טוב, וכל הקפיצה הזאת מהמיטה 'איציק מרדכי' עשה לי לא טוב. הגעתי לחנות, אני אמרתי לעצמי אני היום שואל אותה מה יש לך עם הבן אדם, מה קרה לה עם הבן אדם הזה, מה את רוצה ממנו, האם קרה משהו פעם...
כשאני שמעתי את הדיווח בתקשורת שאיציק מרדכי תקף מינית, חשוד, סליחה בתקיפה מינית, הייתה לי תחושה שקרה לאישתי משהו דומה, הייתה לי את התחושה שקרה לה משהו דומה, לא יתכן שהיא תקפוץ מהמיטה ופתאום אני אומר לך אני משחזר את השיחות שלי עם נ', איך היא מגיבה אליו, ואני זוכר את זה, זה לא יוצא לי מהראש. הגעתי לחנות בקושי פתחתי אותה. התהלכתי עם עצמי ונזכרתי בפגישה שהייתה לה עם איציק בבית כי אני מודע לזה, אני שלחתי אותה לשם ידעתי שיש דבר כזה וקיים דבר כזה, ואני החלטתי באותו יום שיהיה מה שיהיה אני שואל אותה, כי לא ייתכן ואני גם מכיר את אשתי זה אישה שלא יכולה לשנוא בן אדם... והיא זו שדווקא כלפיו לא מגיבה טוב" (פרוטוקול עמ' 421-420).

מצבה הנפשי של נ' לאחר פרסום הפרשה, מלמד אף הוא על עוצמת האירועים שחוותה בביתו של הנאשם - היותה נסערת, כאשר לדבריה הפרסום עורר בה את כל הפרשה מחדש והביאה לכתיבת המכתב לעיתון.

5) התרשמותנו מעדותו של הנאשם, לעומת זאת, עומדת בניגוד לרושם האמין שהשאירה נ' בעדותה.

גרסתו של הנאשם נמסרה לראשונה בתשובתו לאישום, חודשים ארוכים לאחר החקירה במשטרה, לאחר שבחקירת המשטרה טען כי אינו זוכר אירוע כזה, ולאחר מכן סירב לתת גרסה.

לנאשם הסברים שונים מדוע אמר במשטרה כי אינו זוכר את האירוע ומדוע התחמק (לדבריו!) מלהשיב:
"אני עד כדי כך אני זהיר כי אני לא רוצה לפגוע בה ועד היום לא הוצאתי מילה מפי" (עמ' 1889).
"אני רוצה להיות זהיר, כי אני לא רוצה לפגוע בשמה, בכבודה ובוודאי לא במשפחתה של נ'" (עמ' 1893).
"הדבר הראשון העיקרי היה שאני בא להיחקר בנושא ש', עליה אני נחקר ואני מבין שכל הדברים האלה קשורים להיקשים שיש להם מש' (השם המלא מוזכר) הדבר השני המרכזי, אני אומר לך אותו, מאחר ומדובר בשתי נשים, מן הסתם נשואות, מן הסתם יש להם משפחה ולכן אני התחמקתי מכל דבר שחשבתי שלא נכון להגיד אותו בדרך הזאת" (עמ' 1955).
"אני ידעתי שישנם קטעי רכילות כפי שהוצגו לי כאן ואני לא רציתי להיגרר אחריהם ולהטיל רפש בנשים הללו" (עמ' 1955).
"גבירתי, אני אמרתי שם ואמרתי את זה היום בצורה ברורה, הגם שזכרתי חלק מהדברים, חלק מהדברים ודאי לא זכרתי במלואם והייתי צריך לרענן את הזיכרון" (עמ' 1965).
"אני הבנתי את הלינץ' הזה שהולך, אני הבנתי את מה שהם עושים, אני הבנתי איך המשטרה מחוברת ואני אמרתי או קיי, המערכה לא יכולה להתנהל יותר במקום הזה, היא תתנהל במקום אחר, במקום האחר הזה אני אומר את כל גרסתי ואת כל דברי" (עמ' 1995).
"תראה, בגדול אני אומר לך שהאירוע מבחינתי לא היה אירוע ולא חשבתי שיש אירוע בעניין של נ' (מוזכר השם המלא) ...מבחינתי לא היה אירוע שהיה צריך לתייק אותו כאירוע כפי שניסו להציג את זה. אל תשכח מה שעשו מזה אחר כך, ולאיזה כיוונים ניפחו את זה" (עמ' 2096).
"אני לא יודע אם היא מתלוננת, אני לא יודע מה עומד מאחורי העניין הזה, אני תיארתי לי מקצת מהדברים.. אני לא שמעתי את העדות שלה, אני ידעתי בדיוק אל מי היא מקושרת ואל מי היא מחוברת, מי זה משפחת (מוזכר השם המלא) למי משפחת ... מקושרת" (עמ' 2108-2107).
"אני אומר דווקא בהיבט הזה ומאחר ומדובר במשפחה ומדובר בילדים, אני כן נהגתי במשנה זהירות גם כשפוגעים בי, זה לא פעם ראשונה בימי חיי, לא פגעתי באחרים" (עמ' 2108).

לנאשם, כאמור, מספר הסברים לגבי גרסתו במשטרה, החל בכך שלא זכר האירוע, מבחינתו, לא היה אירוע, הוא לא שמע את העדות, נעשה נגדו לינץ' והוא החליט למסור גרסתו במקום אחר, היה מדובר בקטעי רכילות (אף שהציגו לפניו את הדברים כתלונות של המתלוננות במשטרה), הוא יודע למי נ' מקושרת ומאידך התחמק בחקירתו במשטרה כדי להגן על נ', שהיא אישה נשואה. גרסתו המתחמקת במשטרה, כמו גם הסבריו הרבים לכך בעדותו בבית המשפט, פוגעים במהימנותו.

דבריו של הנאשם בעדותו, כי התחמק כדי להגן על נ', דברים שחזרו שוב ושוב לאורך עדותו, אינם כנים. במהלך עדותו, כשנדרש בחקירה הראשית לתאר את האירועים הקשורים לאישום זה, החל הנאשם בדבריו "היא הלכה לשירותים והיא חזרה לכיוון המטבח. האם הדברים האלה ניתן ברמת בטחון להגיד שהם לא יצאו החוצה? כי אני עד היום לא הוצאתי מילה מפי כדי לא לפגוע במשפחות ולא לפגוע בנשים ולא לפגוע באנשים. עכשיו, אם אני ארגיש בטוח שהדברים שאני אומר אין בהם משום לפגוע ולהרוס משפחות אז אני יעשה זאת, ולא, אז אני אהיה מאוד זהיר בדברי כי" (עמ' 1886). דברים אלה, כשהם נשמעים מפיו של אדם הנאבק על עתידו, אינם מתקבלים על הדעת, כשמדובר בהגנה על מי שהגישה נגדו תלונה בגינה הוא עומד לדין. אפשרי בהחלט, כפי שטען ב"כ המאשימה, כי הנאשם סירב להשיב במשטרה לשאלות שנשאל לגבי המתלוננות באישום הראשון והשני, מאחר שהמתין לבדוק את חומר הראיות שבידי המאשימה. רק לאחר שהיה בידיו כל חומר הראיות, בתשובה לאישום, מסר הנאשם את גרסתו המלאה לאירועים. יצויין כי עצם מתן הגרסה בתשובה לאישום, כי הייתה התגפפות בהסכמה, סותר את טענות הנאשם כי שתק כדי להגן על נ', שהרי ידע כי תשובתו תתפרסם ברבים. הדבר מעורר ספק גם בכנות דבריו כמפורט לעיל בבית המשפט, לעניין פרסום עדותו.

לנאשם הסבר נוסף הנוגע לאופי חקירתו במשטרה - הפסקת החקירה בעניינה של ש', הזכרת העובדה שהוא נחקר באזהרה ומעבר למתלוננות האחרות, לגביהן לא ידע עד אז דבר. לדבריו: "אם היו אומרים אז הייתי נותן משנה סדורה על הדברים שהייתי זוכר אז ואת האחרים, אני מניח, שהייתי בא פעם נוספת ומבקש להשלים אותם.. אני לא ידעתי בקטע הזה מה מצבם, מה המשמעות של הדברים האלה לגביהם, מאחר ואני לא נחקר תחת אזהרה, הרי זה לא החקירה העיקרית שלשמה באתי, אז מבחינתי נכון היה להתחמק ולא למסור את כל הפרטים בתוך החקירה הזאת" (פרוטוקול עמ' 1954). לסנגוריו של הנאשם טענות מטענות שונות לגבי אופיה של החקירה ומשקלם של הדברים. נטען כי הנאשם לא יכול היה להבין שבשלב זה, בו עוברת החקירה להתמקד במקרים נוספים, הוא מעיד לגביהם באזהרה. מעיון בתמליל החקירה עולה כי אין כל בסיס לטענות אלה ואין לנאשם במה להתלות בתשובתו. לנאשם נאמר על ידי החוקרים, מפורשות (קלטת 1 עמ' 22): "תראה, אני מבקש לחקור אותך על מידעים שהגיעו לנו לא מהתקופות של לפני עשרים שנה על איזה שלושה מקרים נוספים שהיו בשנים האחרונות. אני רוצה לדעת אם אתה תהיה מוכן שאני אציג לך ושתתייחס לאירועים האלה". הנאשם משיב: "כן, אם אני אזכור את האירועים האלה". ואז ממשיך החוקר: "כן וודאי, וודאי. כמובן שאני מבקש להזכיר לך על אף שחתמנו פה על הטופס שאנחנו נמצאים בחקירה באזהרה ואם אתה מוכן להשיב על המקרים שנציג בפניך, אז אני אתחיל בסדר?" והנאשם משיב: "תציג ואני אגיד לך אבל יכול להיות שאני ארצה להתייעץ עם העו"ד מילה, כי אני לא משפטן". מתשובה זו ברור שהנאשם מבין את משמעות החקירה ואת משמעות האזהרה החוזרת, והוא מבהיר כי יתכן שירצה להתייעץ עם עו"ד בטרם ישיב לשאלות החוקרים. הטענה לפיה הנאשם, אלוף בצה"ל, שר בממשלה, לא הבין את מהות החקירה, פוגעת באינטליגנציה של הנאשם. יתרה מזו, לנאשם ניתנה הזדמנות נוספת למסור גרסה מלאה והוא נמנע מלעשות כן. לטענות הנאשם לגבי החקירה אין כל בסיס.
(בעניין מתן הודעות במשטרה, חלקן תחת אזהרה וחלקן לא, ראה ע"פ 5825/97, שלום עובדיה נ' מדינת ישראל - פורסם באתר האינטרנט של בית המשפט העליון).

אשר לגרסת הנאשם לגופה -
ראשית מדובר בגרסה כבושה, אשר, כאמור, ניתנה לראשונה בבית המשפט. על כן משקלה של גרסה זו מועט. לכך יש להוסיף את ההתפתחות שחלה בגרסתו של הנאשם - במשטרה הנאשם מכחיש את האירועים, בתשובתו לאישום הנאשם מדבר על מעשים בהסכמה, ובעדותו בבית המשפט הוא כבר מדבר על יוזמה מצד נ'. גם בכך יש כדי לפגום במהימנותו.

שנית, תיאור הדברים על ידי הנאשם אינו מתיישב כלל וכלל עם פנייתה של נ' לעיתונות. אילו היו פני הדברים כגרסת הנאשם, לפיה המעשים נעשו בהסכמתה של נ', ובמידה מסויימת אולי אף ביוזמתה, לא הייתה נ' חושפת את הדברים כלל וכלל אלא הייתה ממשיכה לשתוק, כפי ששתקה כל השנים מאז האירועים. הנאשם לא הציג כל הסבר חלופי לתגובתה של נ' ולסערת רוחה עם פרסום הפרשה. בשלב מסויים, במהלך המשפט, ניסה להצביע בכיוון של קנוניה פוליטית, אולם בסופו של דבר קנוניה כזו איננה נטענת כיום על ידי הנאשם, ולמעשה לא נותר כל הסבר מדוע הגיבה נ' כפי שהגיבה לאירועים, מדוע הגיבה כפי שהגיבה לפרסומים ומדוע מצאה לנכון להפר את שתיקתה. התעקשותה של נ' זמן רב שלא להגיש תלונה במשטרה נגד הנאשם ולא להעיד נגדו, תומכת בכך שלא היה לה דבר נגד הנאשם, מלבד מעשיו, ולא נעשה מצידה דבר כדי לסבכו בדברים שבדתה מליבה. תגובתה של נ' מצביעה על כך שתיאור הדברים, כפי שעלה בגרסת הנאשם, לא היה ולא נברא.

שלישית, גרסת הנאשם בעדותו בבית המשפט איננה מתיישבת עם טענתו בדבר הסכמה ויוזמה מצד נ'. הנאשם מודה כי נ' אמרה לו "אתה מניאק" (פרוטוקול עמ' 2115) וכן הוא מודה כי המתלוננת אמרה משפט דומה לזה שעליו העידה בבית המשפט: "כשהזין עומד השכל בתחת" (עמ' 1890). דבריה אלה של נ' לנאשם אינם מתיישבים עם גרסתו לאירועים.

רביעית, ככל שהדבר נוגע לנאשם, המפגש עם נ' בביתו בערב האירוע תמוה ביותר. מבחינת הנאשם, מדובר באישה איתה מעולם לא נפגש קודם לכן ביחידות, שלדבריו: "היא הייתה תמיד בלבוש בולט וכאחת בולטת, או רוצה שיראו שהיא בולטת ... והיא בהחלט משכה תשומת לב רבה" (פרוטוקול עמ' 1880-1879). הוא מציע לה להגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת.
נושא הפגישה הינו לכאורה שיחה בענייני עבודה, שגם הנאשם מודה כי טרם נולדה, שכן דובר על אפשרות לעבודה בעתיד אם תיפתח לשכת שר בירושלים "והכל היה על תקן של יכול להיות" (עמ' 1881). בסיום השיחה אמר הנאשם, לדבריו, לנ': "את אחת מהפעילים של המפלגה ושלי, ואני, נהיה בקשר ואם יהיו דברים כאלה אני יעדכן את יגאל או את מישהו אחר" (עמ' 1888), תשובה שיכול היה לתת לה מבלי להפגש איתה כלל וכלל.
בעוד שלנ' הייתה סיבה טובה להגיע לביתו של הנאשם, על פי הצעתו, לשיחה בענייני עבודה בה הייתה מעוניינת, לאחר שלא הצליחה ליצור איתו קשר במשרדו, לנאשם, שהיה שר הבטחון, היה משרד בתל אביב ומן הסתם גם לשכה בכנסת, בהם יכול היה להיפגש עם נ' בשעות סבירות ובתנאים מקובלים.
הנאשם טען בעדותו כי לא ידע שנ' תגיע בגפה, אלא סבר שתגיע עם פעילים אחרים (עמ' 1884), טענה שאינה מתיישבת עם חששו מפגישה עם נ' בלובי של מלון "הייאט".
עובדות אלה מוסיפות אף הן לתמיהות שבגרסתו הכללית של הנאשם.

ב. אופן ניהול החקירה ו"מילכודה" של נ'
מקובלת עלינו הטענה כי רצוי שחקירת משטרה תתקיים בחדרי החקירות של המשטרה ולא בביתם של עדים. ואולם, לא תמיד הדבר אפשרי, ולעיתים נאלצת המשטרה "להתפשר" על תנאי חקירה שונים, גם אם הם טובים פחות. יש לזכור כי במקרה זה הגיע לידי המשטרה מידע המעיד, לכאורה, על ביצוע עבירה פלילית על ידי איש ציבור. מחד היה בידיה מסמך המעיד על מעשים שיש בהם עבירה, ומאידך עמדה לפניה מתלוננת שחשפה גרסתה במכתב לעיתונות, אך ביקשה להמנע ממעורבות בהליכים משפטיים. נראה כי לפני המשטרה לא עמדו הרבה ברירות, אלא לחקור את נ' בביתה, שכן למשטרה לא הייתה מסכימה לבוא.

אנו ערים לכך שאופן החקירה יכול היה להשפיע על גרסתה של נ', כמו גם גורמים אחרים ובהם גילוי הפרשה לבעלה שלא ידע על האירוע, מצבו הנפשי של הבעל וכבודו הפגוע לאחר גילוי הדברים, וכן העניין שהיה לבעלה של נ' כי תתלונן נגד הנאשם במשטרה ותמסור גרסתה בבית המשפט. אולם, בסופו של דבר הגענו לכלל מסקנה כי במקרה זה אין בדברים האמורים כדי לשנות את מסקנתנו:
ראשית, מהתרשמות מעדותה של נ', מהתרשמות מעדותם של העדים האחרים שהעידו לגבי האישום השני ומחומר הראיות שעמד לפנינו, עולה כי עדותה של נ' מהימנה, ובמקרה זה המשקל שיש ליתן לאופיים של הליכי החקירה במשטרה מועט.
שנית, בידי הצדדים, המאשימה והסנגוריה, ראיה טובה ביותר לגבי גרסתה של נ' - מכתבה של נ' לעיתון, מכתב המהווה גרסה ראשונית, גרסה ספונטנית, בטרם ידע בעלה דבר על הפרשה ובטרם היו עליה לחצים מצד כלשהו - מצד העיתונות, מצד בעלה או מצד המשטרה. המאשימה הציעה להגיש מכתב זה לבית המשפט כראיה, כפי שהוצגו גרסאות קודמות של המתלוננות האחרות. הסנגוריה התנגדה להגשת המכתב, גם כשהנושא הועלה במהלך הסיכומים (פרוטוקול עמ' 321 ועמ' 2913-2916).
הלכה פסוקה היא שאי המצאת ראיה העשויה לשפוך אור על האמת, יש בה כדי לתמוך בגרסה הנוגדת (ע"פ 531/80, אבו חצירה נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד פ"ד לו(3) 589, 596). מאחר שהמכתב לא הוגש, אין בידנו אלא להניח כי הגרסה העולה מן המכתב איננה שונה באופן מהותי ואיננה פחותה בחומרתה מזו שבעדותה של נ'. מאחר שגרסה זו קודמת לכל ההשפעות שיכול שהיו על נ', כטענת ב"כ הנאשם, לא נותר אלא להניח כי תוכנו של המכתב סותר את הטענה לגבי השפעות כאלה או אחרות.
שלישית, השפעת אופן החקירה על גרסתה של נ', בשל העניין שהיה לבעלה בכך שהיא תעיד או לא תעיד, כמו גם טענה בדבר היעדר אפשרות של נ' לשנות גרסתה ולהודות כי האירועים נשוא כתב האישום היו בהסכמתה, בשל חשש שהדבר יפגע בשלמות משפחתה, אינן רלוונטיות לגבי תוכן גרסתה של נ', שכן, כפי שהסבירה נ' (פרוטוקול עמ' 381): "אם זה היה בהסכמה הייתי עומדת פה, הייתי כותבת את המכתב, הייתי נכנסת לזה?... ברור שלא, הרי הייתי שומרת את הסוד איתי, פה, בפנים".
רביעית, לנ' לא ניתנה הזדמנות להתייחס להשפעה שהייתה לאופן החקירה על גרסתה הסופית, והדברים נותרו בגדר השערה המועלית בסיכומים.

המסקנה היא כי אין באופן בו נוהלה החקירה, כדי לפגום במהימנותה של נ'.

ג. טענת "טעות בעובדה"
1) כאמור, הנאשם עומד לדין באישום זה בעבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק). להלן נוסח הסעיף:
(348ג') - "העושה מעשה מגונה באדם בלא הסכמתו אך שלא בנסיבות המנויות בסעיף 345, דינו - מאסר שלוש שנים."
(348ו') - "בסימן זה, 'מעשה מגונה' - מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים."

לעניין היסוד הפיסי של העבירה, מדובר בעשיית "מעשה מגונה" באדם, בלא הסכמתו של הקורבן. לעניין היסוד הנפשי, מדובר בעבירה של כוונה "סתם", אשר בעקרון די לעניין הרשעה בקיומה של פזיזות כלפי רכיבי היסוד הפיסי. לעניין המודעות להסכמת הקורבן, די ב"פזיזות" ואין צורך בהוכחת "ידיעה" ממשית (ראה קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, 785).

אין בין הצדדים מחלוקת כי באירוע נשוא אישום זה נעשו על ידי הנאשם מעשים העונים להגדרת מעשה מגונה, מעשים לשם גירוי או סיפוק מיניים. השאלה שמעלים ב"כ הנאשם נוגעת ליסוד ההסכמה. לטענתם, גם אם גרסת הנאשם לא תתקבל, ובית המשפט יכריע על בסיס גרסתה של נ', עומדת לו הגנה לפי סעיף 34יח' לחוק, המתייחס ל"טעות במצב דברים":
"העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו."

2) בית המשפט, בעניין בארי הנ"ל, התייחס לנושא הטעות הכנה שיש בה הגנה לנאשם. הדברים נאמרו, אמנם, בנושא עבירת אינוס, אולם יסוד ההסכמה משותף לעבירת אינוס ולמעשה מגונה ולפיכך מתאימים דברים אלה גם לעבירה שלפנינו. בפסק דינו מציין כב' השופט גולדברג (עמ' 385):
"שתי נקודות מוצא לדיון... בכל הנוגע לטענה שמעלה נאשם כי טעותו לגבי הסכמת האישה הייתה טעות כנה. האחת, כי האישה אכן נבעלה שלא בהסכמתה החופשית, והשניה, כי בית המשפט אכן קיבל את טענת הנאשם.
לא למותר כי בדברנו על טעות כנה של הנאשם, הרי שדיבור זה בא להוציא "עצימת עיניים" מצידו. שאין "עצימת עיניים" (או: "עוורון מכוון") יכולה לדור בכפיפה אחת עם טעות כנה...
אוסיף ואומר כי טעות כנה מצד הנאשם, גם אינה יכולה להתיישב עם "חלל תודעתי" אצלו, בדבר קיומה של ההסכמה, שעה שהיה אדיש לשאלה אם ההסכמה קיימת אם לאו, לא הקדיש לה מחשבה, ונטל סיכון מודע כי ההסכמה לא נתונה. שכן "אינו דומה האדם שהיה שרוי במצב נפשי שכזה לאדם שחלה אצלו טעות בעובדה רלוונטית" (ע"פ 291/62, 390/62 אבו-רביע נ' היועמ"ש לממשלה, פ"ד י"ז 2913). "חלל תודעתי" כזה, במקום בו היעדר הסכמה עומד ביסוד העבירה, כמוהו כמצב נפשי של המנעות מכוונת מבדיקת המצב לאשורו ובירורו, וכהתעלמות מודעת מן האפשרות בדבר היעדר הסכמה.
מכאן שניתן לראות גם "חלל תודעתי" כנמנה עם "עצימת עיניים".

בפסק הדין בעניין טייב הנ"ל התייחס כב' השופט י' אנגלרד לשאלת מודעות הנאשם לאי הסכמתה של המתלוננת. לדבריו (עמ' 304):
"מנוסח החוק עולה מפורשות כי לצורך "עצימת עיניים" שבסעיף הנזכר לא נדרש חשד ברמה גבוהה ודי בחשד ממשי... יצויין כי "עצימת עיניים" בנוגע לעבירת האינוס מתפרשת גם על חוסר אכפתיות לשאלה אם המתלוננת מסכימה לבעילה אם לאו... מדבריהם משתמע כי "אדישות" או "נטילת סיכון" לעניין הנסיבות נכנסים לגדר "עצימת עיניים" שבסעיף 20(ג) לחוק המתוקן...
דוקטרינת "עצימת העיניים" מתפרשת גם על פני "חלל תודעתי" (כלשונו של כב' השופט א' גולדברג בפרשת בארי) או "חלל הכרתי" (כלשונו של ש"ז פלר במאמרו הנזכר). חלל תודעתי הוא אדישות לשאלה אם ההסכמה קיימת אם לאו, ללא הקדשת מחשבה בעניין זה ונטילת סיכון במודע כי ההסכמה לא נתונה".

בהמשך דבריו התייחס כב' השופט אנגלרד לטענה בדבר טעות כנה (עמ' 307-308):
"יש להבהיר בעניין זה את יחסי הגומלין בין "עצימת עיניים" לבין הגנה של טעות. הגנת הטעות דורשת לשם קיומה אמונה סובייקטיבית במצב דברים שאינו קיים. מקובל להגדיר את היסוד הזה של ההגנה כדרישה לקיום טעות כנה. והנה, "עצימת עיניים" לגבי מצב דברים נתון אינה מתיישבת עם טעות כנה...
"עצימת עיניים" פירושה כי הנאשם חשד בקיום נסיבה רלוונטית. חשד זה מחייב אותו לברר את הנסיבה הנדונה. והיה ולא טרח לברר את חשדו, אין עוד אפשרות כי תתקיים אצלו טעות כנה. כי מי שטועה טעות כנה אינו נוטל במודע סיכון שהנסיבות קיימות, הוא מדמה מצב דברים שאינו קיים בפועל. יצויין כי מסקנה זו נכונה גם לגבי מצב נפשי של "חלל תודעתי" או "חלל הכרתי". לדבריו של השופט א' גולדברג בפרשת בארי, הן במצב של תקווה כי הנסיבה אינה מתקיימת והן במצב של "חלל תודעתי" ושל אי איכפתיות, נעדר הטעם האתי-מוסרי לעקרון הטעות הטמון בהנחה שאילו היה יודע הנאשם, בשעת מעשה, את פני הדברים לאשורם, היה נמנע מלבצע את המעשה הנדון".

3) בענייננו מתבססים ב"כ הנאשם על דברים שאמרה נ' בעדותה (עמ' 403):
"ש. עכשיו, במקומות אחרים, אני רוצה רק לשאול אותך, אם את יכולה להסכים שיכול להיות שבסופו של דבר זה שהוא לא קרא אותך נכון?
ת. יכול מאוד להיות".

לטענת ב"כ הנאשם, הדברים שאמרה נ' מצביעים על כך שלנאשם הייתה טעות כנה בין הרגע שהחל במעשיו עד שהבין שהיא לא רוצה בהם, אז הפסיק. לדבריהם, על פי גרסת נ', היה נסיון מצד הנאשם ליזום מגע, מתוך הנחה שתהיה הסכמה מצידה והדדיות, ולא מתוך היטפלות לאדם זר, לא תוך התעלמות מרצונה.

טענה זו אין לה בסיס של ממש ודינה להדחות:
א. הקושי הראשון בטעוני ב"כ הנאשם מצוי בגרסתו העובדתית של הנאשם. כידוע, נאשם אינו יכול לטעון טענות עובדתיות חלופיות. אמנם, על בית המשפט לבדוק כל אפשרות שיכול שתביא לזיכויו של נאשם, ולו מחמת הספק, גם אם גרסתו נדחית. אולם, במקרה זה מדובר בשתי חלופות שאינן יכולות לחיות זו לצד זו.
כפי שצויין לעיל, אין לקבל את הטענה כי אין הבדל משמעותי בין גרסת נ' לזו של הנאשם.
גרסת הנאשם מצביעה בברור על שיתוף פעולה, על "התגפפות" הדדית. אילו נתקבלה גרסת הנאשם, מדובר במעשים שנעשו בהסכמה, ועל פיה אין כל בסיס לטעון לעבירה פלילית כלשהי. לכאורה אין מדובר בפעולה חד צדדית, תוך טעות בדבר הסכמה של הצד האחר או ללא כל טעות, אלא במעשים בעלי אופי מיני של שני הצדדים כאחד. דהיינו, הנאשם עצמו אינו טוען כי טעה בהבנת נ' אלא כי נ' אכן הסכימה למעשים, הסכמה שבאה לידי ביטוי בהתגפפות הדדית משך מספר דקות.

אילו נתקבלה גרסתו העובדתית של הנאשם, והיה מתברר כי בפועל טעה בפרשנות התנהגותה של נ', וכי נ' לא הסכימה למעשיו, ניתן היה לשקול קבלת טענתו כי הבין אותה לא נכון, דהיינו טעה במצב הדברים בנוגע להסכמתה.
אולם, משנדחתה גרסתו העובדתית של הנאשם ונתקבלה זו של נ', הנאשם אינו יכול להעלות טענה חלופית ממנה משתמע כי כל שאמר אינו מדוייק, גרסתה של נ' נכונה, אך הוא סבר שהיא מסכימה ושהתנגדותה איננה התנגדות אלא דברים מן השפה ולחוץ, "לאו" שהוא "הן".

ב. ככלל, אין בית המשפט נדרש לברר טענת טעות במצב דברים, שאיננה מבוססת על גרסת הנאשם. יחד עם זאת, גם מקום בו לא העלה הנאשם בעצמו בעדותו טענת טעות, אלא הטענה הושמעה על ידי הסנגור בשלב הסיכומים, חובה על בית המשפט לדון בטענה, אם מחומר הראיות המהימן על בית המשפט עולה ספק, להבדיל מאפשרות היפותטית גרידא, בדבר קיומה של טעות מצד הנאשם (ראה פס"ד טייב הנ"ל).

בענייננו, חומר הראיות אינו תומך בטענה כזו של הנאשם:
ראשית, כאמור, גרסת הנאשם בכל הנוגע לאירועים הקשורים באישום השני איננה מקובלת עלינו.

שנית, יש להתייחס לאופי הקשרים הקודמים שבין הנאשם לנ'. אין מדובר בקשרים הדוקים או בקשר אישי מכל סוג שהוא, אלא בקשרים רחוקים, בעיקר באמצעות מקורבים, על רקע פעילות פוליטית. לעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים.
אף שנ' הייתה מעוניינת בעבודה במשרד הבטחון, היא מעולם לא התקשרה עם הנאשם לביתו, זאת אף שכל שיחות הטלפון שהתקשרה ללשכתו "נעצרו" על ידי כוכי, מנהלת לשכתו דאז, ולמעשה לא יכלה להגיע אליו כדי לשוחח איתו באופן אישי.
גם בכינוס במלון "חן" לא העזה נ' לגשת אל הנאשם, ורק בעצת אחד מחבריה המתינה עד שהוא עבר לידה ושוחח איתה.
מדובר בשני אנשים שאין ביניהם כל קשר אישי, מעולם קודם לכן לא נפגשו "בארבע עיניים" וכל פגישותיהם היו באירועים ובכינוסים מפלגתיים.
קשרים כאלה אינם יכולים להוביל למסקנה כלשהי או לטעות בדבר הסכמה ליחסים על רקע מיני. נסיון לשנות את הקשר ולהפוך אותו לקשר מסוג אחר, קשר אישי על רקע מיני, מחייב בירור מוקדם שמדובר במפגש רצונות, בקשר דו צדדי, דבר שלא נעשה בעניננו.

שלישית, יש להתייחס לאופן בו התרחש האירוע. לעניין זה יש לזכור כי אין מדובר במקרה הדומה לזה שמציג ב"כ הנאשם - בשניים המבלים יחדיו ביציאה לסרט וכדומה, ולאחר מכן נעשה ביניהם נסיון חיזור. להבדיל ממצב בו מתקיים מפגש בין גבר לאישה, על רקע אישי או מיני, מדובר בענייננו באישה נשואה, אם לילדים, שנפגשה עם הנאשם לצורך קבלת עבודה, במסגרת קשרים פוליטים בין הנאשם לבינה ובין ומשפחתה.
נ' הציעה לנאשם להפגש בלובי של מלון "היאט", מקום ציבורי ומרכזי. תשובת הנאשם הייתה כי היא אישה נשואה ואם יראו אותם עיתונאים יהפוך הדבר לכותרות, והוא הציע לה להיפגש בביתו. בעידוד חבריה ובידיעת בעלה, הגיעה נ' לביתו של הנאשם כדי לשוחח איתו בעניני עבודה, כפי שסוכם ביניהם, לאחר שקודם לכן ניסתה מספר פעמים להשיגו במשרדו ושיחותיה אליו נחסמו בידי כוכי. מבחינתה של נ', הפגישה עם הנאשם, שהיה שר הביטחון, הייתה דבר שיש להתגאות בו. לדבריה: "אני נכנסתי לשם עם כל כך הרבה גאווה ובטחון, תשמע, לא כל יום מוזמנים לבית של שר הביטחון, זה לא עניין של מה בכך, גם האמנתי באיש, גם הערצתי אותו, הערצתי אותו כאדם, כחבר, זה לא... אם הייתי יודעת שלזה אני מגיעה וזאת תהיה התוצאה, אני לא הייתי מגיעה אליו לדירה ואני משוכנעת שגם לא היו מסדרים לי את הג'וב הזה במרכאות..." (עמ' 312). הנאשם עצמו העיד כי הוא נוהג לקיים בביתו פגישות בעניני עבודה, לרבות פגישות עם פעילים פוליטיים. הגעת נ' לביתו, לאחר שהסתיים אירוע התמיכה שאורגן עבורו, לא היה בה כדי "לאותת" לנאשם על כוונה אחרת מבחינתה של נ' מלבד שיחת עבודה.
המשכם של הדברים בשיחה ידידותית בסלון ביתו של הנאשם, "על כוס קפה", שיחת חולין בעניין כתבה שהתפרסמה בעיתון יום שישי, שיחה על משהו שהיה בטלויזיה ולבסוף שיחה בעניני עבודה, ואז, כדברי המתלוננת, לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, הנאשם מסיט עצמו אל נ' ונשכב מעליה, כשהוא מכניס ידו אל מתחת לחולצתה.
מדובר במעשים שנעשו ללא כל הכנה מוקדמת וללא כל קשר לשיחה ולמעשים שקדמו להם, מעשים שאין בהם משום נסיון להתקרבות מינית אלא מעשים מיניים של ממש. תמיכה לכך של"התנפלותו" של הנאשם על נ' לא קדם רמז בהתנהגות הצדדים או במעשיו של הנאשם ניתן למצוא בתגובתה של נ': "לשבריר של שניה הייתי בשוק, הייתי בהלם, לא, לא תפקדתי, כאילו לא האמנתי שהוא יהיה מעלי, לא ציפיתי לזה" (פרוטוקול עמ' 310).
בין תיאור זה של הדברים לבין מחשבה או מסקנה כלשהי בדבר הסכמה אפשרית של נ' אין ולא כלום.

היתלות ב"כ הנאשם בדברי נ', כי יתכן שבסופו של דבר הנאשם "לא קרא אותה", איננה יכולה להועיל לנאשם במקרה זה. נ' המשיכה דבריה והסבירה כי "כמו שיש שמיעה סלקטיבית, יכול להיות שהוא, אני לא אומרת, אולי הוא חשב, ציפה שאני אשתף איתו פעולה. אני לא שיתפתי פעולה". דהיינו, היא איננה סבורה באמת ובתמים שהנאשם לא הבין אותה נכון, אלא מבהירה כי הייתה מצידו ציפיה כי תשתף עימו פעולה, דבר שלא קרה. בחקירה חוזרת אף הבהירה כי הדבר אפשרי רק עד לשלב בו אמרה: "איציק זה לא בסדר", שזה היה בהתחלה. לדבריה: "כאילו כשהוא היה עלי הוא היה משוכנע שהוא ימשיך איתי". מתיאור העובדות בעדותה עולה בברור כי נ' לא עשתה דבר שיהיה בו כדי לתת לנאשם להבין כי תשתף איתו פעולה. גם כשהיא מתייחסת לאפשרות שהבין אותה לא נכון, איננה מתייחסת למעשים שנעשו על ידה, שהיה בהם כדי לתת מסר שגוי, אלא לציפיה של הנאשם לשיתוף פעולה, שבמציאות לא היה לה כל בסיס. מכל מקום, בשלב שבו נאמר לנאשם כי היא מתנגדת, ודאי וודאי שלא היה מקום להבנות אחרות מצד הנאשם.
נ' תיארה את הדברים באופן הטוב ביותר. בעדותה (עמ' 313) ולשאלת התובע: "ונניח שגבר מתחיל איתך, במה זה פוגע" השיבה: "אם הוא מתחיל בדרך הגיונית ונורמלית, יש ליטופים, דיבורים, יש, איך קוראים לזה, משחק מקדים כמו שקוראים לזה, אז זה בסדר, אז זה דו צדדי. זה לא חד צדדי, זה לא שפתאום מישהו מגיע עליך ואתה לא יודע איך לקבל את זה".

המסקנה העולה מן הדברים היא כי מעשיו של הנאשם לא נעשו מתוך טעות אלא מתוך אדישות במקרה הטוב, אם לא מתוך ידיעה, לגבי היעדר הסכמתה של נ'.

קושי נוסף, המשמיט את הבסיס מתחת לטעוני הנאשם, מצוי בהמשך השתלשלות הענינים, כפי שתוארו על ידי נ'. לדברי נ', לאחר שמצאה עצמה כשהנאשם שוכב עליה, החלה להתנגד, הן במעשים, בכך שהדפה את הנאשם בידיה, והן במילים: "איציק מה אתה עושה, זה לא בסדר", "שלחו אותי אליך, ידעו שבטוח אצלך", "איציק, תבין מה אתה עושה", ואז, רק כשאמרה לו: "מניאק" והטלפון במקביל צלצל, קם הנאשם ממנה.

גם אילו קיבלנו את טענת ב"כ הנאשם כי לנאשם הייתה טעות בשלב הראשוני של מעשיו, לא ניתן היה לקבלה בשלב בו כבר הובהר לנאשם מפורשות, במילים ברורות, כי אין לנ' כל עניין במעשיו וכי היא מתנגדת להם.
למצב דומה התייחס כב' הנשיא א' שמגר בפסק דינו בעניין בארי הנ"ל (עמ' 347):
"גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיידית כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה. אולם אם אי ההסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה הנעשית בניגוד להבעת אי ההסכמה, לעבירה".

ב"כ הנאשם טוען כי אין להפריד בין חלקי המעשה השונים, זה שבתחילה וזה שבהמשך, לפני ואחרי שנ' הביעה את התנגדותה. לדבריו, מדובר במעשה אחד שבוצע במחשבה פלילית אחת, ולא ניתן להפרידו לחלקים שונים. טענה זו אין לקבל.

ראשית, גם הנאשם עצמו אינו טוען שמדובר במעשים מתמשכים שלא ניתן להפריד ביניהם. לנאשם עצמו, בטרם אימץ לעצמו את גרסתו המאוחרת, היה ברור כי הבעת אי הסכמה די בה כדי להביא להפסקה מיידית של המעשים. בחקירתו, ת11/, בה לא שיתף פעולה ולא זכר דבר בכל הנוגע לנ' ציין הנאשם (קלטת 1 עמ' 35):
"יצחק: לא מעלה על דעתי דבר כזה, שבחורה כלשהי, אפילו אם הייתי מחבק אותה והיא הייתה אומרת לא, הייתי ממשיך לעשות איזשהי פעולה נוספת, או איזשהו...
חוקר: זאת אומרת אתה אומר אם היא מתנגדת, זה אוטומטי גורם לך להפסיק?
יצחק: אם היא מתנגדת בוודאי איזה שאלה, אבל גם אם חיבקתי אותה, אני אומר לך בחיבוק האבהי או חיבקתי אותה והגשתי קפה וזה
חוקר: והיא לא רוצה אתה עוזב,
יצחק: איזה שאלה?"

גם בעדותו בבית המשפט ציין: "אם היה אפילו ברמז להדוף אותי, זה היה נפסק תוך חלקיק שניה" (פרוטוקול עמ' 2105).

שנית, עובדתית, גם אם קודם להבעת הדברים על ידי נ' סבר הנאשם, בטעות, כי היא מסכימה למעשיו, הרי לאחר שאמרה דבריה מפורשות, והוא ידע כי היא מתנגדת, חל שינוי ביסוד הנפשי והוא המשיך לבצע מעשיו מתוך ידיעה על התנגדותה או לפחות תוך עצימת עיניים כלפי רגשותיה. במקום להפסיק מגעיו עם נ', להוציא ידו מתוך חולצתה ולהתרומם מעליה, בחר לנסות לשדלה לשנות עמדתה ולהסכים למעשיו, תוך אמירה: "למה זה לא בסדר", "אבל אני רואה את זה בעיניים שלך שאת רוצה אותי שאת גם רוצה את זה כמוני", "אבל רואים את זה בעיניים שלך", כל זאת כשידו של הנאשם בתוך חולצתה והוא ממשיך להכניס את ידו ולנגוע באזור החזה.
בהתנהגותו, כופה הנאשם עצמו מתוך חוסר אכפתיות לרצונה של אישה. הנאשם אינו טורח לברר אותה הסכמה, אלא משכיב עצמו על זו שהוא מעוניין בה, ומבצע בה מעשים על רקע מיני, תוך אדישות לרצונה, ללא כל בירור אותה "הסכמה" ועל אף הבעת התנגדות מפורשת.

יפים לעניננו דבריו של כב' השופט מ' חשין בפסק דין בארי הנ"ל (עמ' 380):
"סוג מקרים נוסף יסודו אף הוא בנרקיסיזם גברי, ותמציתו בהשקפה הגורסת כי "טרם נולדה האישה שתעמוד בפני". בסוג זה גוונים מגוונים שונים, ובו האירועים המסוכנים ביותר. טעם הדבר הוא שבחבורת אירועים זו יש שהאינוס אינו נעשה בברוטאליות, ובשל כך קשה, לעיתים קשה מאוד, לסווג את מעשה האישות כאינוס. ובכל זאת המעשה הוא אינוס. כך, למשל, מקום בו מקרב גבר או נער את גופו אל גופה של אישה או נערה, וזו מסרבת לו בדרך שבני תרבות מסרבים לזולתם, והיא באמירת לא; זו אומרת "לא" והוא בשלו עד גמירא.
פזמן הפזמונאי: "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת"...
האמנם כך הוא? האמנם "לא" הוא "אולי"? האמנם "לא" הוא "בוא"? האמנם "לא" הוא "כן" ואף "עוד יותר מזמין מ"כן"?...
ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יומיום וכהוראתו במילון... "לא" הוא לעולם "לא" ואין "לא" שהוא "כן"...
אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עימה על אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס...".

מעשיו של הנאשם, בשלב זה, נעשו תוך ידיעה על היעדר הסכמה מצד נ', כשהיא מתנגדת מפורשות במילים ובמעשה, ולפיכך, לא יכול להיות כל ספק כי לפחות בשלב השני של האירועים, התקיים בנאשם גם היסוד הנפשי של העבירה המיוחסת לו.

סיכום אישום שני
28. לאור האמור לעיל אנו מרשיעים את הנאשם בעבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין התשל"ז1977-, כמיוחס לו באישום השני.

חלק כללי

ההליך

א. הנאשם מואשם בשלושה אישומים בעבירות מין שהתרחשו, על-פי הנטען בכתב האישום, בשנים 1992, 1996, 1999-2000.
באישום הראשון נטען כי בשנת 1992 שירתה המתלוננת א' בלשכת הנאשם, שהיה אלוף פיקוד צפון, וכי הנאשם ליטף את רגליה ופשקן בכוח, תוך כדי נסיעות ברכב, חיבקה ונישקה בכוח בבת-יער וביצע בה מעשה מגונה בכוח בדירתו בנתניה.
באישום השני נטען כי ביום 13.11.96, בדירתו במוצא, רכן ונשכב הנאשם על המתלוננת נ' והחדיר ידו לחזה בניגוד לרצונה.
באישום השלישי נטען כי בחודשים נובמבר 1999 - פברואר 2000 הטריד הנאשם מינית ועשה מעשים מגונים במתלוננת ש', בכך שהביכה בשאלות אינטימיות, נגע בבטנה, חיבקה, השכיבה על ספה וליטף את גופה בניגוד לרצונה.
בתשובתו כפר הנאשם בחלק מהעובדות ובהאשמות שיוחסו לו.

ב. הנאשם
הנאשם, יליד 1944, אינו נאשם רגיל. איש צבא מנעוריו, לוחם ומפקד שהקדיש חלק עיקרי מחייו לבטחון המדינה, מילא שורה של תפקידים, היה אלוף שלושת הפיקודים, שר בטחון, ראש תנועה ושר תחבורה. מהעדויות שבאו בפנינו, גם מפי המתלוננות, התרשמנו כי הנאשם הינו אדם בעל אישיות דומיננטית וכריזמטית, אדם חם, לבבי ומתחשב. הסובבים אותו העריכוהו לא רק בשל דרגותיו ומעמדו, אלא גם בשל אישיותו.

ג. התלונות
בפנינו תיק שייחודו במעמדו של הנאשם ואשר האירועים הנזכרים בו מתפרשים נקודתית על פני 8 שנים. שלוש נשים שונות, ללא כל קשר ביניהן, התלוננו והעידו כי הנאשם ביצע בהן מעשים מגונים. בעת האירועים הייתה א' בת 23, נ' בת 29 וש' בת 23.
ביום 6.3.00 הגישה ש', פקידה בלשכת שר התחבורה, תלונה נגד הנאשם. למחרת ניתן לכך פרסום נרחב בעיתונות. קודם לפניה למשטרה שוחחה ש' עם גב' שקד, הממונה על קידום האשה בנציבות שירות המדינה, מר אברהם בורג, יו"ר הכנסת, ח"כ זהבה גלאון ועו"ד שירה דונביץ'. בעקבות פרסום זה קיבלה המשטרה ואספה ידיעות נוספות הקשורות לנאשם והרחיבה החקירה הרחבה ניכרת.
ביום הפרסום, 7.3.00, שלחה נ', פעילה פוליטית בתנועת הליכוד, מכתב הזדהות עם המתלוננת ש' למערכת "ידיעות אחרונות" באמצעות הפקסימיליה. המכתב הועבר למשטרה, שפנתה לנ' ושכנעה אותה להתלונן נגד הנאשם על אירוע מיום 13.11.96, הוא האישום השני.
ביום 17.3.00 הגיעו חוקרי המשטרה לביתה של א', קצינה בצה"ל, שהייתה בעבר מזכירת הנאשם בפיקוד צפון, והקליטו שיחה עמה ללא ידיעתה. השיחה נסובה על אירועים שהיו בין א' לבין הנאשם בשנת 1992. בעקבות הקלטה זו שוכנעה א' על-ידי המשטרה שיש מקום להתלונן נגד הנאשם, ואותה הקלטה משמשת ראיה מרכזית באישום הראשון.

ד. גרסת הנאשם
גרסת הנאשם לא הייתה אחידה לאורך הדרך. תחילה טען כי מדובר בעלילה גמורה שמקורה ברצון לחסלו פוליטית. טענה זו התעצמה בחקירתו השניה במשטרה, לאחר שנשאל על אירועים קודמים הקשורים לתלונותיהן של א' ו-נ'. כך גם אמר בעדותו בבית המשפט, למרות שלא יכל לכוון אצבע לגורם מעליל. גרסה זו נמוגה בסיכומי הסנגורים, שכן אין לה בסיס ראייתי ממשי.
באשר לתלונת א' (אישום ראשון) - הנאשם שתק במשטרה, הביא חלק מגרסתו בתשובתו לאישום ופרטה במלואה בעדותו בבית המשפט. הנאשם מודה כי באירוע אחד בדירה בנתניה היה מגע חיצוני ומינורי עם א', עליו הוא מצטער כמפקד, מגע שהופסק מיד עם הבעת התנגדותה של א'.
באשר לתלונת נ' (אישום שני) - גם כאן שתק הנאשם במשטרה, מסר חלק מגרסתו בתשובתו לאישום ופרטה במלואה בעדותו בבית המשפט. גרסתו הינה כי היה עם המתלוננת מגע פיזי בהסכמה, שנפסק עקב צלצול טלפון.
באשר לתלונת ש' (אישום שלישי) - מסר הנאשם גרסה מלאה ומפורטת במשטרה, כפר בכל טענותיה של ש', אמר כי לכל היותר החמיא לעיניה היפות וביום 25.2.00 ליטף את שערה כעידוד ונחמה, לאחר שנוכח בבכיה עקב גערותיו בשל תפקודה הלקוי.

הנאשם אישר בעדותו בבית המשפט כי בהודעותיו במשטרה בעניין א' ו-נ' התחמק מלהשיב. ההסברים שנתן להתחמקות שיפורטו בהמשך, לא היו משכנעים. מהאמור לעיל עולה עוד, כי בכל הנוגע לתלונות א' ו-נ' הציג הנאשם גרסה מתפתחת.
להדגיש: במשפט פלילי עסקינן. חובת הוכחת האשמה בו מוטלת על התביעה. גרסת נאשם, תהיה בעייתית ככל שתהיה, אינה מהווה תחליף לראיות התביעה והנטל עליה, ואין צריך לומר כי מכל ספק ייהנה הנאשם.

ה. בהכרעת הדין שלושה חלקים, על פי הסדר הכרונולוגי והאישומים: תלונת החיילת א', תלונת הפעילה הפוליטית נ' ותלונת הפקידה ש'.

סוף דבר

הנאשם הואשם בשלושה אישומים בעבירות מין. שלוש נשים, ללא קשר ביניהן, התלוננו והעידו כי הנאשם ביצע בהן מעשים מגונים בתקופות שונות ובמקומות שונים.
יחודו של התיק במעמדו של הנאשם ובתפקידים הבכירים שמילא במדינת ישראל.
הנאשם ניהל מאבק משפטי על מנת להוכיח את חפותו. המעמד בבית המשפט היה קשה לו, אך הוא נהג גישה עניינית. הוא הדין בכל הפרקליטים שהופיעו בתיק זה, שעשו מלאכתם בצורה הטובה ביותר.

האירועים המתוארים, מגעים מיניים, נעשים בדרך-כלל בינו ובינה. לפיכך, לא תיתכן הרשעה בדין בלא מתן אמון בעדות מתלוננת.
במקרה שבפנינו, יכולנו לתת אמון בלתי מסוייג בעדויות שתי מתלוננות בלבד, ועל כך מבוססת בעיקרה הכרעת הדין. אולם, לא הסתפקנו באמון בלבד, והרשעה באה רק לאחר שבחנו ראיות מחזקות ממשיות ולאחר בדיקת הסוגיות המשפטיות שהונחו לפנינו.

לסיכום, וכאמור בהכרעת הדין המפורטת:
באישום ראשון
אנו מרשיעים הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות באירוע בת-יער ובאירוע נתניה, עבירה לפי סעיף 348(א) + 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
אנו מזכים הנאשם מחמת התיישנות מאירועי הנגיעות ברכב, עבירה לפי סעיף 348(א) + 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
באישום שני
אנו מרשיעים הנאשם במעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

באישום שלישי
אנו מזכים הנאשם מהעבירות המיוחסות לו באישום זה: עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א), מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(א) + 345(א)(1), והטרדה מינית לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.


ניתן היום כ"ו באדר תשס"א, 21 במרץ 2001, בנוכחות הצדדים.
מותר לפרסום מיום 21/03/2001.


יעקב צבן, שופט

רבקה פרידמן-פלדמן, שופטת

רפי כרמל, שופט

תאריך:  21/03/2001   |   עודכן:  23/03/2001
השופטים - יעקב צבן, רבקה פרידמן-פלדמן, רפי כרמל

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


ברחבי הרשת

פורומים
מדיני/פוליטי
ממשל
משפט
פלילים
כתבות שיווקיות
אלון תורג'מן
מדוע צריך פוליסת ביטוח חובה
שולי מילשטיין
הקופסה השחורה של ביטוח הרכב
הזדמנויות עסקיות
מיזמים חדשים
פרויקט יוקרתי בברוקלין במחיר הזדמנות
לפרסום במדור זה הקלק כאן
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |