העלמא דשיקרא של החקיקה הדתית

כאשר מנקים את המוץ מהתבן ניתן לעתים לחשוף את הדיון האמיתי המתנהל במערכת הפוליטית. בתחום המדיני הדבר קשה הרבה יותר - איני מצליח להבין (כמובן כמי שאינו מתכוון לבחור באף אחת מהמפלגות האלה) מה ההבדל האידיאולוגי בין הליכוד - לאחר נאום בר-אילן על שתי מדינות לשני עמים, ובין רוב מוחלט של המפלגות האחרות. אני מעריך שיש הבדל בשאלה עם מי מקימים קואליציה וכדו', אולם איני עוסק בהיבט הפוליטי של הדברים, אלא שלב אחד לפניו.

ברם, בתחום הדתי מתנהלת מלחמת עולם בין אלה הטוענים כי תפקידה של מפלגה דתית הוא לתמוך בכל חקיקה דתית, ולהתנגד לחוקים "אנטי דתיים", ובין אלה הטוענים אחרת. לצערי, גם כאן יש הרבה מוץ והרבה רמאות: אלה שתומכים בצמצום החקיקה הדתית אינם אומרים זאת, אלה מוכיחים כי הם למעשה תומכים בכל יוזמת חקיקה דתית, ומתנגדים לכל חוק "אנטי דתי"; מנגד, אלה התומכים בהרחבת החקיקה הדתית מסתירים את העובדה שאנחנו במשטר קואליציוני ושלעולם תהא התפשרות והסכמה, ולא זו בלבד, אלא שאף הם לא היו מחוקקים כל חוק "דתי" גם אם היה להם את הכוח הפוליטי לעשות זאת. אולם כשמנקים את המוץ הדיון הזה יכול להתנהל ברמה העקרונית שלו.

כואב לי שהדיון הזה מתנהל ב"עלמא דשיקרא". נוצרה תלות, שבעיניי היא לא נכונה, בין הטענה לגודל יראת שמיים ובין השאלה האם יש לתמוך בחקיקה דתית. אלה שתי שאלות נפרדות. יכול אדם להיות בעל יראת שמיים נמוכה מאוד, ולתמוך בחקיקה דתית בעוז ובעוצמה: בשל העובדה שהוא סובר שכך ראוי שיהיה במדינה יהודית, גם אם הוא עצמו אינו עושה את כל מה שצריך; בשל תפישתו שזה חלק בלתי נפרד מהזהות הקולקטיבית שלנו; ובשל אמונתו כי זה מה שיקרב אנשים לקיום מצוות מסוים באותם תחומים שיש בהם חקיקה. מנגד, יכול אדם להיות בעל יראת שמיים עצומה, ולהתנגד לחקיקה דתית, בשל אמונתו כי חקיקה זו מרחיקה ולא מקרבת; בשל הכרתו כי אין ערך דתי לקיום מצוות מכוח חוקי הכנסת; ובשל הכרתו בשיח הפוליטי, המחייב פשרות וויתורים והסכמות. וכמובן הדבר יכול להיות גם להפך: יכול אדם להיות בעל יראת שמיים עצומה ולטעון כי הדבר החשוב העיקרי של מפלגה דתית הוא החקיקה הדתית, ולאור דברי "בעל העקדה" ישנו כתם נורא על החברה אם היא מקבלת חוק שאינו עומד בגדרי ההלכה; וכן להפך, יכול אדם להיות בעל יראת שמיים נמוכה מאוד, ולא לראות חשיבות גדולה בתחום החקיקה הדתית.

דרך משל, הבה נניח כי מציאות פוליטית מסוימת תאפשר לחוקק חוק נגד יבוא בגדי שעטנז. האם מי שהוא חלש ביראת שמיים יצביע בהכרח נגד, או שהוא יתמוך בחוק כי כך ראוי שיהיה במדינה יהודית, כי זה יאפיין את הזהות שלנו, וכי הוא רוצה לפחות שהציבור הישראלי יכיר את המונח שעטנז בהקשרו הנכון. הדבר צריך להישאל גם לכיוון ההפוך: האם מי שיראת שמיים היא נשמת חייו צריך לתמוך בחוק הזה, או שדווקא להתנגד, כי בשיקול הדעת שבין קירוב ליהדות וריחוק ממנה אין הצער שווה בנזק המלך, וכן בשל העובדה שהוא אינו רואה בכך שום ערך דתי, כי לא מכוח "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" התקבל חוק זה, כי אם מכוח "ברוך אתה ראובן רבלין אשר צייתנו בחוקיו וציוונו לקיים את חוקי הכנסת ולא לייבא שעטנז".

הדבר הנוסף שהוא חלק מהשקר של דיון זה הוא שאלת ההגדרה מהו חוק "אנטי דתי". העוקב אחר הדוגמאות המוטחות מצד אחד לצד שני מזהה שתי עובדות. ראשית, חלק מהחוקים המוגדרים על-ידי צד אחד כ"חוק דתי" מוגדרים על-ידי צד שני כחוק "אנטי דתי" ולהפך. דוגמה לדבר: החלטת הממשלה בדבר גיור נתפסת על-ידי צד אחד כ"אנטי דתית" בשל הפקעת סמכות הגיור מהרבנות הראשית, ועל-ידי צד שני כדבר ה"דתי" ביותר שנעשה לטובת הגיור ומניעת נישואי תערובת. המבקש אפוא לגבש את עמדתו צריך לבחון לא רק את הטיעונים העקרוניים, אלא גם את הדוגמאות המובאות על-ידי כל אחד מהצדדים, כדי לבחון האמנם מדובר בחוק שמסווג כ"אנטי דתי" או להפך.

טוב היה אפוא אם גם במאבק הפוליטי עצמו היו שני הצדדים מציגים את עמדותיהם, ואז בחירת הציבור הייתה יכולה להיות בחירת אמת. נראה לי כי התפקיד שלנו כאנשי תורה הוא לחשוף את הדיון האמיתי, לנתח את השיקולים לכאן ולכאן, לנקות את הדיון מהפוליטיזציה שלו, ולסייע בכך להעלות את הדיון לרמה הראויה לו, וממילא גם להכרעה הפוליטית של כל אחד.

ומעל לכל, ברוחה של ישיבתנו, אני מבקש להזכיר את מה שלמדנו לאורך כל השנים. נביאי ישראל דיברו על חקיקה דתית שמתחילה בצדקה ומשפט: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". בחינת החוקים ה"דתיים" שעליהם מתרחש הדיון הפוליטי הפנימי מגלה שספק גדול אם התמיכה שבתוכנו או ההתנגדות שבתוכנו בכלל נוגעים במקומות הבסיסיים של מדינה יהודית. חקיקה דתית ראשונית עוסקת, לדברי הנביאים, ביתום ואלמנה, בצדק ובמשפט, במידות ומשקלות ובנקיות הציבורית והשחיתותית של השלטון. כמה חסרה בדיון הפנימי שלנו ההתייחסות לחקיקה הדתית בתחום זה. כאשר אתם בוחנים את שאלת ההצבעה שלכם ואת משקל הטיעון ה"דתי" - לכו בדרכם של נביאי ישראל ובדקו איזו מפלגה לדעתכם מקדמת את הצדק והמשפט, הכלכלה ההוגנת והחמלה האנושית, האתיקה והמוסר.

לדיון הזה, על כל חשיבותו הגדולה, יש גם נזק גדול. הנזק טמון בעובדה שאנו מתרכזים בו, וסוברים כי הדרך שתיבחר - בין בתמיכה ובין בהתנגדות לחקיקה דתית רחבה - היא שתקבע באופן בלעדי את דמותו של עם ישראל. בשל כך, מושקעות האנרגיות כולן בדיון הפוליטי הזה, זה בכה וזה בכה, והדבר גורם לסימוא העיניים ולהחרשת הקולות. שכן, עם כל חשיבותו האמיתית והנוכחת של דיון זה - בד-בבד עם שאלות החקיקה מתנהלת המציאות גם במקומות אחרים. היא מתנהלת בהתנהגותם של שומרי תורה ומצוות; היא מתנהלת בדיאלוגים שנוצרים בין חלקים שונים בחברה, ולא רק במאבקים פוליטיים; היא מתנהלת בשאלה האם נמלא את ייעד הזיהוי בין היות אדם שומר מצוות ובין היותו מוסרי ואתי; היא מתנהלת בחיים המתמידים בקהילות בהן אנו חיים. תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה - הן תשפענה על רמתה הרוחנית וזהותה היהודית של מדינת ישראל בצורה מוגבלת ומסוימת. הקריאה הגדולה שצריכה לצאת לכולנו, הרחוקים מהעיסוק הפוליטי, היא לזכור כי מצוות איהוב שם שמיים על הבריות אינה מתרחשת שם. היא מתרחשת בחיים הממשיים - הפרטיים והציבוריים. זה השדה שאני מבקש לפגוש אתכם בו, ולהמשיך לפעול בו "בכל לבבך ובכל נפשך".