|
|
דוגמה אישית לציונות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
תנועת הציונית המודרנית עברה כברת-דרך ושינויים מהותיים.
מבשרי הציונות הראשונים היו בעלי חזון ומטרות ברורים. הם שאפו להגיע לארץ ישראל, ליישבה ולהקים בה את מדינת היהודים. בד-בבד הגיעו לארץ גלי עולים אידיאליסטים חדורי מוטיבציה במטרה להישאר בה ולממש את החזון הציוני.
המטרות שהציבו לעצמם היו מוחשיות - לקבל הכרה בינלאומית, לבסס מערכות הגנה, ליישב את הארץ, להחיות את השפה ולהקים בה חברה סוציאליסטית.
100 שנה אחרי
בדיעבד, כ-100 שנה לאחר תחילת העליות, הושגו, למראית עין, מרבית המטרות. צה"ל הינו מהצבאות החזקים בעולם המודרני, החברה (שאומנם שסועה) הינה חזקה, בארץ קיים רוב יהודי והשפה העברית שגורה בפי כל.
כעת יש התוהים האם בכלל המושג "ציונות" רלוונטי לתקופתנו, ואם כן, מהי הציונות של היום? האם בהכרח הגדרת המושג זהה להגדרתה המקורית?
שאלה זו חשובה ביותר. התשובה לשאלה זו מורכבת וקשורה לדרכים בהם ניתן להנחיל את הערך-המדובר לדורות ההמשך, היינו לבני הנוער של ימינו.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שלילית של אנטי ציונות ודה-לגיטימציה של מדינת ישראל. נראה, כי המגמה נובעת מהחלל שנוצר בשל סיומו של שלב הציונות הקלאסית. תמו לכאורה העליות והוקמה מדינה לתפארת.
סיומם של משימות אלו הותיר חלל אידיאולוגי ורעיוני. חלל זה התמלא בגישות קיצוניות לכאן ולכאן אשר חלקן שליליות ומיעוטן אפילו חותרות תחת הממשל ומבקשות לפגוע בציונות עצמה.
אם בעבר גורשו יהודים מהארץ, כמו בסוף ימי ממלכת ישראל ויהודה ולאחר חורבן בית ראשון, היום כבר יורדים מרצון. הבעיה אינה בגין איכות חיים ירודה, אלא בשל העדר תחושת ערך למיקום, לאדמה. זו בעיה חמורה, כי המסורת שלנו מושתתת על קדושת הארץ ושייכותה אלינו כמו שיוכנו אליה.
לא כדרכן של האימפריות הנעלמות
בניגוד לאימפריות, שעלו וירדו במהלך ההיסטוריה - נשארנו אנחנו, עם ישראל, עם מאוחד, שלא נכחד מעולם. הסיבה לכך היא המסורת המשותפת. כיום, כשכבר אין לכולם תחושת שייכות, שאיפות לאומיות ציוניות וזיקה רגשית לארץ - אנו צפויים, חלילה, להתפוררות העם, שכן אומה בלי בסיס משותף צפויה להימחק; זהו אותו בסיס קיום של העם היהודי לדורותיו, שהינו המסורת הבלתי מעורערת, הכוללת תלות וקשר לישראל.
יש הטוענים, כי בעבר היינו מפוזרים בגולה ולא נכחדנו, ולכן אין מה לחשוש מהירידה מהארץ. אולם, אז הרעיון הדתי-לאומי איחד בינינו בזכות השאיפה המשותפת של "ותחזינה עיננו לציון".
עלינו להשכיל להציג ולחנך לציונות מודרנית רלוונטית. יש להפנים, כי תפקיד הציונות לא תם בהקמת המדינה אלא ממשיך עם דגשים אחרים. גם המשך חיזוקה ותחזוקה של המדינה מהווה חלק מהחזון של המייסדים. כל מעשה שיש בו להביא לקידום האומה בארץ מהווה בעיניי צעד ציוני. יהיה זה הקמת משפחה, שירות בצבא או התיישבות - כל אלו מעשים ציוניים.
עלינו לחנך את ממשיכי דרכנו ברוח זו. להדגיש בפניהם את חשיבותן של דרכים אלו ולהודיעם, כי בעצם היותם כאן בארץ הם ממשיכי דרכם של אבות-הציונות. אנו - ממשיכי דרכם של מקימי המדינה ומגיניה דהיום - מחוברים בקו ישיר ללוחמי ההגנה והמחתרות בתחילת דרכה.
כוח-משימה בידי בני-הנוער
כלי חשוב להגעה למטרה זו הינו החינוך. ככל שהנוער יכיר את ההיסטוריה שלנו, כך יהיה אפשר לחנך על פיה ולהביא להגברת ההזדהות. זו הדרך לעודד את הנתינה וההתנדבות לקהילה ולשירות, ובד-בבד לצמצם את גלי הירידה.
גם הדוגמה האישית מהווה אמצעי חשוב. מצופה ממנהיגינו לעודד שיח ציבורי ציוני, ולא רק פוליטי. להדגיש את ערכי הציונות הרלוונטיים לדורנו בנאומיהם ובמעשיהם.
בנוסף, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להנחלת המסרים הללו לנוער היא באמצעות הנוער עצמו. יש לזהות בני נוער איכותיים בעלי רצון ויכולת להוביל את המהלך. דוגמה לכך היא בתנועת "אם תרצו", אשר מוביליה הינם בני נוער הפועלים להגשמת הערכים הציוניים.
"הנוסחה הציונית הצעירה" דלעיל היא היעילה ביותר ובכוחה להשפיע, כי השומעים מזדהים עם הדוברים בני גילם.
חברתנו היום מתמודדת עם אתגרים רבים. בחרתי להתמקד דווקא באתגר "הציונות המודרנית" הואיל והטיפול בו יביא לשינוי מהותי בחברה וכתוצאה מכך תיפתרנה אף בעיות נוספות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
