מפגש אחד ושלוש פרידות

בימים אלה רואה אור ספרה החדש של עמלה עינת לבני הנעורים, סטפה אהובתי, הבא לתקן עוול היסטורי שנעשה לסטפה וילצ'נסקה, מי שהייתה, כביכול, עוזרתו של קורצ'אק בבית היתומים היהודי הידוע בוורשה. היא הייתה שותפתו המלאה בניהול בית היתומים והלכה איתו ועם הילדים אל מותה בטרבלינקה. אבל לעומת איש החינוך והסופר, שהיה לסמל היסטורי, שמה של סטפה וילצ'נסקה כמעט שאינו מוכר.

בכל האנדרטאות הקיימות לזכרו של יום הגירוש לטרבלינקה, נראית רק דמותו של קורצ'אק, זקופה, מחבקת ומובילה את הילדים אל מותם כשרוח הסיפור בדבר סירובו להצעת הפולנים להצילו (סיפור הזוכה להרמת גבה צינית במוזאון שעל שמו בפולין) אופפת את ההוד המפוסל. אין זכר באף יד זכרון לדמותה של סטפה באותו מעמד. עשרות (ואולי מאות) מוסדות חינוך, עמותות ועוד אין ספור אגודות וממסדים קרויים על שמו של יאנוש קורצ'אק, ואף לא בית-ספר אחד קרוי על שמה של סטפה.

ההסבר היחיד לכך ניתן על-ידי פרופ' אסתר הרצוג, שטוענת "איך נוצרה הדמות הענקית של קורצ'אק? בנו את זה. הצגת הגברים כגיבורים היא אמצעי חשוב מאוד של הפטריארכיה, לא רק שמשמרים את ההנהגה בידי גברים, אלא גם מספקים כל הזמן הוכחות מדוע זאת האמת המוחלטת" (סימוכין נוספים לאישושה של גישה זו מצויים בשורת דמויות גבריות ידועות מטרומפלדור ועד קובנר) או בלשון אחרת, ישנה הבנייה חברתית, האופיינית לתקופה ההיא, שבה נשים כוונו לתפקידים מאחורי הקלעים.

ד"ר אבי צור טוען: "אם סטיפה לא היתה, גם קורצ'אק היה נשכח. הוא לא יכול היה להוציא אל הפועל שום דבר ממורשתו החינוכית".

הספר "סטפה אהובתי" (ראו בהמשך פרטים על הספר ועל המחברת), מבוסס בחלקו הגדול על עובדות היסטוריות שנאספו בתחקיר נרחב: ממכתביה של סטפה לחברתה בקיבוץ עין חרוד, מיומניה, משיחות עם שניים מהיתומים שהצליחו לברוח ליערות ועדיין חיים איתנו, ממפגשים עם מומחים לתקופה ומחומרים כתובים - מכתבי ילדים, מחקרים, רשימות עיוניות ופובליציסטיות בעברית ובפולנית המקובצים בארכיון עין חרוד, בארכיון המוזאון ב"לוחמי הגטאות", ובמוזאון ע"ש קורצ'אק בוורשה.

הספר "סטפה אהובתי" יצא השנה לאור בפולין. הוא מופץ בחנויות הספרים, בכל המוזאונים הקשורים לנושא השואה ובמערכת החינוך הפולנית, במטרה שישמש אמצעי למפגש בין התלמידים הפולנים לבין תלמידי התיכון בארץ, היוצאים למסע השנתי בפולין.

סטפה וילצ'נסקה היתה, כמסתבר, זו שהקימה - על בסיס בית יתומים שפעל כבר - וניהלה את המקום, קבעה את עיצובו הפיזי והמנטלי, ורק אחרי שעמד על מכונו הגיע אליו, בעקבות הזמנתה, ד"ר הנריק גולדשמיט, הלא הוא יאנוש קורצ'אק על-מנת לשמש בו רופא ילדים.

סטפה הכירה את גולדשמיט באופן מקרי בזמן לימודי הביולוגיה שלה באוניברסיטת ליאז' בבלגיה ותקופה קצרה לאחר היכרותה אותו, החליטה על פרישה מהלימודים ופנייה לטיפול בילדי היהודים העניים בעירה - וורשה. היא התנדבה לעבודה בבית היתומים היהודי הקיים, ולאחר זמן קצר הפכה למנהלת המקום ושינתה את פניו הן מבחינה חומרית והן מבחינת דרכי העבודה עם הילדים אותם התאימה לתורתה של מריה מונטסורי. רק אז, כאמור, פנתה במודעה של הצעת עבודה לרופא ילדים שעל-פי הנתונים שהציגה עבורו התאימה לד"ר גולדשמיט בלבד.

עם חלוף הזמן, לא ברור איך ולמה, הפך הוא למנהל והיא למבצעת הנחיותיו. זאת, למרות שבמשך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, ניהלה את המקום לבדה, כאשר קורצ'אק שירת כקצין רפואה בצבא הפולני, וגם אחר-כך, עם שובו היה נעדר מהבית לעיתים קרובות בשל עיסוקיו האחרים - כתיבה ספרותית ועיתונאית, שידורי רדיו, ועוד. מאוחר יותר אף שכר דירה מחוץ לבית היתומים לצורך התרכזות בעיסוקיו הנזכרים. ואילו סטפה שהתה עם הילדים יומם וליל לאורך עשרות שנים (27 שנים).

אולי דווקא משום-כך, הכריזמה שאפפה את דמותו של קורצ'אק, מצד אחד, והימצאותה הפרקטית והיומיומית של סטפה במקום, מצד שני, קיבל הוא ממדים מיתיים עוד בחייו, וכמובן אחרי מותו, ואילו היא נעלמה לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי, ואם נצנצה בו קצרות ולעיתים רחוקות, היה זה רק בתואר העוזרת המסורה.

גישה זו בולטת באופן טרגי בתיאור הסוף ההרואי, כביכול, של ילדי בית היתומים ומחנכם, כאשר ההרואיקה האמיתית שייכת בעצם לסטפה וילצ'נסקה, שחייתה משנת 38 במשך למעלה משנה בקיבוץ עין חרוד מתוך כוונה להישאר שם ולעסוק בחינוך. אולם כאשר החדשות הקשות מאירופה הלכו והתגברו, החליטה לשוב לוורשה ולהביא את קורצ'אק איתה ארצה. וזאת, למרות העצות הרבות שנתנו לה שלא לחזור לשם בעת ההיא כאשר כולם בורחים מהמקום. אבל היא החליטה וחזרה בתחושה של מסירות נפש אל האיש הנערץ על ידה שהיה באותו זמן מדוכא וחסר אונים (אגב, נטיות דכאוניות ואי-יציבות במצבי רוחו ובהחלטותיו, אפיינו אותו לאורך כל השנים על-פי עדויותיה של סטפה במכתביה), ועשתה מאמצים רבים להוציאו מארץ הגזירה.

אולם תקופת זמן קצרה לאחר הגעתה לפולין, פרצה המלחמה ולא ניתן היה לצאת עוד את גבולות הארץ. סטפה נשארה בבית היתומים וחזרה לתפקיד הניהול שהיה קשה עד בלתי אפשרי כמעט באותם ימים זאת, בנוסף לתמיכתה האישית בקורצ'אק ששקע אז לעיתים קרובות בקדרות מיואשת.

באשר לשיאה של הדרמה, יום הגירוש לטרבלינקה, גם הוא היה שונה, כמסתבר, מהמסופר באגדת הגבורה וההקרבה היחידאית של המחנך המפורסם. האווירה בגטו הייתה - כמתואר במסמכים המצויים במוזאון קורצ'אק בוורשה - כאוטית לחלוטין, שכן באותו יום עצמו גורשו כל ילדי הגטו שנותרו בחיים ולא רק ילדי בית היתומים המדובר. הצפיפות, אי-הסדר, הבכי והצעקות שלטו בכל.

סטפה ניסתה לקבץ את מאות הילדים סביבה ולהוביל אותם יחד לרכבת המוות, תוך שתמכה גם בקורצ'אק שלצידה (כך לפי העדויות הנמצאות במוזאון), ובאשר לסוף הטרגדיה, המוות ברכבת עצמה ובמחנה ההשמדה היה ודאי, אף שלא נשאר אף עד מהקורבנות להעיד עליו.

[מארכיון עין חרוד] קטעים מתוך יומנה של סטיפה וקטעי מכתבים שכתבה לחברתה, פניה ביבר, שעבדה כמדריכה תחתיה בבית היתומים בוורשה ועלתה לארץ לפני פרוץ המלחמה

"הדוקטור מדוכא - אולי אסחוב אותו [לארץ ישראל], כי קשה לי להשאיר אותו במצב זה".

"הדוקטור מנסה להשפיע עלי כל הזמן שלא אסע, שאינני רוצה, שלא אוכל להסתגל. הוא גם אומר שלא יישאר לבד בבית היתומים, אבל אני חושבת שיחזור בו, כי חבל להשאיר מקום כזה בלי מחליף".

"יום אחד אומר הדוקטור שהוא נוסע לפלשתינה, ולמחרת שאינו נוסע - כך לסירוגין"

"הדוקטור נמצא בדיכאון כזה שלא אכפת לו דבר... בכלל, הוא מענה את עצמו"

"כשד"ר גולדשמידט נסע למלחמה, היה נורא קשה להישאר לבד. נכון, התנאים טובים יותר פי מאה מאשר אצלכם, אבל האחריות גדולה פי מאה, כדי לא לקלקל את מה שבנה מורה חכם"

"הדוקטור כאילו נח, אבל בעצם הוא כותב ספר חדש. קשה לי בלי האדון דוקטור. עבודה רבה לא נוספה, אבל האחריות היא רבה. חוץ מזה אני מחליפה את האדון דוקטור גם ב"מאלי פשגלונד" [עיתון פולני]"

"הדוקטור עייף מאוד, אולי בגלל זה הוא משתומם שבחרתי בפלשתינה. הוא מתאר לעצמו ששם התנאים בלתי נסבלים לחיים. את יודעת עד כמה הוא ספקן ולא מאמין לפעמים באמת לאמיתה. אולי אשפיע עליו [לשנות את יחסו לארץ] כשאחזור".