בואו לטפס על הר הכתיבה <br>

במקום לתאר את המקום, מזמינה גברת ארנה קזין לבוא, להיכנס ולראות. במקום להדריך, היא מספרת. כך בספרה "לטפס על ההר, או: איך לכתוב", שבא להורות אבל לוקח אותנו פנימה, ואפשר אולי לומר שזוהי מסה ארוכה על מלאכת הכתיבה, ואולי סיפור על מלחמת הכתיבה של עצמה.

כי היא מזמינה אותנו, במילים שלי, ללגום קפה. וספל הקפה שאליו מזמינה מחברת הספר מכיל תרכובת של מלים כתובות, שהבסומת שלהן עולה וחודרת למוח. ומאין הן באות, ומה הן מכילות, ואיך הן משפיעות על מי שלוגם מהקפה הזה, ומדוע ולמה הוא רוצה ללגום עוד. כי הטעם מעורר תיאבון, והתיאבון מעורר לטעימות נוספות וכך היא מדמה את מלכודת הכתיבה, שבסדנאות השונות והמרובות אפשר לכל היותר ללמוד טכניקה ודרכי הפעלה עצמית, אך לא לרכוש את מבוע הכתיבה עצמו, אותו מבוע שדוחף בכותב החוצה, אל הקורא.
הספר כתוב בקלילות לא מקרית, אני יכול לומר כמעט בביתיות, קולח ומביא בחלקו הראשון מובאות שמתארות את הכתיבה כמשהו שיכול להרתיע. וגם זה אינו מקרי מצדה. זה עולם לא קל, נאמר באותן מבואות שאביא את חלקן. זהו עולם שיכול להיות אפל. זה עולם של התבודדות, עולם שבו אתה מצוי לבדך עם הנייר, עם העט, או עם צג המחשב שלך ועם המקלדת.

הסופר ג'ון אפדייק כתב כי, "כתיבה היא, לפנַי ולפנים, עניין אפלולי" (עמ' 12). "כתיבה היא מאבק נוראי", מצוטט ג'ורג' אורוול, "כתיבת ספר היא מאבק נוראי ומתיש, כמו התקף ארוך של מחלה מכאיבה" (עמ' 13). "יש הקוראים לו גיהינום," כך הלן סיקסו, אבל היא מוסיפה כמו להרגיע את עצמה: "וזהו כמובן גיהינום טוב, רצוי" (עמ' 13). ואילו המחזאי הנריק איבסן כתב כי, "לכתוב, משמע להעמיד עצמך למשפט" (עמ' 14). "הכתיבה היא טיפוס על הר," מחרה מחזיקה גברת קזין, המחברת, תוך שהיא מודה לשם הדגשה על היותה קצרת נשימה, "ולכן טיפוס על הר בשבילי הוא לא עניין של מה בכך". ואז היא שואלת את עצמה: "האם המטאפורה של טיפוס על הר לוכדת היטב את הקושי בה"א הידיעה של הכתיבה?" והיא משיבה: "אני לא יודעת. אני לא שומעת את התשובה. אני כותבת לעצמי. אני לבד בחדר האפל" (עמ' 17).

זעקת שבר

ואילו על הטוטליות הנדרשת היא כותבת: "בזמן הכתיבה, למען הכתיבה, אנחנו חייבים להרוג את הפרסונה החברתית שלנו - האב והאם שבו, החבר והחברה, בת הזוג ובן הזוג, הילדים שאנחנו להורינו - ולהעמיד לעצמנו עולם אתי ואסתטי ששמור אך ורק לפרסונה הכותבת. בעולמה של זו, רק הטקסט חשוב. רק הכֵּנוּת והדיוק חשובים. רק היופי" (עמ' 44).

ועל אף הכול, באופן שנראה אבסורדי לעתים, כל אותם מעונים מצוטטים, חלקם כבר כתבו וחלקם כותבים עדיין, ומהו הסוד? איזו מערבולת סוחפת אותם לתוך מהומת הנפש הזאת? לכן ברור לנו שהמחברת לא באה לדחוק בנו שלא לכתוב, וכי זו אינה זעקת שבר - שאם כן הספר הזה כנראה לא היה נכתב.

אבל ברור שהיא באה מתוך אהבת הדבר ומתוך כנות מלאה להזהיר על כך שזו הרפתקה שדורשת מן העושים אותה תעצומות נפש, ואפילו תעצומות מעשיות של יום-יום: זמן לכתיבה, מקום לכתיבה, מניע לכתיבה, מצב רוח לכתיבה. היא לא כותבת שגם אתה יכול, היא לא כותבת שאתה לא יכול - אלא שלא כל אחד יכול. כי לא כל עט שכותב או כל צג מחשב שמעלה מלים הם כלים של סופר באמת. כי הכתיבה היא לבדיות, היא בדידות, היא התמסרות טוטלית לכוח פנימי שמוביל ושולט בכותב בכל אותה תקופה, גם כאשר אינו יושב אל שולחן הכתיבה. ואחרי הרבה מובאות כאלה, היא מזמינה אותנו בנינוחות אל טרקלין הכתיבה עצמה ואל ארגז הכלים שלה, כדי לנשום מריחו של המקום, כדי לגעת בכלים.

איך להתחיל

לפָרֵט הרבה דברים מהספר יהיה כמו לכתוב סיכום, ואולי תקציר, או אפילו מסה מקבילה. אך פרקי הספר מדברים בעד עצמם עוד במבט ראשון וסקרני, ומספרים על הכתיבה, על העוררות אליה ועד הפרידה, דהיינו יציאה "תוצרתנו" החוצה אל האור, בתום המעשה: "איך לבוא לידי כתיבה", "איך להתחיל", איך להמשיך", איך לשפר", "איך לתקן", "איך לגמור", "איך להיפרד".

וכמה מילות הרגעה, ואולי לא: "כתיבת טיוטה ראשונה," כך כתבה אן למוט, "דומה במידה רבה לצפייה בתצלום פולארויד מתפתח. אתם לא יכולים לדעת - ובעצם גם לא אמורים לדעת - איך ייראה התצלום, עד שהתהליך נגמר..." (עמ' 63). ואני אומר, זוהי כניסה ליער עבות, שאתה יודע איך אתה נכנס אליו ולא יודע איך תצא ממנו ואם תצא בשלום כאשר תצא. אבל אם תחוש אבוד שם, הספר מייעץ, המשך לחפש. וכפי שמגדירה המחברת: "תן למוח לשוטט".

היא כותבת על קניית זמן ופינה לכתיבה; ועל מחסומי כתיבה; ועל הביקורת העצמית; ואיך להניח לעורכי הספר לייעץ ולהעיר ולבקר ולגעת. כן, לגעת בך. (ואני מוסיף: לא פעם גם לקצר ולמחוק ממנו. המחיקה, הוי המחיקה, הלא כל משפט שכתבתי נכתב בדמי ואיך מישהו יאמר לי למחוק אותו, ומילים אלו אני אומר גם לאותו סופר צעיר וצומח שהייתי אני!) - והיא כותבת על כך עוד: "בין שתלכו בדרך של המו"לים המבוססים ובין שתלכו בדרך עצמאית, חפשו לכם לפני הכול עורך טוב או עורכת טובה. זה קריטי. בנפשכם." (עמ' 102) - כי, שוב דברים שלי, גם הסופר המנוסה והטוב ביותר זקוק לעין בוחנת ומבקרת שתנכש אי-אלה עשבים שוטים שחמקו מעיניו או מתודעתו. "עורכים טובים", היא כותבת עוד בשבח העריכה הטובה, "מסייעים לכם לממש את הפוטנציאל של היצירה, ולבטא את הכוונות שלכם בדרך הטובה ביותר. עורך טוב ישנה את היצירה באופן שיגרום לכם להרגיש קרובים יותר אליה. עורכת טובה תגרום לכם לעשות בעצמכם את עבודת התיקון והשיפור, ולהרגיש שעזרתם לעצמכם. וזה מה שאתם חייבים להעניק לעצמכם בסופה של העבודה" (עמ' 104).

תהליך מיסטי

ולקרוא, לקרוא, מייעצת המחברת, סופרת בעצמה ולמודת ניסיון בתעצומות הנדרשות לכתיבה. "חובה ללמוד מקריאה. ללמוד בדרך החיקוי או השראה." לקרוא כדי לספוג את עולם הכתיבה ולהיטמע בו. להיחשף לסגנונות שונים, לזוויות שונות. "אני לומדת מכתיבה," היא כותבת ומוסיפה: "ומִקְריאה. ולא סתם קריאה, אלא קריאה מכוונת, תועלתנית, קריאה שמשרתת את הכתיבה." (עמ' 108). ובחלק האחרון, שלא להיוותר חייבת, מביאה ארנה קזין כמה וכמה עצות מועילות מעשיות מניסיונה.

יורשה לי עכשיו להוסיף שוב מעַט משלי ולומר, כי הסופר האמריקני סטיבן קינג כתב בספרו "על הכתיבה" כי הסופר הוא טלפת. כי הוא מעביר למעשה לקורא את מחשבותיו. אהבתי ואימצתי את התפיסה הזאת, ואם לפרש בדרכי אומר אף שהכתיבה היא כמעט תהליך מיסטי. תהליך שבו הכותב חווה דברים אמורפיים לחלוטין במוחו ומצליח, בכוח המּּתַּת שיש לו עוד טרם לידתו להעביר את אותו דבר אל הנייר, לעשותו מוחשי, לעשותו קריא, ומבחנו הוא בראייתו של הקורא. אם רואה הקורא את מה שהוא ראה, אם הוא חש הקורא את מה שהוא חש, אם הוא מתרגש היכן שהוא רָגָש, אזי יכול הכותב להבין שהצליח להיות סופר.

אומַר על הספר הזה, כי ראוי לו והולם לו להיות ספר מקדים לספרים אחרים שבאים ללמד כתיבה. להיות ספר מקדים לסדנאות שבאות ללמד כתיבה. כי הוא בא פחות להתוות את הדרך ויותר להסביר מה טיבה, לפקוח את עיניו של הלומד ומאידך גם לקרב אותו אל ההבנה העמוקה. בשלב זה, אני מאמין, יכול אדם להבין בינו לבין עצמו אם הוא מתאים לדרך הזאת ובאם לא, האם הוא זקוק לכתיבה בנפשו, ואם החיידק הזה שאמור להיות מוּלַד מצוי בו ודוחק בו. מי שאכן כך, שום אזהרה לא תניא אותו. ולפי כך אסיים את רשימתי באנקדוטה קטנה שכתבתי פעם, שקרתה לי, על גברת ששאלה אותי אם אני חוטא בכתיבה. "אני לא חוטא," השבתי אל פניה התוהות. "אני חולה," אמרתי לה.

(ארנה קזין: "לטפס על ההר או איך לכתוב", הוצאת אחוזת בית 2015, 128 עמודים).