מחשבות על האחד במאי

מה עולה לכם בראש כשאתם חושבים על "ה-1 במאי"? סביר להניח שצעדות, פועלים, סוציאליזם, תנאי העסקה וזכויות. אם נרד לשורשו של חג הפועלים, מקורו בהפגנות שנערכו בארה"ב וקנדה בשנות ה-80-70 של המאה ה-19 בדרישה להגביל את יום העבודה לשמונה שעות. האם הדרישה המקורית הזו עדיין רלוונטית לחיינו היום? סקירה מהירה של המצב בארץ תראה שבהחלט עברנו דרך רבה בכ-140 השנה שעברו מאז אותן הפגנות ראשונות. פשוט לא בטוח שעברנו אותה בכיוון הנכון.

במדינת ישראל של שנת 2015, מדינה שציינה לראשונה את חג הפועלים בשנת 1906 עוד לפני הקמתה, עולם הערכים וסדר העדיפויות השתנה. סולידריות וצדק חברתי הפכו מילים גסות, קיום בכבוד הפך בלתי מושג וזכויות עובדים הפכו בלתי נראות בעיניי מעסיקים ובעלי ההון במדינה. דוחות מראים, כי חלק ניכר מהמעסיקים מפרים את זכויות עובדיהם, שכר המינימום מהווה המלצה בלבד ומאות אלפי עובדים מועסקים בהעסקה קבלנית ופוגענית שאיננה מאפשרת צבירת זכויות לאורך זמן. עולם התעסוקה מתנהל כשוק וזכויות העובדים נסחרות כסחורה זולה. לצערי, מטאפורה זו איננה רחוקה מהמציאות בכל אחד מן המגזרים, ביניהם מגזר העובדים הסוציאליים.

בשנת 2011 יצאו לראשונה מזה כ-17 שנה, העובדים הסוציאליים לרחובות. צבועים אדום, צועדים וקוראים לשיפור תנאי העסקתם המחפירים. תמונה זו, המרפררת למקורותיו של חג הפועלים, חרוטה היטב בליבם ורגליהם של העובדים הסוציאליים והסטודנטים דאז, אולם גם היא לא הצליחה לחדור את המציאות הנוקשה של עולם העבודה והתעסוקה כיום.

גם היום, השכר אינו מאפשר קיום בסיסי בכבוד. המחסור המשווע בתקנים, העומס הבלתי נתפש של המקרים בהם מטפלת כל עובדת הנגרם בעקבות כך. תופעת עובדות "כתף אל כתף" שעושות עבודתן נאמנה באותה המידה, אך האחת איננה מקבלת את זכויותיה הבסיסיות ואילו השנייה חיה בביטחון רב יותר. כל התופעות הללו, שמאפיינות היום את ההעסקה בתחום העבודה הסוציאלית במדינת ישראל, מכרסמות ומותירות ריק צורם בתחום הסולידריות, זכויות העובדים ותנאי ההעסקה. המדיניות הרווחת כיום מתפקדת כחרב פיפיות כלפי העובדים הסוציאליים - מחד-גיסא, מחייבת אותם לעבודה בלתי פוסקת סביב השעון להעצמתן של אוכלוסיות מוחלשות בחברה, מאידך-גיסא, איננה מתגמלת אותם על כך ואף מפקירה אותם ללא שכר וזכויות הולמים.

ברוח חג הפועלים, עלינו לעצור ולהתוודע לזכויותינו. עלינו לקום ולזעוק לטובת שיפור תנאי ההעסקה שלנו ושל שאר העובדים שעמנו במשק. עלינו לדרוש תקינה ראויה ומכבדת - אותנו כעובדים ואת אלו הפונים אלינו. עלינו לזכור שזכויות וצדק אינן מילים גסות. ביום בו מאבקנו היחיד יהיה על קיום שמונה שעות עבודה ביום, כפי שהיה בעבר, נוכל לדעת שמרבית הדרך כבר מאחורינו והפעם התקדמנו בה בכיוון הנכון.