לאורך תקופת הבחירות לא כתבתי מאמרים, לא פרסמתי מנשרים, לא פציתי פה.
ומדוע?
כי כמו שכתבתי פעמים רבות לפני כן, העם, רבותי, למרות הכל, אינו מטומטם.
ואחזור על כך: העם, רבותי, אינו מטומטם.
ולמי שעדיין מתלבט (כי הבחירות אומנם חלפו, אז מה?) אם תרצו, הרי לכם סיכום קצר של עלובי הנפש מהתקשורת בחודשים האחרונים:
"כמה נורא כאן", אמרו לכתב החרוץ בעיניים דומעות בתור הארוך בטרמינל היוצאים לחופשות בחו"ל.
"כמה איום כאן", אמרו המוני בית ישראל בתור האינסופי לרכישת מוצרי מותרות באיקאה.
"אי-אפשר יותר כך", אמרו 125 אלף רוכשי המכוניות החדשות.
"בלתי נסבל כאן", אמרו עשרות אלפי רוכשי הדירות החדשות.
"אני לא יכול יותר", אמר תושב כפר שמריהו, תוך שהוא משקה את הגינה המטופחת בביתו הפרטי.
"די עם סתימת הפיות", אומר הסטודנט השמאלני ומניח לידו את השלט "הלאה המדכאים הפשיסטים", קצת לפני שהוא יוצא להפגנה על זכותו להפגין.
"אי-אפשר לגמור את החודש כאן", מקונן איש הרוח שיושב לקפה ראשון של הבוקר בבית הקפה היוקרתי ופותח את המחשב הנישא החדש כדי לכתוב מאמר שטנה נגד הממשלה והמדינה שבה הוא חי.
"מיליון ילדים רעבים, כמה נורא!", פוסק איש המעמד הבינוני המדוכא במסעדה יוקרתית, המרוויח 18 אלף ש"ח בחודש ומזמין מנה "מעניינת" ברוטב חדשני ב-200 ש"ח.
"האלימות הנוראית הזאת, תשמעו מה אני אומר לכם, זה עוד ייגמר ברצח, וכבר רצחו כאן", אומר בידענות האמן התורן מול מפגן האחדות של הימין בכיכר רבין.
"הוא כל כך נחמד, ותרבותי", מתפייטת המראיינת החרוצה על נציג הרשימה הערבית, אחרי שהוא התעלם בהפגנתיות מכמה שאלות מנומסות על הרצון העז של חבריו להשמיד את מדינת ישראל ועל ההשוואה שהישוו חברי מפלגתו את צה"ל לדאעש. "כולכם גזענים פשיסטיים", ממשיך הנציג הנחמד לשדר בזלזול מתנשא ואינו נשאל על יחסו והשקפותיו על היהודים הטמאים, על נשים ולהטבי"ם.
"כולכם גזענים ופשיסטים, דתיים חשוכים, וגם כובשים ומדכאים", קובעת אשת השמאל הנאורה שזה עתה הצהירה על הצבעתה לרשימה הערבית.
שנאת האחר של השמאל לא נעצרת לרגע ובכן, הבחירות חלפו עברו להן, והתוצאות החד-משמעיות הדגימו היטב את נכונות התיאוריה שלי. העם הקשיב, הקשיב והקשיב, ואז שקל בדעתו, עשה את חישוביו ההגיוניים, בדק את המציאות שבה הוא חי לעומת המציאות המומצאת - אותו הגיהינום עלי אדמות שבו ניסו להאכיל אותו תחת כל עץ רענן, תחת כל גוף תקשורת, על שלטי חוצות, במאמרים מלומדים ומוטים, בשקרים והכפשות, בשנאה והפחדות ברשת האינטרנט, בצלצולי טלפונים ובהודעות טקסט.
ואז, קיבל את החלטותיו בכוחו ודרך הגיונו.
וכעת, הבוחרים אמרו את קולם: הימין ניצח.
ובכן, ראוי לשאול את השמאל המפסיד: מה השתנה?
והתשובה: לא השתנה כלום.
ואיך אני יודע?
והתשובה: כי אני צורך תקשורת, ואני רואה איך השמאל מאשים את כל העולם ואשתו בהפסד, מלבד את עצמו ואת רעיונותיו המופרכים. וכי אני רואה ושומע את פרשני התקשורת, אותם שקרנים מכפישים שערוותם נחשפה מול פני האומה, מנתחים בהתנשאות את הכל מכל בכל, חוץ מאת עצמם. כי אני רואה את עלובי הנפש ממשיכים להכפיש ולהשמיץ, כי אני רואה את גזענות השמאל, את שנאת האחר של השמאל לא נעצרת לרגע. כי כשראיתי איך מראיינים את המועמד המפסיד של "
המחנה הציוני", שמעתי אותו מספר כי הוא מרבה "להתייעץ עם אשתו", והמראיין בעדינות, ברגישות ובהתחשבות, מתעלם מכך, בעוד שאני וכל עם ישראל יודעים מה היה קורה, לו ראש הממשלה
בנימין נתניהו היה אומר כי הוא "מתייעץ עם אשתו", ואני יכול לנחש איזה כותרות היו למחרת בעיתונים, ומה היו הפרשנים עושים מאותו גילוי מרעיש.
וצביעות השמאל הרי לעולם אינה נגמרת. לדוגמה:
ירון דקל מפקד
גלי צה"ל אומר בגילוי לב כי צריך יותר אנשי תקשורת מצד ימין של המפה לאיזון, ובאותה הנשימה הוא מעיף את אברי גלעד,
ג'קי לוי וקובי אריאלי מגישי התוכנית הפופולרית "המילה האחרונה", ומשגר במקומם (לריענון והתחדשות כמובן) את
יוסי שריד המעלה מהאוב את הגווייה הארסית של השמאל הקיצוני.
אך בכל אותה בוקה ומבולקה של החודשים האחרונים, לטעמי לפחות הייתה נקודה ארכימדית אחת, שאותה זיהה נכונה ראש הממשלה וניסה בכוחו הדל (ומתוקף סמכותו) להוביל מהפך אמיתי, ולצערי - נכשל.
ולנקודה הזאת קוראים: פרס ישראל.
ובכן, כבר כתבתי בעבר על חשיבות שיש למרכזי התרבות, ועל הכוח העצום המוחזק בידי מי ששולט בהם ועל מאות מיליוני השקלים המושקעים בתרבות. אך כפי הנראה, אנשים רבים אינם מסוגלים לתפוס עד כמה בעלי משמעות הם המים התרבותיים שבהם שוחה האזרח הישראלי. ואם ירצה הקורא להבין מה הכוחות המרכיבים את ישראל, מוטב לו כי יסקור את רשימת מקבלי פרס-ישראל בכל הקשור לענייני תרבות ורוח ויקשיב להשקפותיהם. יקשיב, ויתפלץ.
ובכן, מדינה חפצת חיים ודמוקרטית חייבת לשקף ברוחה ובפעילותה את הכוחות הקיימים בתוכה, את מגוון הדעות וההשקפות, את הכוחות התרבותיים הפועלים בתוכה. מדינת ישראל חייבת לעצור את ההגמוניה והשליטה ללא מצרים של כוחות השמאל והשמאל הרדיקלי בתרבות. מדינת ישראל חייבת לעצור מיידית את הזרמת הכספים והתמיכות לכל אותם "מועצות", שופטים, אמנים, מקבלי פרסים ומוצצי דם מקצועיים, החיים על חשבונה ומוציאים את דיבתה רעה.
כך, על המדינה להפסיק לתקצב את "
הבימה", את "האופרה", את "הקרן לקולנוע", את "פסטיבלי הנכבה", ואת אלף אלפי התמיכות הגלויות והנסתרות המחולקות לפי העקרונות וההשקפות הפוליטיות שמקורן בשמאל, וליצור איזון מחודש המשקף את המציאות ואת רצונו של רוב העם. כי כל אזרח סביר יודע שלא חסרים אנשי תרבות ורוח וחוקרי ספרות, ואמנים, ומשוררים, וסופרים בצד הימיני של המפה. חסרים מי שמסוגלים להכיר בהם ולתגמל אותם מטעם המדינה, חסרים מי שמסוגלים להיות הגונים וישרים, מי שמסוגלים לצאת מתוך המעטפת החמימה של השמאל הנתמך בכספי המיסים של אזרחי ישראל - כן, אלה שבחרו חד-משמעית בימין ונאלצים להפקיר את עולמם התרבותי לחנק הממוסד של "תרבות השמאל".
כן, מדינת ישראל חייבת להתחיל במקום כלשהו, והמקום הנכון הוא "פרס ישראל".
כי "פרס ישראל" הוא סמל, ולסמלים ישנה משמעות.
