כתיבת שורות אלה בשעות הבוקר של יום ד', ביום שלאחרי. נאומו של נתניהו, מול צירי הקונגרס ובית הנבחרים, היה וחלף. אולם כבר עתה אפשר לומר בבירור כי הוא השאיר חותם, ולהרבה זמן.
קיימות לפחות 5 עובדות "קשיחות" שהנאום הציף אותן אל פני השטח, והן לא יעלמו מסדר היום האמריקני. חלק מהן מצא את ביטויו בתקשורת האמריקנית כמו פוקס ניוז ואחרות: האחת צמד המילים "הסכם רע". נתניהו, כנואם מחונן, חזר עליהם מספר פעמים. בעיני רוחי אני רואה את אובמה, זע באי נוחות על כסאו, למשמע אוזניו. הסכם רע. טעם המילים האלה לא יפוג לעולם.
השנייה, העובדה שאין לטאטאה אל מתחת לשטיח או להתעלם ממנה, היא כי מצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ נמצאות בדיעבד, בצד של ישראל, מול הממשל האמריקני. גם אם אין הן אומרות את זה במפורש. נתון מדיני חשוב שהממשל האמריקני מתעקש לא להביאו בחשבון.
השלישית הבלטת הזיקה שבין דאעש לאירן. יצירת הכללה גורפת הכורכת יחד את המיליטנטיות המוסלמית לגווניה השונים (אך הרצחנות המשותפת לכולם) בכריכה אחת. נתניהו פעל כאן למנוע התבססות מיתוס, שאובמה החל ליצור בשקדנות. מיתוס הנובע מרצונו הנחוש להתכחש לאיסלאם הקיצוני משל אין הוא קיים. אין בעולמו של אובמה, ולא יהיה, איסלאם כזה, בתנאי שלא נדבר על כך... ולא יוזכר המונח המגונה הזה. מאחר שנושא דאעש, מוכר הרבה יותר לאמריקנים "בזכות" צילומי הזוועה המגיעים משם, כלל השילוב את הילת מעשיהם הנפשעים גם על האירנים....
הרביעי, שבו עסקה בעיקר התקשורת האמריקנית, מתייחס למידור ולשטחיות שבטיפול בנושא האירני בתדרוכי הממשל לנציגי הדמוקרטים. שוב ושוב נשאלה השאלה האם הממשל פיזר מסך עשן במכוון. אם אכן כך הדבר, יש כאן משום תמימות ואף נאיביות מיותרת, בהנחה שהדברים לא יגיעו ממילא לתקשורת.
בתקשורת האמריקנית גיחכו על ההחלטה המוזרה של יו"ר ועדת הבחירות השופט ג'ובראן שדחה את תחילת השידור של הנאום בחמש דקות. כל זאת לאחר שהוא עצמו קבע שאין בנאום זה משום שידור בחירות. החלטה זו הוגדרה כמנותקת לחלוטין מן המציאות.
העובדה החמישית שבלטה הייתה שביעות רצון מהשבחים שנתניהו טרח לפזר כפרחים באירוע חגיגי, מעל לראשם של נשיא ארצות הברית, הממשל ואמריקה בכללותה. במילים חמות התייחס נתניהו לעזרה הרבה שישראל קיבלה מארה"ב בכל התחומים ובמיוחד בביטחון (הזכיר את כיפת ברזל), בתקציב ובמודיעין. כל זאת בצד ביקורת שהושמעה בתקשורת (אך לא מפי נתניהו), על העובדה שאובמה סירב להיפגש עמו.
נתניהו ועמו מדינת ישראל, נחל נצחון גדול וחשוב מאד. גם מקהלת העורבים שהתנחלה בבית הטלוויזיה והיא כוללת את משפחת "העורבים" הידועה. חלק מהם כמה מצער, עתונאים מוכשרים שכשלו, כאמנון אברמוביץ' ופוליטיקאים כאיתן כבל,
שלי יחימוביץ' ומבחוץ נאום אומלל שנקטע בשל היותו נאום בחירות מובהק של בוז'י הרצוג, הצווחים במקהלה, רק רע רק רע רק רע.
"העורבים" מבין אנשי התקשורת, המשמיעים קריאה זו כרפלקס מותנה כל אימת שהשם נתניהו עולה לשידור, סיפרו לכולנו בקול תרועה גדולה על כל חבר קונגרס דמוקרטי ש"בישר" להם על העדרו הצפוי. והנה הפלא ופלא! הם כאן. התברר כי במהלך נאומו של רה"מ, נמצאו האבדות... חלק מאותם עשרים איש (לערך), שנוכחותם הוטלה בספק, נמצאו ע"י המתעניינים שהשחיזו כבר את עטיהם, ישובים בניחותא על כסאותיהם... אף מוחאים כפיים וקמים על רגליהם כל אימת שהדבר נדרש על-פי הפרוטוקול ועל-פי העניין...
בעקבות העניין העצום והוויכוח שהחל בעצם בואו של נתניהו לארה"ב, נאומו באייפאק ובקונגרס, שבשניהם מצא עצמו בפני אולמות גדושים באוהדים ומלאים עד אפס מקום, צריך להדגיש כמובן שהשני חשוב לא פחות ואולי יותר מהראשון, שכן שם נתקבל בחום על-ידי נבחרים משתי המפלגות, שם גם מצא מולו רה"מ, מושבים התפוסים כולם ובין יושביהם את אלי ויזל, חתן פרס נובל לספרות שהפך לאייקון ספרותי, בעל משקל מוסרי מיוחד. וגם עוד הרבה אנשי תקשורת אוהדים. לא כפי שניבאו לנו אותם רואי שחורות מקצועיים, השכם והערב.
התקשורת הישראלית העולזת לכל מעידה וכשלון של רה"מ, מעדה וגלשה שוב ושוב בהתבטאויותיה ובפרשנויותיה לגבי כל הקשור בנאומיו. אלא שהמצרך הקרוי אומץ לב, לא מצוי בכליה, כדי שתעשה בו שימוש של חשבון נפש ושל הכאה על חטא.
המראה של תורים ארוכים מאוד המשתרכים על המדרכה לפני האולם בו התכנסה ועידת איפאק ביום שני, ובהם רבבה ומחצה ואף יותר של אנשים המשלמים במיטב כספם תמורת הזכות להיות באולם ולשמוע את ראש הממשלה, היווה תשובה מוחצת לכל המלעיזים. וגם עדות מוחצת וחד-משמעית מבחינת המסר הגלום בעצם קיומה (כבר למדנו: המדיה היא המסר), עוד לפני עיון בתוכן עצמו. ואכן ברור כי נוצרה כאן אמירה ברורה. נתניהו השיג את מטרתו. מעתה ייבחנו האירנים לא רק במעשיהם בתחום הגרעין ישירות, אלא גם בתחום מעשיהם במדינות השכנות בכלל ובישראל בפרט. במערכת היחסים המורכבת בין ישראל והמעצמות השותפות למו"מ, מדינתנו הייתה עד כה נוכחת/נפקדת. אפשר עתה למחוק את המילה נפקדת. אולי למורת רוחה של הממשל בארה"ב. בתהליך המו"מ, בין ישראל והמעצמות.
נתניהו: לשם מה זקוקה אירן לטילים בליסטיים ארוכי טווח? עתה כפי שטוענת ישראל, יש צורך לבחון גם את בחישתה הבלתי פוסקת של אירן במדינות הסמוכות ומאמציה לשנות את המשטרים הקיימים בהן, ושאלת השאלות: לשם מה יש צורך לאירן בטילים באליסטיים, ארוכי טווח, אלא אם כן היא עתידה לנהל בשנים הקרובות התחשבנות מסוג אחר לגמרי עם מדינות אירופה ואולי אף עם ארה"ב, השטן הגדול?
ויש עוד מוצר לוואי: הנאום וכל הנעשה סביבו, פתח חשבון חדש בין הציבור בישראל לבין אמצעי התקשורת, ובמיוחד המדיה האלקטרונית, כאן. למרבה ההפתעה לא שידרו הרשתות 11, 22 ו-10, את הנאום הראשון במלואו אלא רק קטעים קטנים ממנו. מדוע? אלופות הסקרים לא יכלו לבדוק מה רוצה הציבור לראות ולשמוע? והיכן זכות הציבור לדעת? אני משוכנע כי רבים מאוד בציבור ישבו מתוסכלים וכוססי ציפורניים עד זוב דם, מול המסך המאכזב. אני תוהה כיצד הרהיבו עוז עורכי התוכניות למיניהם להעסיק אותנו בסיפור הקטטה באילת, או בפרסומים על משחת שיניים ועל האיכות התזונתית הגנוזה בברוקולי, במקום לאפשר לנו לראות ולשמוע נאום בעל חשיבות עצומה לישראל ולעתידה. האומנם לא ניתן היה לדחות אייטמים תפלים אלה בשעה או יותר?
המעשה "התמים" המתמצה בדחיקת נאומו של רה"מ בפני אייפאק, על-ידי רשתות השידור למועד אחר, ואף לא לשדרו במלואו בכלל, ואף התיאום שכנראה היה ביניהן, הוא בגידה בציבור הלקוחות. חד וחלק. אין לכך הגדרה אחרת. הוא גם סוג בוטה של סתימת פיות. במקרה זה של ראש הממשלה. עורכי התוכניות למעשה אומרים לנו, לקוחותיהם - מממניהם: אני לא שם ז... על מה שמעניין אותך. אני אקבע מה שאתה תראה ומה שאתה תשמע. ליתר דיוק: אני מצפצף עליך".
האם ציבור הלקוחות של התקשורת איננו אמור להביע את דעתו? האם לא מן הראוי שדעתו תשמע ותובא בחשבון?
הסאגה סביב נסיעתו והופעתו של ראש הממשלה לנאומיו בארה"ב הסתיימה. הצלחתו איננה עומדת היום בסימן שאלה. כפי שאמרנו עוד לפני בחינת התכנים, שאף הם היו ראויים, חשיבותו בעצם היותו. הוא שם את עניינה של ישראל באופן ברור ואף בוטה על שולחן הדיונים שבין אירן וארה"ב. צילה הגדול של ישראל הקטנה, יהא שורה מעתה על מהלך השיחות ועל ההסכם הנטווה בין המעצמות. ישראל תהיה שם, בין אם ירצה בכך אובמה ובין אם לאו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
