הדסה בן-עתו. ילידת 1926, פולין. עלתה ארצה ב-1935. ב-1944 סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון מעלה בירושלים. למדה שנתיים היסטוריה, פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. שירתה בהגנה ובצה"ל. שימשה סגנית קצין תרבות חזית המרכז במלחמת השחרור, בדרגת סגן.
עם שחרורה, שימשה מנהלת אגף הנוער במשרד החינוך והתרבות. היתה אחראית לפעילות חינוכית ותרבותית של כל בני הנוער בגילאי 17-14 במחנות העולים החדשים ברחבי הארץ. ב-1954 סיימה לימודי משפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה בתל אביב. ב-1955 קיבלה רשיון עורך דין.
בשנים 1960-1955 עסקה בעריכת דין באופן פרטי. התמחתה בתחום הפלילי. ב-1960 מונתה לכהונת שופטת בבית משפט השלום בתל אביב. ב-1970 מונתה לכהונת שופטת בית משפט מחוזי. ב-1980 כיהנה כשופטת (בפועל) בבית המשפט העליון. ב-1988 מונתה לתפקיד סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנים 1974-1971 שימשה מרצה לסדר דין פלילי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
פעמיים היתה חברה במשלחת ישראל לעצרת האו"ם בניו יורק - ב-1965 וב-1975. ב-1982 ייצגה את ישראל בוועידת אונסקו לזכויות האדם בפריז. במקביל לעבודתה השיפוטית נשלחה מדי פעם לשליחויות הסברה, הן מטעם משרד החוץ והן מטעם גופים ציבוריים אחרים, וייצגה את ישראל בוועידות שונות. היתה חברה בוועדות ועמדה בראש הוועדה לבדיקת בעיות הזנות, הוועדה להכנת חוק זכויות החולה והוועדה למינוי דירקטורים מטעם הציבור לבנקים.
מ-1988 היא משמשת נשיאת הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. ב-1991 פרשה פרישה מוקדמת מכהונתה השיפוטית. מאז היא עוסקת במתן חוות דעת מקצועיות ובעריכת בוררויות.