סינדרום טלי פחימה

קץ האידיאולוגיות ו"הציונות" האנטי-ציונית

מובן לרבים שהשמאל הישראלי איבד לחלוטין את מעמדו, כגוש המהווה אלטרנטיבה ציונית. מדובר בגוש החותר תחת אושיות הציונות, והאינדיקציות לכך הן רבות ומגוונות: הטענה שההמנון הוא שיר גזעני, או לחלופין שאם המדינה אינה משרתת אותנו - ניתן לוותר עליה (סתיו שפיר); שינוי משמעות המונח "מדינה יהודית" (הרצוג); עידוד אימהות שלא לשלוח את בניהן לצבא ואו תמיכה בסרבנות (מרב מיכאלי, יוסי יונה); מצביעי חד"ש האנטי-ציונית, שכללה את המרגל עזמי בשארה, בהנהגת "העבודה" (שלי יחימוביץ'); הסתייגות מן המונח "ציוני", קבלת "זכות השיבה" והשאיפה לביטול "חוק השבות" (יוסי יונה) - אלו הן רק דוגמאות ספורות למגמה רחבה ומסוכנת המגדירה מחדש את השמאל הישראלי, ומציבה איום על מהותה, מאפייניה וקיומה של המדינה היהודית.

במקום אחר עמדתי על כך שהשמאל החדש מייצג הוויה א-אידיאולוגית פרגמטית, המאפשרת לו מוביליות בלתי מוגבלת. בניגוד לציבור הציוני, המעוגן בעוגנים אידיאולוגיים, ערכיים, מוסריים ופוליטיים יציבים, השמאל החדש בהגדרה אינו אידיאולוגי, ועל כן הוא יכול לנייד את עצמו ואת החברה כולה בהנהגתו, בחתירה ל"הסכם היסטורי", לכל נקודת מפגש עם האויב ללא מגבלת "הקווים האדומים".

העניין המרכזי המנחה את השמאל היום הוא השאיפה להתאים את המציאות של העם היהודי לדרישותיה של הקהילה הבינלאומית. במילים אחרות, הרעיון אשר שימר את עמנו במשך ההיסטוריה כולה, שחייב אותנו בבידול ובחידוד הזהות העצמית שלנו, על מרכיביה התרבותיים, הדתיים והלאומיים, התאדו מן המחנה הזה, שהפך עצמו אופוזיציה לוחמת בכל מרכיבי האותנטיות היהודית, הישראלית והציונית.

היטיב להגדיר את המציאות החדשה הזו השר לשעבר מאיר שטרית בזו הלשון: "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה. יושבים כאן חברי מפלגת העבודה לשעבר, חברי הליכוד לשעבר, וחברים שלא היו במפלגות אחרות קודם לכן. כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד". משמעות דבריו של שטרית אינה יכולה שלא להדיר שינה מעיניהם של כל אזרח ואזרחית, פה בארץ חמדת אבות, ארץ אשר נפש יהודי המתה אליה במשך כל שנות הגלות, בכל ארצות פיזורנו, ושלמענה הקרבנו כל כך הרבה, בגוף ובנפש, בחלוציות ובהגשמה.

חזון קץ-האידיאולוגיות הפך בסיס להקמת קדימה, והיום מדובר על נטייה שמאלית כללית משותפת לגוש שלם. זה היה למעשה הבסיס היחיד שאיפשר חבירה של גורמי שמאל קיצוניים כמו שמעון פרס, דליה איציק ואחרים, לשנואי נפשם - אריאל שרון, צחי הנגבי ומאיר שטרית. ברמה הפנימית, קץ האידיאולוגיות פירושו קץ הדמוקרטיה, קץ הלגיטימציה לקיום של ויכוח מפרה, לדעות שונות, לגיוון ולחרות. קץ האידיאולוגיות פירושו שיממון ודקדנציה מוחלטת ברמה הפנימית.

ברמה החיצונית, האידיאולוגיה של קץ האידיאולוגיות, השמאלנית, יוצרת נטייה פרוגרסיבית מובילית, המובילה לפרגמטיות קיצונית. המחנה הפוסט-ציוני מגמיש את כל עמדותיו הקלאסיות, ומנסה לשווק אותן, תחת מעטה שקרים, כמו היה נאמן לאידיאולוגיה הציונית הקלאסית של האבות המייסדים מן השמאל. גמישות אידיאולוגית קיצונית, אל מול אויב אכזר בעל נטיות פסיכוטיות נוסח דאעש, חמאס ואש"ף, מובילים את השמאל למפגש ערכים הזוי, המעמיד את השמאל ואת החלקים החולים בחברה הערבית על אותו מישור ממש, באשר הערבים נותרים סטאטיים, ואילו השמאל נע לעברם תדיר, במטרה להגיע "לפשרה".

חומות המלל השקרי

מן הראוי לתת את הדעת לתנודת ערכים הזו, שהביאה לידי כך שהשמאל הגדיר מחדש מילים במילון על-פי השקפת עולמו המעוותת: המילה "שלום", שוב אינה מילה ניטרלית שפירושה "אי-לוחמה" או "הקץ לאלימות", אלא מילה שפירושה הסכם ספציפי, שאין לו כל קשר לשלום כפשוטו. ההסכם הנ"ל כלל סעיפים רבים שאף לא אחד מהם עוסק בקץ ההרג או הפסקת האלימות. ההפך הוא הנכון. במסגרת הסכם זה, חתמה ישראל עם ארגון הטרור של יאסר ערפאת את אחת מעסקות הנשק הגדולות בהיסטוריה של מדינת ישראל. חימוש למען השלום, שבעיני השמאל הוא הגיוני, בעיני אנשי שלום אמיתיים הוא אוקסימורון גמור. באותו אופן הגדירו בשמאל מחדש את מילה דמוקרטיה, שברגיל פירושו "שלטון העם", ובעבור השמאל פירושו, קץ העמים, או איפוס אזרחי של כל הזהויות הלאומיות, באופן שאין כלל "עם" וממילא אין "שלטון העם", ועוד כהנה וכהנה שינויי לשון המעצבים מחדש עולם ערכים, פוסט-לאומי ופוסט-קיומי. בעת האחרונה אנו עדים לכך, שמחנה פוסט-ציוני במהותו מגדיר את עצמו כ"מחנה הציוני", ומבלי להתבלבל, נציגיו משקרים במצח נחושה כלפי חוץ, כשהם מכחישים כעת את כל הציטוטים המצביעים על מגמה כללית במחנה המוזר הזה, הכוללים: "ביטול ההמנון", "ביטול הדגל", שינוי הזהות היהודית של המדינה, עידוד סירוב להתגייס לצבא, ביטול "חוק השבות" וקבלת "זכות השיבה" של הפזורה הערבית, פתיחת גבולות המדינה והדיבורים על קונפדרציה אזורית ועוד כהנה וכהנה.

עצם הוויכוח הפנימי מעיד על כך שכבר כעת יש רבים ב"מחנה הציוני" שאינם מבינים את התעלול הלשוני של הרצוג. המילים יוצרות חומות המסתירות את האמת. מגן מילולי אפקטיבי יותר מכל דבר אחר במסע בחירות שקרי, והמקום הטוב ביותר להסתתר מאחוריו, זה המעטה הרטורי. המחנה הפוסט-ציוני מקנן בתוך המבצר המילולי, השקרי, המכונה: "המחנה הציוני". פרופ' יהודה שנהב, אשר שיבח את מגמת השקר הזאת, כינה את הדבר "ארגז כלים רטורי", המשתלט על השיח הציוני, על הרטוריקה הציונית, כדי להכשיר מוטיבים אנטי-ציוניים במסווה מילולי. על-אף האמור, יש אנשים שהשקר ותרבות השקר השמאלנית מפריעה להם, והם קוראים לבטל את הכינוי הזה.

קץ המדינה וקץ העם היהודי כאידיאל

העולם הערבי מעולם לא שינה את עמדתו באשר להמשך קיומה של מדינת ישראל. הוא לא קיבל את המדינה, וכנראה גם לא יקבל אותה בעתיד הנראה לעין. בעבר זה היה ביטוי לשיגעון מוחלט. כיום זו עמדה פוליטית של נציגים בכירים במשרד החוץ. עדות מצמררת על עמדתם של ראשי משרד-החוץ בתקופת שלטון השמאל בישראל, מסרה לנו ד"ר ג'ין קירקפטריק ז"ל: "באחד מביקורי האחרונים בישראל סעדתי ארוחת ערב עם קבוצה שרוב אנשיה השתייכו לשמאל הפוליטי, ואחדים מהם היו מבכירי משרד החוץ של ישראל. לקראת סיום הערב התברר לי מהו חזונם באשר לייעודה של המדיניות הבינלאומית: הם חולמים על מזרח תיכון ללא גבולות...אנשים אלה דיברו על קיצה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מובהקת...", ("תכלת" 6, ע' 172).

עמדה אנטי-ציונית זו הובעה לא על-ידי חמינאי, ערפאת, אבו-מאזן, איסמעיל האונייה או פעיל דאעש כלשהו, למרות שכל האחרונים ודאי שותפים לחזון זה, כי אם על-ידי נציגים רשמיים של המדינה הציונית היהודית, כולם באופן טבעי שייכים לשמאל הישראלי. לא מפליא אם כן, שמעולם השמאל לא התעקש על כך, שהערבים יקבלו על עצמם הכרה בישראל כמדינתו של "העם היהודי" ולפיכך כ"מדינה יהודית". הערבים שומעים נציגי השמאל הטוענים כלפי פנים, שהתעקשותו של נתניהו בעניין זה היא מכשול לשלום וקטנוניות לשמה, והם מבינים היטב שאין כל טעם לקבל עמדה עקרונית כלשהי בעניין שלא רק הערבים מתנגדים לו, כי אם גם מחנה השמאל כולו. יתר על כן, עמדת השמאל מתוזמנת ומתואמת עם עמדת הבית הלבן, שמתנגד אף הוא לדרישה זו.

בעבר פרץ ויכוח גדול בארץ סביב ספרו הגלותי של א. ב. יהושע, "בזכות הנורמליות" שבו היטיב להגדיר הסופר המהולל בעיני קוראיו הנאמנים, את חזון השמאל כולו: "...הנה לאן מדרדרת אותנו הלאומיות הברוטאלית והאנוכית. רק בחתירה מתמדת ומעמיקה לתיקון עולם יש סיכוי להתקיים... יש צורך לחזק את הארגונים הבין לאומיים, להגדיל את האחווה בין העמים ולמזג גזעים ולאומים..." ("בזכות הנורמליות", ע' 15). במקום אחר קובע יהושע כי: "השואה חשפה את הסכנה העמוקה במצבו של היהודי בעולם. הפתרון איננו בשינוי העולם ובהתאמתו לאופי המיוחד של קיומנו, אלא בשינוי האופי היהודי ובהתאמתו לעולם. בנורמליזציה של הקיום היהודי...". (שם ע' 21). כלומר לפי יהושע הפתרון לבעיית הקיום היהודי, ובכלל לעצם "הלאומיות הברוטאלית והאנוכית", כלשונו, טמון בהתבוללות. ביטול הלאום היהודי פירושו ביטול הזכויות הלאומיות של העם היהודי, וממילא ביטול הצורך במדינה יהודית. אין כל טעם לבקש "הכרה" או "לגיטימציה" מן העולם בכלל או מגורם ערבי כלשהו בפרט, להמשך קיום אותנטי, יהודי, המשמר את זהותו מבלי שהדבר יטריד את מנוחת הקהילה הבינלאומית יתר על המידה. זה הרי מיותר, בייחוד אם, לפי יהושע, יוותר העם היהודי על זהותו ויתאים עצמו לעולם, באופן של מיזוג גזעים ולאומים כלשונו, יבוא אחת ולתמיד פתרון הולם לכל הסאגה המיותרת הזאת שנקראת "עם יהודי".

הטענה שאם העם היהודי יפטור את העולם מעצם קיומו המובחן, מתרבותו, ויתבולל, הוא יביא בסופו של דבר לשקט ולשלווה אוניברסליים, היא כשלעצמה צריכה להדיר שינה מכל אדם עם חוש מינימלי של צדק ומוסר. ההבדל היחיד המפריד בין טועני הטענה הזאת לבין צוררי ישראל שבכל הדורות, הוא שהם מדברים על מחיקת הזהות היהודית כביטוי להיעלמות העם היהודי, בעוד שצוררי ישראל שבכל הדורות דיברו על חיסול פיזי של העם היהודי כדי להביא מזור לתחלואי העולם.

נראה מופרך, אבל גם גישה כזו קיימת בשמאל הישראלי. פרופ' קימרלינג, הוגה שמאלי שהיה מראשוני ממציאי העם הפלשתיני טען, בתגובה לבני מוריס, שהיא ספק אבסורדית וצינית וספק משאלת לב סמויה, כי: "אילו התוכנית הנאצית לפתרון הסופי של הבעיה היהודית היה מושלם, בטוח שהיה שלום כיום בפלשתינה..." (תרגום מה"גרדיאן", מכתבים למערכת, 5.10.2002).

פתרון "הבעיה היהודית" באמצעות ירידתו של העם היהודי מעל במת ההיסטוריה, הייתה מקובלת גם על הרצל בראשית דרכו, או בסמוך לו. לאחר שהבין שאין כלל סיכוי ש"העולם" יקבל את העם היהודי בברכה, פנה הרצל לאפיק הלאומי, ומאז ועד מותו הייתה השקפתו איתנה, נגד כל התבוללות, או בלשונו של חוזה המדינה: "אנחנו הציונים, שואפים לפתור את שאלת היהודים, לא על-ידי חברה בינלאומית (מאוחדת), כי אם על-ידי ויכוח בין לאומי..." (מדזיני משה, "המדיניות הציונית: מראשיתה ועד למותו של הרצל", ע' 108). אבל בדיוק את מה שהבין הרצל כטעות, מאמץ היום השמאל כחזון, שעלול לגזור עלינו גלות נוספת על כל המשתמע מכך. היינו, חזון שעשוי להחזיר אותנו לכל אותה מציאות שממנה ביקש הרצל להציל אותנו.

שלום עכשיו - התאסלמות עכשיו

מעניין שחלקים מרכזיים בשמאל מזהים את הבעיה בהמשך קיומן של זהויות מנוגדות ואת הפתרון במחיקת הזהות הפרטיקולרית שלנו. מה שנמצא במוקד המאבק של השמאל - המנון, דגל, חוק השבות, מדינה יהודית, היינו כל מה שמייחד אותנו כחברה - מוקע על ידם כסוג של גזענות. בכלל, עצם האלמנטים המייחדים נחשבים כבלתי לגיטימיים רק מעצם היותם מייחדים. ג'ון לנון והשיר "דמיין" (Imagine) הפכו לנביא ולדברי נבואה עבור מחנה שלם: דמיין עולם ללא מדינות, ללא דתות, אחוות בני אדם וכולי.

כדאי לבחון להיכן הובילו נטיות כאלו בעולם. מי שהתייחס לעניין זה ברצינות באנגליה היה הארכיהגמון מקנטרברי, ד"ר רואן וויליאמס, איש שמאל ידוע, כמו שהכנסייה האנגליקנית שבראשה הוא עומד תמיד הייתה ידועה, בגמישות רעיונית מדהימה. ברגע שהוא זיהה את ההתנגשות שבין הזהות האנגלית לתרבות האיסלאמית, הוא מייד מצא פתרון מרתק לבעיית אי-ההשתלבות של הקהילה הפונדמנטליסטית האיסלאמית באנגליה. ובכן, הארכיהגמון המלומד סבור כי הכרחי לשלב את חוקי השריעה המוסלמיים בחקיקה הכללית של בריטניה, ופירוש הדברים הוא שחלק משמעותי מחוקי האיסלאם יחול על כל אזרחי בריטניה בשווה, על-מנת לרצות את הקהילה המוסלמית. תואם א. ב. יהושע, בנטייתו לבולל את אנגליה כולה בתוך דרישות האיסלאם.

הבעיה עם הניידות של הנהגת השמאל היא שלעולם אין לה קו אדום. להזכירכם את מורשת רבין, האמיתית, אם קיימת כזו, הובעה על ידו, אך לפני קצת יותר משני עשורים, ב-15 ביוני 1995 הכריז רבין כי "ירושלים אינה נושא למיקוח", וכי אין היא בכלל עניין העומד במחלוקת פוליטית, שכן ישנה תמימות דעים בין שמאל לימין בעניין זה (דברי הכנסת - שנתון מסמכים 95, ישיבה 337). ב-25 באוקטובר 1995 חזר רבין על אותה טענה בפני מארחיו בוושינגטון באופן הבא: "בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלימותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אין שתי ירושלים, יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים...". ניתן לשים לב לביטחון המופרז, שכן כשהכריז רבין על ירושלים כקו אדום מאחד המשותף לכל סיעות הבית בישראל, הוא ככל הנראה האמין שמדובר בנושא שאינו פוליטי וממילא אינו נתון בוויכוח. מאז, המוביליות יצרה מצב שלא רק שכל חברי מפלגת העבודה, חלקם בסתר וחלקם בגלוי, כבר אינם סומכים ידיהם על הקונסנזוס הזה, כי אם אפילו מפליטי הליכוד (אולמרט, לבני ואחרים) יש כאלו שהשתחררו מהרעיון "המוזר", של עם המאוחד סביב הצורך בהגנה בכל מחיר על בירתו הנצחית, עוד מזמנים שבהם עוד לא היה קיים ערבי אחד בעולם.

אם היינו הולכים עוד אחורה, לדברים שאמר דוד בן-גוריון, היינו מגלים שבין ברוך מרזל ומיכאל בן ארי לבן-גוריון ישנה הלימה אידיאולוגית גבוהה יותר מאשר בין האידיאולוגיות המאפיינות את כל "המחנה הציוני" בראשות הרצוג היום. בן-גוריון התנגד למדינה פלשתינית, הוא טען שהשם "פלשתינים" הוא רמאות, הוא תמך וקידם את חוק השבות, הוא לא העלה על דעתו את ביטול ההמנון או את שינוי הדגל, הוא מעולם לא חשב שיגיע זמן שמישהו שפוי ידבר על "זכות השיבה" מבלי שיאושפז, הוא התנגד להסכם עם סוריה תמורת הגולן ועוד כהנה וכהנה.

מה שקרה בפועל הוא, שהשמאל זז ואיננו. הוא מצא את עצמו יותר ויותר נע לכיוון ההשקפות הפוסט-ציוניות, ואפילו לכיוון הטיעונים המצויים בצד הערבי האנטי-מוסרי והאנטישמי במידה רבה. הרצון לבולל ולהעלים את העם כולו הוא בסופו של תהליך האופק האמיתי של השמאל הישראלי. אופק זה נתגלה בשעתו על-ידי טלי פחימה, והיא גזרה את המסקנה היחידה שיכולה הייתה לגזור אישה בעלת השקפות כאלו. כשמעמידים מול חברה פונדמנטליסטית, סטאטית, חשוכה, אידיאל הפוך: מובילי, פרגמטי, גמיש עד אין קץ, מגלים עד מהרה שהחברה הפונדמנטליסטית אינה זזה כמלוא נימה, ואילו השמאל מפליג בהזיותיו ומשנה את כל הבסיס הערכי והקיומי שעליו אנו עומדים כמדינה וכחברה.

סופו של דבר, חזון ההתבוללות הפרטית של טלי פחימה מזכיר מאוד את חזון ההתבוללות וההיעלמות הכללי של א. ב. יהושע, והוא מכוון לאותו מקום שאליו כיוון קימרלינג בלשונו הבוטה דלעיל, לפיה: אם לא יהיה עם יהודי, יהיה שלום ולא יהיו כל בעיות באזור זה של העולם. פחימה הייתה עקבית יותר מרוב חבריה בשמאל, שכן היא אומנם הגיעה עם קבוצת שמאלנים לביקור תנחומים לבית משפחת-המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת "מרכז הרב", אבל מרגע שהמוביליות השמאלנית הביאה אותה להזדהות עם רוצחי יהודים, היא עברה מחנה. חבריה בשמאל שהיו איתה באותה סוכת אבלים, מזדהים אומנם עם הרוצחים, אבל הם מסתתרים מאחורי המילה "שלום", או "ביקור הומאני", "דו-קיום", או "די לכיבוש" וכדומה. לצאת בלי מגן מילולי שקרי לרחוב, כשאתה בסך-הכל תומך ברוצחים, זה לא יפה. חייבים להסתיר את האמת. פחימה הבינה שהאמת של השמאל חייבת להיגמר במסגד. השאלה היא מי עוד מבין את זה.