יום שישי 16 נובמבר 2018  19:01
ד"ר יהודית שטיימן תגובות  |  מכללת לוינסקי לחינוך ומכון מופ"ת הצטרפות ל- VIP
חינוך בנות בראשית המאה ה-20: דמויות מודל במציאות ובטקסטים
[צילום: פלאש 90]

חינוך בנות נתפס על-ידי התנועה הציונית כערוץ מרכזי לעיצוב דמותו של ילד עברי חדש עם זאת בפועל שררה תפיסה אמביוולנטית בבית הספר הראשון לבנות שאומץ בידי התנועה הציונית

>
▪  ▪  ▪
חינוך בנות נתפס על-ידי התנועה הציונית כערוץ מרכזי לעיצוב דמותו של ילד עברי חדש, משני טעמים: (א) תפיסה פונקציונלית של חינוך בנות - לאם יש תפקיד מכריע בגידול הילדים, ולכן חשוב שהיא תתחנך על בסיס "הערכים הנכונים", ובעיקר שתדע עברית (אלבוים-דרור, 1986; בר-אדון, תש"ן). (ב) יתרונה של השוליות - חינוך בנות נתפס כבעל חשיבות משנית בחברה היהודית, ולכן לא השקיעו בפיתוחו, אבל גם לא פיקחו עליו (פרוש, 2001). משני טעמים אלה נבחר בית הספר לבנות ביפו ב-1905 לבית הספר הראשון שהתנועה הציונית לקחה תחת חסותה.

היחס לחינוך הבנות היה אמביוולנטי: מצד אחד עמדה מוצהרת על הצורך בחינוך שוויוני בין הבנים לבנות (פרוטוקולים של הוועדה לעיבוד תוכניות לימודים משנת 1920), ומצד שני, בפועל, תפיסה שמרנית, שנבעה גם מן הצורך להיענות לדרישות ההורים, וגררה הבדלים בין חינוך בנים לחינוך בנות בעיקר בתחומים של הכשרה מקצועית, כגון מלאכה, חקלאות ושפות, ובתחומים הקשורים לצנעה, דוגמת תלבושת בשיעורי התעמלות, שירה בפני ציבור (פרוטוקולים של בית ספר לבנות, תוכניות לימודים).

דמויות המודל הנשיות שהבנות יכלו להזדהות אִתן היו: האימהות שלהן והמורות בבית הספר. האימהות של רובן היו עקרות בית. לדוגמה, ברכה חבס, שהייתה תלמידה בבית הספר, מספרת על אימה (חבס, 1969). בכל הנוגע למורות, היו שני מודלים של אישה-מורה: מסורתי ומודרני. נשים היוו פחות מ-20% מכלל העוסקים בהוראה, והן למדו בעיקר מקצועות שנחשבו לחלק מההכשרה המקצועית של הבנות: מלאכה וצרפתית (סקלי, תשנ"ז). דמות יוצאת דופן הייתה שרה עזריהו, מורה ראשונה למקצועות כלליים, ומראשונות הסופרג'יסטיות בארץ.

בטקסטים שנכללו בסדרת מקראות בשם "ספרנו", שיצאה לאור ב-1919, יכלו הבנות הקוראות למצוא דמויות להזדהות בגיבורות בנות גילן ובדמויות של האימהות המתוארות. רוב הטקסטים נשארו במסגרת התפיסה הנשית המסורתית (שמאפייניה יודגמו בהרצאה באמצעות טקסטים אחדים). אולם קיימים גם ניצנים של תפיסה מודרנית, שמציגה דמות נשית עצמאית שעיסוקה חקלאות. כלומר, גם במציאות וגם בטקסטים, לצד הגישה השמרנית הדומיננטית, אפשר להבחין בניצנים של תפיסה מודרנית.

מקורות

  • אדלר, יש"י ואחרים (תרע"ט-תרפ"א). ספרנו א-ה. יפו: הוצאת ועד החינוך.
  • אלבוים-דרור, רחל (1986). החינוך העברי בארץ-ישראל. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי.
  • בר אדון, אהרן (תש"ן). "האמהות המייסדות" ומנת חלקן בתחייה העברית בהתהוותה (1882-1914). לשון ועברית, חוברת 3, עמ' 26-5.
  • חבס-הכהן, ברכה (1969). בית אבי. דברים שנתבקשה להכין לשידור בתוכנית "בית אבי" ויצאו לאור בחוברת לזכרה, עמ' 30-1.
  • סקלי, יפה (תשנ"ז). דיוקנו של המורה העברי במושבות העלייה הראשונה 1904-1881. קתדרה 84, עמ' 174-143.
  • פרוטוקולים של בית ספר לבנות ביפו, ארכיון בית הספר, אח"י, בס- 25.
  • פרוטוקולים של הוועדה לתכנון תוכניות לימודים משנת 1920, אח"י.
  • פרוש, איריס (2001). נשים קוראות, יתרונה של שוליות. תל אביב: עם עובד/ספרית אופקים.


אוניברסיטת בר-אילן והאגודה הישראלית לחקר שפה וחברה;
תקציר - הוכן עבור הכנס הבין-תחומי השני בנושא שיח ומגדר בישראל (03.02.09)
תאריך:  05/02/2009   |   עודכן:  05/02/2009
ד"ר יהודית שטיימן

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן



רשימות קודמות
הפרת מערכת יחסים זוגית היזומה על-ידי האישה ומעוצבת בידי סופרת אישה היא בבחינת קריאת תיגר על קונוונציות ספרותיות ונורמות חברתיות. הסופרות צרויה שלו וסביון ליברכט מתמודדות ביצירתן עם אתגר זה.
בשנים האחרונות נראה כי יותר ויותר נשים נשואות בישראל מנסות לאתגר את שיטת השמות הפטרונימית הנהוגה, והן אינן מחליפות מיד עם נישואיהן את שם משפחתן מלידה בזה של בן הזוג. ממצאים של מחקר איכותני שבחן לראשונה את המשמעויות שנשים ישראליות מעניקות לבחירתן בסוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין, מצביעים על מוסד האימהוּת בחברה הישראלית והשיח הפמיליסטי המקדם אותו, כשניים מן הכוחות המרכזיים הפועלים לשימור הסדר הקיים ומונעים אימוץ מלא של פרקטיקות אלטרנטיביות בעניין שם המשפחה לאחר הנישואין.
נושא המחקר מתמקד בביטוי חוויית האימהוּת על-ידי אימהוֹת באמצעות כתיבת בלוג ((weblog, אשר אופיו כיומן-אישי מחד-גיסא ותקשורתי-קהילתי מאידך-גיסא, מאפשר לאם ללדת את עצמה באופן נפשי מתוך כתיבת הנרטיב שלה ויצירת שיח עם קהילה המהדהדת את קולה. קולה הכתוב של האם מאפשר לה להישמע ומזמין להקשבה מעמיקה לגוונים הסובייקטיביים של אימהותה. מתוך כך, מטרת המחקר הנה לבחון את הנרטיב האימהי וביטויו בבלוגים של אימהות בישראל, וכן את כוחה המרפא של כתיבת האימהוֹת ברשת.
ביקורת הספרות הפמיניסטית, במיוחד זו המתבססת על עיקרון 'השוֹנוּת', רואה בכתיבת נשים ובגיבוש מסורת של כתיבה נשית ייחודית - תהליך של הגדרה עצמית (Gardiner, 1982; Showalter, 1977) והעצמה של נשים בחברה פטריארכלית. היעדר של מסורת כתיבה נשית וכן תהליכי יצירה שהתפתחו מתוך הצורך להתקבלות ו'חיקוי' של כתיבה גברית, הרחיקו נשים מעצמן ופגעו במודעות ובתחושת הערך העצמי שלהן (Gergen & Gergen, 1993). לכן, מסורת כתיבת נשים היא לא רק ערוץ לגיבוש הזהות אלא גם ערעור על השליטה הגברית ופריצה לתחום התרבותי ההגמוני (Rich, 1971).
בהרצאתי אבקש לעסוק בעיצוב המיתופאטי (כצמן, תשס"ו) של השכינה בספרות תיקוני הזוהר. כידוע, דמותה של השכינה כדמות אלוהית נשית זכתה לעדנה בספרות הקבלה, ובפרט בספר הזוהר. הימצאותו של מיתוס נשי מפותח על האלוהות היא עובדה מעניינת בהקשר של תרבות גברית, שנכתבה על-ידי גברים ועבור גברים.
05/02/2009  |  ביטי רואי  |  נאומים/הרצאות

רשימות נוספות
שוברות את הכלים: כלי השפה וכלליה - למען הבחורים  /  ד"ר ניצה קרן
"לשמור נגיעה" או "לעשות את זה"  /  ד"ר אביבה קרינסקי
קול האישה מול "המאצ'ו קלאב" בישראל  /  פרופ' יעל קציר