חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. זה שמו של החוק בו עסקינן. בחלוף תקופת התיישנות של עבירה בה הורשע אדם ובחלוף תקופת ה"מחיקה" (בדרך כלל כעשר שנים נוספות) ה"עבר" הפלילי אמור להימחק. אמור מעתה: ריהביליטציה. מחיקה בבחינת היה כלא היה. נמחק. נגמר. חלף מן העולם. תקנת השבים באה לשמו של החוק מהדין העברי. אדם שב לדרך הישר. לא זוכרים לו עוד את "עברו" הרע. הוא שב למסלול החיים הנורמטיביים. הוא זנח את דרך העבריינים.
היה ואדם מבקש לקצר את תקופות ההתיישנות והמחיקה, לעניין הרשעה (או אפילו "אי-הרשעה", כלשון החוק) שהורשע בה, הוא פונה בבקשה/בתחינה לנשיא המדינה לקיצור תקופת ההתיישנות והמחיקה. בבחינת: קצר נא לי את מניין אותן השנים הארוכות ומחל לי.
נניח שבקשתו התקבלה. או נניח, שחלפה תקופת המחיקה, בחלוף שנים, גם ללא תחינה/בקשה בפני נשיא המדינה. מה אז? אז אגלה לכם סוד. ה"מחיקה" לאו מחיקה היא. המחיקה אינה טוטלית. ישנם גורמים ממלכתיים אשר יראו את ה"מחיקה" שלא נמחקה. היא תיוותר לעד. על כן, המינוח "מחיקה" הוא מינוח מטעה. בדיוק כמו "חצי הריון" לאמור, לא לכאן ולא לכאן. כל אדם שיוציא את תדפיס המרשם הפלילי ממשטרת ישראל יוכל לראות, בחלוף השנים, כי לא בוצעה "מחיקה". כל שכתוב שם הוא: "חלפה תקופת המחיקה". אז איזו מן "מחיקה" היא זו?
ודוק: הסוגיה הזו - מדוע אין מחיקה טוטאלית טרם זכתה לפסיקת הבג"ץ. אולי...הגיעה העת.
