שוב חצינו קו אדום והפעם מדובר במחסום ה-400. במשך מיליוני שנים, ריכוז ה-CO2 באטמוספרה לא השתנה הרבה ועמד על פחות מ-300 חלקיקים מתוך מיליון (ppm - parts per million). בפברואר 2015, רמת ה-CO2 החורפית
עלתה לראשונה מעל 400 ppm, והשלימה עלייה של 42 אחוז מאז שנת 1800. ב-200 השנים האחרונות האנושות מגבירה במהירות את קצב שריפת דלקי המאובנים וכך מעלה את ריכוז ה-CO2 באטמוספרה. כמו-כן, אנו גורמים להגברת פליטות גז החממה מתאן על-ידי גידול במספר חיות המשק פולטות המתאן (פרות, למשל). במקביל, אנו כורתים יערות בצורה מסיבית, מה שמוריד את יכולת קיבוע ה-CO2 על-ידי צמחים מהאטמוספרה לחומר צמחי.
על-פי התיאוריה המקובלת כיום, שילוב זה מביא לעלייה תלולה בריכוז ה-CO2, שאחראית לשינוי האקלים אותו אנו חווים בעשורים האחרונים. התיאוריה חוזה עלייה בטמפרטורה הגלובלית הממוצעת, המסת קרחוני העד בקטבים, עלייה במפלס פני הים ושינויי דפוסי האקלים שעלולים לסכן את חיינו הנוחים כאן.
התופעה מוכרת: כאשר קרינת השמש פוגעת בכדור הארץ, חלק ניכר ממנה הופך לאנרגיית חום שמוקרנת בצורה של קרינה אינפרא-אדומה מפני כדור הארץ אל החלל. בצורה זו, כדור הארץ מאבד חום אל החלל. ככל שיש יותר גזי חממה באטמוספרה, כך היא מונעת מיותר חום מלברוח לחלל ומגבירה את הטמפרטורה הממוצעת. אחד מאותם גזי חממה הוא CO2, שנפלט בכל פעם שאנו שורפים חומר פחמימני (כזה שהשלד שלו מורכב מפחמן ומימן) - כמו עץ, פחם, נפט, פלסטיק וכו'.
שיא חורפי
גרף ריכוז ה-CO2 השנתי מגיע לשיא באביב ולשפל בסתיו במחזוריות שנתית. זאת משום שבעונה החמה יותר CO2 מקובע על-ידי צמחים והופך לחומר צמחי בממדים גדולים יותר מאשר בעונה הקרה. אמנם, באביב 2014 כבר נחצה רף ה-400 ppm בשיא העונה, אך לראשונה הדבר קורה כבר בחורף, בחודש פברואר. לחציית רף זה בעיקר משמעות סמלית, אך המגמה הברורה בעליית ה-CO2 היא המדאיגה. התחזית היא שהשנה, הממוצע השנתי של ריכוז ה-CO2 יעלה לראשונה מעל 400 ppm - וזה כבר באמת מדאיג.
מה אפשר לעשות נגד זה? התשובות ידועות: להקטין משמעותית את השימוש בדלקי מאובנים, להגדיל את השימוש באנרגיות מתחדשות ולקדם טכנולוגיות של קיבוע פחמן, שמסלקות CO2 מהאטמוספרה. מה בפועל נעשה? יש מדינות (בעיקר מבין המדינות המפותחות) שמגבילות שימוש בדלקי מאובנים ושמגבירות שימוש באנרגיות מתחדשות. עם זאת, רוב העולם עדיין לא עושה מספיק מאמצים לכיוון זה. לצערנו, ישראל שייכת לקבוצה השנייה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
