דור גורדי השחקים

נושא אני עיני אל על, וקו הרקיע בתל אביב שונה לחלוטין ממה שהכרתי. בנייני ענק צמחו להם כפטריות אחר הגשם, והבניה לא פוסקת לרגע. אכן, צריך מקומות מגורים שישקפו נכונה את מעמדם של כל אותם אלפי ישראלים המחזיקים במילארדים בחו"ל.

צריך גם עם שלם לשרת את כל צרכי האוכלוסייה המאד עשירה שיכולה להרשות לעצמה לגור באותם בניינים גורדי שחקים (ראו אפילו פרסומות של עמודים שלמים בעתון זה ובאחרים). אוכלוסייה שתנקה ותצייד, תשמור ותנהג. אוכלוסייה שתטפל בילדים ובזקנים. עם שיגור בבתים המטים לפול, שקירותיהם מתפוררים והצבע מתקלף. עם החושב פעמים כל אימת שיגש לקנות פרי או ירק, בעוד שם, בבנייני בבל העולים אל על, רק הטוב והמשופר ביותר מוגש. פטריות מסוגים שונים. מעדנים מהעולם כולו. שופרא דשופרא. כסף הוא כלל לא ענין, רק התענוג והסיפור - חמאה צרפתית, משקה יווני, טיול אזקוטי לקניות של סוף שבוע - האוירה והדאגה העצמית לפרט.

פלא שש"ס יצאו בשלטי חוצות בצפון תל אביב בזו הלשון: "אם את עובדת עבור מישהי שגרה פה, הצביעי עבורנו. אם את גרה כאן, אל תצביעי עבורנו" (למעשה, השלטים שלהם היו בוטים הרבה יותר, אך זה המסר - מסר מעמדות, עם מחולק, אדונים ומשרתים).

כך מסתובב אני בין שני עולמות, אחד חדש, תמיר ומתנשא, והשני של אנשים אמיתיים, עם צרות של יום וקשיים של לילה. בעולם אחד הכל טוב, בשני צריך לעמול קשה, ונראה שתמיד יש משהו נוסף שעוד צריך לעשות, ופשוט אין מספיק שעות ביום.

ישראל-של-תל אביב הפכה למעין מחוז בטרילוגיה "משחקי הרעב" בה הכל מוקצן, הדאגה נוסבת סביב הפרט והנאותיו, ועולם שלם שקיים שם פשוט נוגע-לא-נוגע, נראה-אך-אינו-רואה, שקוף לכל למעט אלו שהם חלק ממנו.

אין לי ספק שטוב ונעים לשבת במסעדה, שם בקומה השנייה של השוק של נמל תל אביב, ובעל המקום בא לדקה לשאול אותי על מסעדת סושי כאן בלוס אנג'לס. מלאה המסעדה והומה מאדם, במחירים שלא היו מביישים את המסעדות הטובות ביותר בלוס אנג'לס. ישבתי והסתכלתי על מבחר הפטריות בדוכן שמתחת לחלון, ובעוד אלו מתגלגלות תחת לשוני במאכל הניוקי שבחרתי, ליבי נשבר.

פעם היינו מתייחסים לאדם כאל אדם. הייתי משתדל (ועודני) להתייחס לאחרים באותה צורה שהייתי רוצה ומצפה שיתייחסו אלי. מסתבר שזה דבר מאוד יוצא דופן.

בארץ מתייחסים אליך רק בהתאם למי אתה (בבנק: בהתאם לכמה כסף יש לך בחשבון, וישנן מחלקות שונות בהתאם; בתקשורת בהתאם לארגון אליו אתה שייך ועד כמה בכיר אתה בשרשרת) וכשטורחים בכלל להתייחס אליך, היה סמוך ובטוח שיש דברים בגו.

בדרך כלל, כשצריכים אותך, אתה קיים. הייתי באירוע תרבות בשוק מחנה יהודה. שני נציגי עירית ירושלים היו שם - אחד מבוגר, מנוסה ומאד מקושר (שכן כולם רצו בכבודו) והשני צעיר, נציג "הצעירים" במועצת העיר. גם זה וגם זה התפנו ממעשיהם כשהתברר להם שאני מלוס אנג'לס. למדתי עד מהרה שגם זה וגם זה יהיו כאן בקרוב, וכבר התקרבו לראות איך ניתן לשרת את מטרותיהם וצרכיהם.

למי שחי עבור אותו הרגע שיזדקקו לך, היה סמוך ובטוח שאלו חיים של רגע החולף עד מהרה. מה שבא בקלות גם נעלם בקלות, ואותו צורך ישתכח מלבם בלי הנד עפעף. בקצרה, עדיף לא מדובשם ולא מעוקצם של אלו. עדיף לחיות בעולם שלך, עולם מוצק ומעוגן, עולם בלי טובות, עולם של חיים פשוטים ועשייה. ולשכל השאר יהיה טוב.

אגב, מדובר בכל הרמות. ראש הממשלה, לדוגמה, "גילה" באמצעות ציפי חוטובלי את המגזר הלאומי דתי. חוטובלי כמעט הועפה בבעיטה, שכן היא הייתה עסוקה בזמן האחרון בחתונה ובלידה, ועצם היותה סגנית שר נשכחה ממנה אך לא מבוחרי הליכוד.

היא לא אהבה את ההרגשה, ולא בחלה בשימוש במערכת המשפטית לדרוש את כבודה האבוד (ואני, לתומי, חשבתי שצריך לדעת מתי להפסיד בכבוד, אלא אם כן כל המערכת כולה מושחתת, ואולי חוטובלי מכירה אותה מלפני לפנים וידעה לפיכך על מה היא נלחמת). ומאז ועד לבחירות, היא סוחבת את נתניהו לכל מעוז של הציונות הדתית.

הניחי אותם לנפשם. הם הבסיס של בנט, ואת קרנך לא תרימי למרות הרגשת התהילה-של-רגע-חולף.

את רוצה לעשות משהו נכון, לשכנע, להביא קולות חדשים? פני למצביעיו של לפיד או של כחלון. שכנעי אותם. אבל (כמובן) שם צריך לעבוד עבודה של ממש, ולזאת את לא רגילה. כך אני גם זוכר מביקורך בלוס אנג'לס.

והיות שהזכרתי את כחלון, הרשו לי לרגע לחזור לאותה תל אביב של מעלה (גורדי השחקים והכסף) ותל אביב של מטה (אותה הארץ שאנחנו מכירים, של אנשים פשוטים וקשי יום, עבורם החיים דורשים עמל, ושום דבר לא קורה בפשטות ועל מגש של כסף).

האם כחלון הוא נציג העם? האם הוא שידאג לעם? או אולי הוא בועה של משאלות לב, של אדם שיקום ויתייצב לצד העם, לצידי ולצידך, לטובתנו ולא לטובת המילונים שבבנק ולאלו ששולטים בחיינו?

ממספר שלטי החוצות בארץ עם שמו מתנוסס עליהם, ומהעלות הגבוהה של פרסומת ארצית כזו, ברור שזורם שם כסף רב, נהר איתן עד מאד.

כשכל כך הרבה כסף נמצא נגיש וללא בעיות, יש דברים בגו. כחלון אולי מציג עצמו כמציל העם, אך אני בספק, ספק רב. כל שצריך לעשות הוא להתחקות אחר מקורות הכסף, ועוד נופתע עד כמה "נציג העם" הוא בעצם לא אחד משלנו.

דוח מבקר המדינה קובע שגם אולמרט וגם נתניהו כשלו בטיפול בדירות לזוגות צעירים. אולי לפיד יציל את העם? הוא הלא היה שר באחת העמדות הבכירות ביותר בממשלה, והיום הוא תוקף ומבטיח. מעניין אותי מה הם תרוציו לגבי כשלונו הוא עצמו להשיג משהו ממשי ובר קיימא.

ובכלל, איזה כשלונות אלו המתמשכים מאז 2008?

המחירים האמירו. דירות שוות מילונים. כל זאטוט משקיע ב"קבוצות רכישה" של אדמות ש"הולכות להיות מופשרות".

כולם, כך נראה, עסוקים במסחר של בורסה, והבועה הולכת וצומחת, הולכת וגדלה, ממש כמו אותו מסטיק שאו-טו-טו יתפוצץ על פני הילד ויסתבך בשערו.

טוב לכולם, ותמיד היה. ב-2008 וב-2009 ישבתי ושמעתי בכנס אחר כנס בארץ איך הסערה "תעבור מעלינו." בארץ הכל היה בטוח. לא נתנו משכנתאות על ימין ועל שמאל, ולא איפשרו לסחור בדירות ובנכסים עם חמישה אחוזים או פחות מערך הנכס.

אכן, בארץ יד כולם על העליונה, והמרוץ לבנייני יוקרה ממשיך, וכל מה שנבנה מאוכלס עוד טרם מסתימת הבנייה.

קונים הישראלים. וקונים הצרפתים שחזרו לצרפת וכבר הספיקו פעם נוספת להגיע חזרה. הם ימשיכו לעשות זאת הלוך ושוב, שכן פריז מרחק טיסה קצרה בלבד, ושם טוב יותר (למרות שבטוח פחות) מאשר בארץ. אפילו הזמרת הראשית של עידן רייכל גרה בשנס-אליזה וטסה לכל מקום בו הם מופיעים, כך הוא מספר בגאווה לקהל אלפים שבא לכל ארוע.

קונים גם אחרים, אך התחרות קשה, והמחירים מאמירים, וכבר אי-אפשר לעשות כל כך הרבה כסף כמו פעם. אולי זה סוד הקושי: כבר לא קל לעשות כסף קל כמו פעם.

בעצם זה לא נכון. ישבתי ושמעתי את השולחן לידי מדבר על הדירות שהם קנו, ועל ההכנסה החודשית נטו שיש להם, והתגמדתי. לי אין לא דירות ולא הכנסה, ולהם - ממש כמו בבורסה של פעם. כסף קל.

הגיע לו נשיאה התשיעי של מדינת ישראל לניו-יורק לחגיגת ה"טיימס אוף ישראל" (עתון אינרנטי מבית ההוצאה לאור של דיויד הורוביץ, העורך הראשי לשעבר של הג'רוזלם פוסט) ומשם גם ללוס אנג'לס לאירוע של הפדרציה ושל ה-IAC.

הנשיא התענין מאד, כך נכתב בעתונים, בסיפורים האישיים של הישראלים שירדו מהארץ לפני עשרות שנים. הוא אף הסביר שהיום הפכנו למעין "כפר גלובלי." פעם הייתה כמיהה לארץ, למדינה משלנו, לעליה ולחזרה. היום - מסביר לנו הנשיא החולם על עתיד ורוד שבו ולפיו באמת אין צורך בכך. טוב שלכל אחד יהיו שנים או שלושה דרכונים.

אמר מי שאמר שהנשיא "איבד אותה," קצת התבלבל, אך הוא נראה טוב מתמיד, נמרץ ואהוב. בקונצרט של עידן רייכל בנמל תל אביב, פרס הגיע טרם הקונצרט ואף ישב איתנו משך חצי השעה הראשונה. צעיר ואיתן ברוחו, אותו הנשיא החולם.

בארץ יש את שכבת גורדי השחקים, אלו עם הכסף והנאות החיים, וכאן יש את הפדרציה ותורמיה ואת ה-IAC. הם זוכים להפגש עם הנשיא לשעבר, וזה אכן חשוב עד מאד. ישכנע הוא את הראשונים שניתן יהיה להגיע כבר מחר לשלום בר קימא עם אויבינו (כבר עשרות שנים הוא חולם, ועד לעולם הבא הוא יגיע עם אותו החלום) ושהדבר תלוי אך ורק בנו, ולאחרונים יתן זריקת עידוד שהם אכן חשובים, שדרכם נכונה ושמקומם פה ולא שם.

לפעמים נראה לי שכשחיים בקומות גבוהות מדי באותם גורדי שחקים מבודדים מהעולם עצמו, נוצר לו עולם אחר, עולם של ריחוף, עולם של אשליה, עולם שכולו טוב, עולם מסונוור בכסף, אך כל קשר בינו ובין המציאות מקרי בהחלט.

חזרתי ומצאתי שלל תמונות משונות, עולם שהתהפך לחלוטין על פניו.

נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון מובילה את התמיכה בחיילי המילואים, בעוד ידידי האוניברסיטה נלחמים בתנועת החרם נגד ישראל. הלא את התמיכה האקדמית הממשית, התנועה קיבלה מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה עצמה, והסגל שחלקו הלא מבוטל הוא "פוסט ציוני" אף פעם לא עזר ולא תמך בחיילי מילואים.

אך העיקר התדמית.

כך גם בארץ. יש לנו את המחנה הציוני. למדו משותפיהם בחו"ל, דוגמאת ג'יי סטריט והקרן לישראל החדשה. ג'יי סטריט גם הם קראו לעצמם המחנה שוחר שלום בעד ישראל (לאחר זמן לא רב הם החליטו לקצר את החלק ה"פרו הישראלי" שכן הוא שיקרי לחלוטין ובהחלט לא חשוב). רק הם, כי כולנו אנטי-ישראלים וממש מחרחרי ריב ומדון. אנחנו רוצחי ילדים. לנו אין ערך של חיי הערבים.

רק המחנה הציוני יביא לנו שלום ויגן על מדינת היהודים.

מפליא, שכן בעת צרה וצוקה, בשעת מלחמה או סכנה קיומית, אין הרבה הבדל בין בוז'י-לבני לבין נתניהו. בנט, ליברמן, לפיד, כולם כאחד מתנהגים בצורה דומה, שכן מסתבר פתאום שלכולנו אכפת מעצם קיומנו.

לא אהבתי את השם "המחנה הציוני" שכן זהו שם ריק מתוכן ומטרתו להטעות.

עוד פחות אני אוהב את הצורה בה הליברלים בישראל אוהבים לקרוא לכל דבר שאינו מזדהה איתם "ימני קיצוני".

הגיע ללוס אנג'לס לביקור - איסוף כספים העתונאי החוקר דיויד ביידין. ביידין חוקר מזה שנים רבות את בתי הספר של אונרא בעזה. אך יש בעיה אחת איתו: הוא יהודי אמריקני במקור (שמזה עשורים גר בשטחים הכבושים מחוץ לירושלים) חובש כיפה.

היכן טמפל עמנואל, אמריקנים לשלום עכשיו, הלל ב-UCLA, הקונסוליה, הפדרציה וה-IAC? מדוע הם לא מארחים אותו?

הלא ניתן ללמוד דברים מאלפים ממקור ראשון על הקורה בעזה, באותם ארגונים בחסות האו"ם (שם צוברים ושומרים על תחמושת, מאמנים, מפעילים ואף נמצאים באופן קבע כהגנה עצמית).

אך הנפש העדינה, שוחרת השלום, המשוועת לשלום ומאשימה רק את עצמנו בכך שהוא לא מגיע, לא תרשה שיהודי עם כיפה יוציא דיבה רעה על יושבי הארץ. עדיף וקל להתעלם מכך שהוא פה, או להגדיל ולעשות, כפי שעשה הג'ואיש ג'ורנל, ולעוות את הסיפור להתאים אותו לסיפור אחר לגמרי. הם הצדיקים, ורק אנחנו אשמים.

אכן, ישנם סיפורים נוספים שאני שומע: הציונים אשמים במגדל התאומים (9.11.2001). המוסד גרם לכך. דאעש הוא גוף מתון וכל מה שרואים באינטרנט הם המצאות ישראליות (תמיד ידעתי שאנחנו טובים בענף הקולנוע - עריפות ראשים, שריפת אנשים חיים, וכו').

עולם משונה מאוד בו אנו חיים, בו יום הופך ללילה, טוב לרע, רכות הלב ויופי הנשמה להתרפסות בפני אויב אכזר וחיים למוות.

אנחנו לא עומדים על שלנו, שכן אנחנו - היהודים - עם רחמן ומשונה. מרחמים על כולם, נלחמים עבור כולם, רק את שלנו שכחנו.

הרשו לי לסיים בפוסטרים שדיויד הורביץ ממרכז הורביץ לחרות דאג להדפיס ואלו הופיעו ב-UCLA ובקמפוסים אחרים בארה"ב. או, הנפש הרכה והפגיעה של היהודים ושל המוסלמים כאחד. אלו הראשונים חושבים שהפוסטרים אגרסיביים מדי, ואלו האחרונים כבר צועקים שאנחנו שונאים אותם ומעוותים ומשקרים.

מה רואים שם בפוסטרים? את מה שחמאס עושה לאנשיו, כשהוא חושד בהם בשיתוף פעולה עם ישראל. אך לא רק החמאס. גם חיזבאללה. בכלל, אלו שיטות ידועות ומקובלות באזורנו, שם במזרח התכון.

על מה ולמה התרעומת?

כי האמת לא נעימה. מאוד לא נעימה. לכן כדאי פשוט להתעלם ממנה.

בארץ יש את גורדי השחקים ודור הסילון. כאן יש את תורמי הפדרציה וה-IAC. כולם, כך נראה, מנותקים מהעיקר, מהקרקע. שכן העיקר אינו אותם ארועים אקסקלוסיביים של חוג הסילון. העיקר הוא עצם הקיום, וזה נמצא על בסיס מאוד רעוע שהולך ונסדק כל הזמן.

ואולי, העיקר הבריאות, כפי שהזכירה ידידתי מרים-בת-הרב (אשתו של ברי וולף, אחד הזוגות הפילטנטרופים הראשיים בלוס אנג'לס). היא זכתה להגיד "הגומל" עת התברר לה שהסרטן ממנו סבלה עזב אותה לנפשה.

זכתה היא וזכינו אנחנו. שכן את ימיה היא ממלאת בעשיה, בלחימה, בתמיכה, בעדוד ובהתמדה. מלמדת, מאירה, מורה ומדריכה. מלאת אמונה היא.

מי יתן שתמשיך ותזכה בבריאות, ונזכה כולנו להיות בסמיכות אליה, שכן כמו מקור אור היא, ולכולנו היא מועילה.