תהליך
הסכם אוסלו העלה לבמת השיח האידיאולוגי הלאומי את המתנחל האולטימטיבי מקרני שומרון,
משה פייגלין - מפקד פלוגה במילואים ואיש עקרונות אמוניים. עיקרי טיעוניו היו: א. ארץ ישראל כולה שלנו; ב. לאויבים אין עושים ויתורים והנחות; אלא מכריעים אותם; ג. למערכת הפוליטית הישראלית אין אסטרטגיה יהודית אלא פוסט-לאומית. אף שמשה פייגלין עצמו נזרק מן הליכוד,
בנימין נתניהו אימץ את האידיאולוגיה שלו.
זאב ז'בוטינסקי היה מנהיג לאומי וכזאת הייתה התנועה הפוליטית שהקים בשנות העשרים של המאה העשרים. לכן גם ז'בוטינסקי וגם יורשו
מנחם בגין התנגדו לרעיונות החלוקה בתקופת היישוב ולפני הכרזת העצמאות ודרשו להקים מדינה יהודית לא רק בכל הגדה המערבית אלא שתכלול גם את עבר הירדן. אז שלט בפוליטיקה היישובית דוד בן-גוריון שכפה ב-1948-1947 הסכמה של הכל לחלוקת הארץ. בגין השלים בחריקת שיניים. מאז החל תהליך של בנגוריוניזציה בימין הישראלי. מבטא את התהליך הזה נסיך הנסיכים בליכוד,
דן מרידור.
מלחמת ששת הימים, הבלתי מתוכננת והבלתי מנוהלת, כפתה בכאוטיות שלה על מדינת בן-גוריון את ארץ ישראל המערבית השלמה פלוס רמת הגולן פלוס רצועת עזה וחצי האי סיני. לכאורה ז'בוטינסקי ניצח בעזרת ההשגחה העליונה, עשרים ושבע שנים אחרי מותו. ז'בוטינסקי היה אומנם חילוני, אבל מסר התערבות ההשגחה נקלט בציבור הדתי-לאומי. כמו בן-גוריון לפני הקמת המדינה, כך יורשיו, לוי אשכול ו
גולדה מאיר אחריו, שלא הבינו את הווית הצבא והמלחמה, לא חוללו רפורמה חיונית בצה"ל אחרי 1967, כי הלקח העיקרי של אותה מלחמה היה שצמרת הביטחון, המטכ"ל ומפקדי החזיתות לא תפקדו. התוצאה: "צבא הניצחון" של ששת הימים הובס אחרי שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, כי צמרת הביטחון, המטכ"ל ומפקדי החזיתות לא תפקדו.
התוצאה האידיאולוגית של תבוסת אוקטובר 1973, הייתה לא רק חזרה לבנגוריוניזם ולעיקרון חלוקת הארץ, אלא גם פרישה מלאומיותו של בן-גוריון ואימוץ הלך רוח מערבי - פוסט לאומי. הדמות שסימלה את התהליך הזה הייתה בנגוריוניסטית לשעבר
שולמית אלוני מכפר שמריהו. הפוסט-לאומיים ניצלו את הדחליל הפוליטי,
יצחק רבין, כדי לכונן ישראל שמאלנית במובן המערבי שאותה מסמל הנשיא אובמה היום.
שמעון פרס, נושא כליו של בן-גוריון, מסמל את המהפך הגדול שהתחולל אחרי מלחמת יום הכיפורים כשהפך מפוליטיקאי מיליטריסטי, מיוזמי מלחמת היש ברירה, מבצע "קדש" בשנות החמישים - לנושא דגל "המזרח התיכון החדש" עם מדינה פלשתינית.
נגד המגמה הזאת יצא משה פייגלין כמעט לבדו ואף שילם על כך כשהשלטונות תפרו לו תיק פלילי על שהפגין נגד תהליך אוסלו. פייגלין טען ברוח ז'בוטינסקי, כי ארץ ישראל כולה שלנו; שאין לוותר לפלשתינים כי הם לעולם לא יוותרו לנו. לכן כל ויתור, כמו הסכם אוסלו, יתקבל כחולשה ישראלית ורק ירחיק את הפלשתינים ותומכיהם, במדינות ערב, מפשרה. הוא הפיח רוח לאומית בקרב המתנחלים ועורר את לאומיותם הרדומה של נאמני ז'בוטינסקי המשותקים בליכוד. כדון קישוט הצטרף פייגלין לליכוד כדי להילחם בתחנות הרוח הבנגוריוניסטיות (פרגמטיות) ששלטו בו: בנימין נתניהו,
אריאל שרון ו
אהוד אולמרט. פייגלין הוליד בליכוד את
דני דנון כחוד חנית של קבוצת הלאומיים הצעירים. אך את הרפש שהדביקו לו הפוסט-לאומיים בעזרת רוב אמצעי התקשורת של ישראל ובית המשפט, הוא לא הצליח להסיר. לכן נתניהו ראה בו איום פנימי ולחם בו ככל יכולתו.
לכאורה נתניהו ניצח את פייגלין: הוא סילק אותו מן הליכוד. אך הפייגליניזם השתלט עליו בעצמו, בבחירות האחרונות, בגלל איום "ילד" אחר של פייגלין:
נפתלי בנט, איש סיירת מטכ"ל לשעבר. בבחירות הקודמות הוכיחה האידיאולוגיה של פייגלין שבוצעה בטקטיקה מעולה של בנט כי הדתיים הלאומיים הם הכוח הפוליטי העולה בעיקר בגלל מקומם ההולך ומתחזק ביחידות הקרביות של צה"ל. ההיסטוריה האנושית הוכיחה כי מי שמוכן לסכן את חייו למען המדינה הוא גם שולט בה.
נתניהו ניסה לקעקע את בנט כפי שקעקע את פייגלין וגם הצליח במקצת לפי תוצאות הבחירות. אך הצלחה זאת עלתה לו במחיר כבד - הוא בעצמו הפך לפייגלין-בנט, נסוג מנאום בר-אילן ומאידיאולוגיית החלוקה וזכה בבחירות. לנפתלי בנט ולאורי אריאל אין שום סיבה להיות מאוכזבים כי בנימין נתניהו הצטרף לבית היהודי.
