פרשת ויחי עוסקת, בין היתר, במות יעקב במצרים. לאחר פטירתו, פונים האחים ליוסף בתחנונים כי יחוס עליהם, וכי לא ישיב להם רעה תחת הרעה שהם גמלו לו: "לו ישטמנו יוסף והשיב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". לכן פונים האחים ליוסף בהצעה כי הם ישתעבדו לו כעבדים: "הננו לך לעבדים". יוסף מסרב בתוקף: "אל תיראו, כי התחת אלקים אני?... אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. וינחם אותם וידבר על ליבם".

התנגדות יוסף לרעיון השעבוד ניכרת כבר מהתנהלותו מול בני מצרים. בסופה של פרשת ויגש מספרת לנו התורה על שיטת ניהול כלכלת מצרים בידי יוסף בשנות הרעב. כאשר תם הכסף והמקנה מהמצרים, באים הם ליוסף ובפיהם בקשה בלתי מובנת ליוסף: "קְנה אותנו וְאת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעוה". המצרים ביוזמתם מבקשים מיוסף להימכר לעבדים עם אדמתם. יוסף בתגובה, לא מוכן לקנותם לעבדים וניאות לרכוש רק את האדמה.

כך מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו "משך חכמה": "אולם יוסף שנא מאוד את קניין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה' אבל לא אותם לעבדים". את המצרים עצמם אין יוסף משעבד. הוא קונה את זמנם, הוא מעסיקם כשכירי יום, כפי שמסביר ר' מאיר שמחה: "רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. לכן אמר יוסף 'הן קניתי אתכם היום', פירוש לזמן ואת אדמתכם לעולם לפרעה".

יוסף, שחווה על בשרו את חווית השעבוד, ממאן בתוקף לשעבד את בני מצרים לפרעה, ונושא באחריות לכלכלת בני מצרים כבני חורין. יתרה מכך: יוסף מציע למצרים חופש כלכלי. הוא מוכן להשקיע בעם המצרי. הוא נותן להם זרעים לזרוע באדמה. 80% מהיבול ייוותרו בידי המצרים, ורק 20% יועברו לקופת המלך פרעה. יוסף מאמין בזכות האדם להחזיק בנתח הארי של הכנסתו. המס הוא חמישית בלבד.

ברם, למרות שיוסף פותר את מצוקתם הכלכלית, מתעקשים בני מצרים להשתעבד לפרעה: "נמצא חן בעיני אדוני והיינו עבדים לפרעה". יוסף מסרב ומחוקק חוק נגד עבדות במצרים: "וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחומש". ברוח זו מסביר הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) מוולוז'ין: "'החייתנו' - חיים של חרות, והיא טובה מצד זה. אבל 'נמצא חן בעיני אדוני' - יותר מבוקשנו למצוא חן, 'והיינו עבדים לפרעה'... אבל יוסף לא התרצה לדבריהם".

התעקשות בני מצרים להשתעבד, כמו גם הצעת אחי יוסף להיות ליוסף לעבדים, הן ביטוי להלך הרוח המצרי. התרבות המצרית הקדומה מושתתת על מעמדות מעוגנים היטב. עתידו של אדם נגזר מהמעמד אליו נולד, וסיכוייו של האדם להתעלות מעל למעמד שהוכתב לו אפסיים. לפיכך כאשר ייצאו בני ישראל ממצרים לאחר שנות שעבוד, יהא בכך משום סיום השעבוד המצרי, קץ לתפיסת המעמדות, שחרור אמיתי של בן האנוש מכבליהן של נורמות חברתיות המכתיבות לאדם את ייעודו.

ברוח זו מסביר הנצי"ב את פשר הפסוק המופיע בפתיח לשירת הים: "אשירה לה' כי גָאֹה גָּאָה, סוס ורוכבו רָמָה בים". לא רק הפרשים וסוסיהם טבעו בים, כי אם כל תפיסת העולם המצרית הקדומה הדוגלת בכפיפותם של מעמדות נחותים למעמדות עליונים (בבחינת סוס ורוכבו) היא שטבעה בים, ובמילותיו: "והעניין שבמשמעות סוס ורוכבו כולל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש-חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים גדול ממנו והוא כסוס לשר האלף".

בסיומו של ספר בראשית, המכונה בתלמוד "ספר הישר", מלמד אותנו יוסף את מקומו של האדם במסורת היהודית. חרות האדם היא ערך-על. אין מקום למעמדות, אין לגיטימציה לשעבוד, סחר בבני אדם פסול מכל וכל, קניין האדם ראוי להגנה ועל עמלו יש לגמול בשכר הולם, תוך הטלת מס מדוד ושקול המותיר רוב הכנסת האדם בידו. אלפי שנים קודם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, מראה יוסף כמה חביב אדם שנברא בצלם.