ריבית דריבית

מהי הריבית הנכונה אשר על הוועדה המקומית לשלם, כאשר עליה להשיב סכום היטל השבחה שנגבה ביתר? שני בתי משפט - המחוזי מרכז ושלום חדרה - נתנו לכך תשובות סותרות בהפרש של שלושה ימים.


חדרה: ריבית צמודה של 0.5% לחודש


פסק הדין של שופטת השלום הדסה אסיף (15.4.15) עסק במקרה בו סירבה הוועדה המקומית פרדס חנה-כרכור להשיב את סכומי היטל ההשבחה שגבתה, חרף פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון ולפיה לא היה מקום לחייב את התובע (כונס נכסים שמונה במסגרת הליכי פירוק) בתשלום ההיטל. התנהלות זו הובילה את התובע להגיש את התביעה דנא, ורק לאחר הגשתה הואילה הרשות להשיב לו סכום שבעיקרו מהווה את סכום הקרן. שאלת הריבית היא שנותרה במחלוקת בין הצדדים.

בית משפט השלום קבע, כי חובת ההשבה של הרשות קמה מכוח צירופן של ההוראות בסעיף 15 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה וסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה). עוד קבע בית המשפט, כי לפי סעיף 6 לחוק ההצמדה וההגדרה של תשלומי פיגורים, על הנתבעת לשלם גם הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, כאשר ההפרש האמור יחול "מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו".

בית משפט השלום ציין, כי גם לו הייתה חלה הוראת סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק, המתייחסת למקרים שבהם ההחלטה על הפחתת החיוב בהיטל או ההחלטה על ביטולו ניתנה בהליכים שהיו בפני ועדת ערר או בפני שמאי מכריע, היה על הרשות להשיב את הסכומים ששולמו בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה. בית משפט השלום הבהיר, כי העובדה שסעיף 17 מחריג את הוראות סעיף 6 לחוק ההצמדה, אינה משנה את שיעור הפרשי ההצמדה או הריבית, אלא שהיא מבטלת את המנגנון שקבוע בסעיף 6, ולפיו אם מוחזר התשלום בתוך 30 יום מיום ששולם, יהיו ההפרשים לפי שיעור העלייה של המדד בלבד.

לבסוף קבע בית משפט השלום, כי הוא סבור שאין לו סמכות להתערב בשיעור הריבית הקבועה כאשר זו נקבעה באופן מפורש בחוק, ושבכל מקרה בנסיבות העניין, התנהלותה של הרשות אינה מצדיקה התערבות לטובתה.


מרכז: ריבית לפי חוק פסיקת ריבית


פסק הדין של השופט המחוזי יעקב שינמן (12.4.15) עסק במערערת ששילמה תחת מחאה היטל השבחה בסך 3,573,822 שקל לפי דרישת עיריית רחובות, כתנאי למתן אישורים ללשכת רישום המקרקעין. בהמשך ולאחר שנוהל הליך מול שמאי מכריע נקבע שיעור ההיטל על 1,623,768 שקל, ומשכך השיבה העירייה את הסכום ששולם ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה ממועד תשלום ההיטל ועד למועד ההשבה.

הערעור הוגש על פסק דינו של בית משפט השלום אשר הגיע למסקנה, כי אין בסיס לחייב את הוועדה המקומית בתשלום ריבית פיגורים שכן לא היה איחור בביצוע ההחזר. הוא קבע, כי היה על העירייה להשיב למערערת את סכום ההחזר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ממועד הגבייה ועד למועד ההשבה.

לאחר שסקר בית המשפט המחוזי את התכלית החקיקתית של חוק פסיקת ריבית וחוק התכנון והבנייה הוא הגיע למסקנה, כי סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק (תוספת ריבית הפיגורים), חל רק במקרה של פיגור בהשבה העולה על 30 ימים מיום מתן החלטת השמאי המכריע בדבר הפחתת היטל ההשבחה ועד ליום ההשבה בפועל. בית המשפט הסביר, כי הרציונל של חיוב בתשלום ריבית עונשית, אין לו מקום לגבי חיוב שנעשה כדין - שהוא בענייננו החיוב בתשלום היטל השבחה על-פי קביעת שמאי הוועדה, שכן רק בעת שמתקבלת השומה המכרעת - מתברר בדיעבד ששומת שמאי הוועדה הייתה מוטעית.

בית המשפט הדגיש, כי החרגת סעיף 6 לחוק ההצמדה מסעיף 17 לתוספת השלישית לחוק, אין משמעה בשום פנים ואופן תשלום ריבית פיגורים במקרה של צורך בהחזר. מטרתה של החרגה זו היא להחריג את הסדר ההפחתה הייחודי של ריבית 0.5%, לאחר 30 ימים מהמועד בו הודיע האזרח לרשות המקומית על הסכום ששולם ביתר. כך נוצרה בסעיף 17 הסימטריה בין שיעור ריבית הפיגורים שמשלם אזרח לרשות, לבין שיעור ריבית הפיגורים שמשלמת הרשות לאזרח במקרה של השבה, שניהם בתום 30 ימים מהמועד בו הודע לרשות על כך שהתשלום בוצע ביתר. לענייננו - מהמועד בו ניתנה השומה המכרעת, שאז הסתבר לרשות, כי הגבייה הקודמת בטעות יסודה.

לבסוף קבע בית המשפט, כי התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, ולפיה על העירייה להשיב לחייב את תשלום היתר שגבתה ממנו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית, היא תוצאה המתיישבת היטב עם הוראות החוק, עם התכלית והפתרון הנכון והצודק בכל היבט. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם הסדר הפשרה אשר אושר על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה בעניין (ת"צ 26550-03-12), ולפיו הרשות תשלם ריבית עונשית אך ורק מתום 30 יום מאז פסיקת השמאי המכריע, ועד אז יחולו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית.


מחכים להכרעה מחייבת


לשאלת החלת הריבית יש השפעה רבה על דרך ההתנהלות בכל הנוגע לטיפול בהיטל השבחה. ההמלצה האם לשלם את ההיטל או לעכב את תשלומו, למרות או בעת ניהול ההליכים, עלולה להוביל לתשלום ריבית ניכרת. בתי המשפט לא רואים עין בעין את ההכרעה בעניין זה וסביר, כי בית המשפט העליון יאמר את דברו בסוגיה זו, אם כי יש לקוות שאמירה זו תהיה רלוונטית גם לחלות ריבית במקרה של עיכוב על-ידי הנישום. נראה, כי הדרך הנכונה יותר היא לתקן את החוק ולקבוע ריבית אחידה שאינה ריבית עונשית, וכללים ברורים בכל הנוגע לסוגיה מהותית זו.