התמריץ לכתיבת הדברים הבאים נוצר בעקבות קריאת מאמרו של עמי דור און "הישראלים עם שומר מסורת", News1, 23.4.15, ותגובות חלק מהקוראים למאמרו זה.
תחושתי למקרא הדברים הייתה שעמי עצמו משלים עם העובדה שרוב הישראלים שומרים ברמה כזו או אחרת על מסורת ישראל, ואילו אצל חלק מהמגיבים נקודת המוצא היא שישראל נתפסת על ידם כמכניזם חברתי שתפקידו "להציל" אותם מ"נוראות" המסורת היהודית, בעוד אצל אחרים היא מדינה יהודית, דהיינו: מדינה שחיי הציבור בה מושפעים מהמסורת ומעוצבים בזיקה אליה. הללו שרואים את ישראל כחבל הצלה עבורם לטעמי טועים בהבנת תפקידה ומהותה של מדינה יהודית, הן על-פי מטרות הציונות שייסדה אותה, והן על-פי מגילת העצמאות שהגדירה את יסודות זהותה. להלן אפרט מעט יותר.
לנוכח המחלוקת עם חלקים בציבור הערבי של אזרחי ישראל על אופייה ומהותה של המדינה, אין כרגע יסוד לדיון משותף עימם. ישראל כמדינת הלאום היהודי - כך נוסדה וכך עליה להמשיך ולהתקיים - חייבת בחשבון נפש ובמסקנות אופרטיביות שעל פיהן יעוצבו בה יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי, כאשר נשמר עקרון היסוד של היותה מדינת לאום של העם היהודי. אזרחים או תושבים שאינם מקבלים עקרון זה, אינם מכירים למעשה ולעיתים גם להלכה בישראל כפי שזו הגדירה עצמה, ועל כן אין מקומם כאן, בוודאי לא כאזרחים. לאחר שאמרנו זאת, ניתן להתייחס לשאר הנקודות בהן עוסקים דור און והמגיבים לדבריו.
רוב הציבור הישראלי (ישראלי: להלן, יהודים אזרחי ישראל) אינו שומר מצוות אדוק, אבל בעל זיקה ליהדות למסורת ולמינהגים יהודיים, לתרבות היהודית עם ניואנסים כאלה ואחרים ולא מעט מהם גם שותפים לאמונה באלוהים ואפילו באלוהי-ישראל גם כשאינם שומרי מצוות. מחקרי דעת קהל של השנים האחרונות מורים בברור שהתשובות השכיחות לשאלה כיצד מזהים עצמם אזרחי ישראל על הסקלה שבין חרדים לאתאיסטים, מאפיינים עצמם כמסורתיים.
המוקד האשכנזי
כאשר מדובר בווריאציות שונות של יצירות התרבות היהודית שנוצרו לאחר חורבן הבית השני, מדובר בשני זרמים מרכזיים ובווריאציות משנה שלהם - הזרם האשכנזי, שמקורו באירופה, והזרם המזרחי שמוקדיו בקידמת-אסיה וצפון אפריקה. ההגירה לאמריקה, בעיקר לארה"ב, בסוף המאה ה- 19 וברבע הראשון של המאה ה- 20, העבירה חלקים משמעותיים מהמסורת והתרבות המזרח אירופית לארה"ב, וביססה אותם שם. ובאופן זה, לאחר השואה במיוחד, העבירה למעשה את "המוקד האשכנזי" לארה"ב. הסכנה לקיום היהודי בכל הדורות נבעה משני איומים משלימים: שמד פיסי - פרעות, גירושים שהולידו התנכלויות, טבח ואינוס להמרת דת; והתבוללות - המרת דת דה פקטו מטעמי נוחיות או אובדן כושר ההישרדות הלאומי. בארה"ב במיוחד, גברו נטיות מודרניות אלה במאה ה- 20, והולידו את פיצול הקהילה היהודית לשלושת הזרמים המוכרים כיום: אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. הרפורמים מייצגים את הסקטור הרחוק ביותר מהיהדות המקורית של מזרח אירופה, שמתוכה צמחו זרמים אלה. ויש גם מי שאינם מעמידים עוד פנים, והם עוסקים באופן שיטתי ואינטנסיבי ב"השתלבות פעילה" בסביבה האמריקנית הטבעית שבתוכה הם חיים. השמאל הישראלי ברובו, בהשקפת עולמו ובדרכי התנהלותו, קרוב כיום מאוד לשתי הקבוצות האחרונות - רפורמים ומתבוללים דה-פקטו. עבורו ישראל מסורתית, שלא לדבר על ישראל יהודית אך לאו-דווקא דתית - היא רגרסיה מסוכנת. וזהו אחד השסעים החברתיים שיש לישב כיום.
ישראל כמדינה יהודית, מוסיפה לממדים הקודמים של מאפיינים יהודיים גם את הממד הלאומי ואת האפשרות, הכוונה והסיכוי לכונן כאן יהדות ריבונית, עדכנית ומתחדשת - מתחדשת, משמע נשענת על העבר, שהוא תנאי הכרחי לקיום יהודי. הציונות הסוציאליסטית של ראשית המאה ה- 20, ביקשה להצמיח "יהודי חדש" - לוחם, מתישב, עובד אדמה, חי מיגיע כפיים, ומקיים ארגון מדינתי. לתומה סברה שבכדי להשיג זאת, ראוי לוותר על העבר ולסמוך על ניסים שיתחוללו בארץ ישראל וימציאו לעם היהודי הוויה אחרת, כתחליף להיסטוריה, למסורת ולתרבות אלפי השנים שחלפו - הם טעו ובגדול. כשלונות מערכת החינוך שבנתה התנועה המגשימה ההיא - שזכויותיה רבות וכבודה במקומה מונח - הם העדות המוחצת לכשלון היומרה ליצור בארץ-ישראל, במחי-יד, "'צ'יק, צ'אק" יהדות חלופית - אין חיה כזו, וירידת קרוב למיליון ישראלים, רובם לארה"ב היא עדות מוחצת לכך.
מלבד "קבוצות נבחרות" במדינת ת"א וספיחיה, רוב הציבור בארץ מבין זאת או חש בכך, מוקיר זאת מתוך הבנה או מתוך חינוך, בעיקר מבית ההורים וגם מעדיף גישה אחרת. וככל שהוא תופס את מקומו בחברה הישראלית ובהשפעה עליה, ומחליש בהדרגה את ההשפעה המכרעת של האליטות ממדינת ת"א על דרכי התנהלותה, הוא נותן לכך גם ביטוי מעשי, ובכלל זה בהחלטות פוליטיות דוגמת אלה שקיבל בבחירות האחרונות. להערכתי, הציבור הדוגל במדינה יהודית מושתת על העבר ומותאמת לעתיד הוא כבר כיום רוב בארץ. הוא אינו חופף במלואם את קווי התיחום המפלגתיים ואת הזהות הגושית של "ימין ו"שמאל", אבל הוא מיתר למעשה ויכוח סרק על אופייה של מדינת היהודים. האליטות של אתמול מתקשות לקבל זאת ולהשלים עם שינוי זה, וככל שהן שייכות בגישתן לאגף הפוסט-מודרני והאנטי- מסורתי יותר, תגובותיהן היסטריות יותר, רעשניות יותר, יהודיות פחות ודמוקרטיות פחות.
אין חלקי עימהן.
אחד מתפקידיה היסודיים של מדינת-ישראל, הוא לעצב אורח חיים ותכני חיים יהודיים, שמצד אחד יהיו המשך להיסטוריה היהודית בת כ-3,500 שנים ומצד שני ישקפו מאמץ אינטנסיבי ויעיל לקשור היסטוריה עתיקה והתרבות המתקדמת שהיא חלק ממנה לעולם המודרני בכלים המתאימים לו - מתאימים לו על-פי דרכנו ולא על-פי דרכי אחרים. לדעתי זה גם תפקידה של הציונות נוסף על פעולה להמשך עליית יהודים מהתפוצות לישראל, לאחר שהקימה את מדינת ישראל כשלב ראשון של פתרון בעיית היהודים. העולם המודרני אינו מעניק לנו אנשים טובים או מפותחים יותר הוא אינו מעניק לנו אנשים מוסריים יותר אולי דווקא מוסריים פחות, אבל הוא מעניק לנו טכנולוגיות מתקדמות יותר ושיטות מחקר המסייעות להבנה טובה יותר של חוקי הטבע וטבע האדם - בין שתי ספירות אלה אמורה ישראל לתפקד. ולשם כך עליה לשלב בין היתר מסורות שוות ביסודן אך שונות בצביונן המעשי בגלל השפעות גלותיות ממושכות, תוך מציאת שביל זהב מאחד הממצה את הטוב שבכל העולמות על יסוד הבנה, סובלנות והדברות. במילים אחרות: הגיע הזמן לרב ראשי יהודי אחד במדינת ישראל, לנוסח תפילה אחד ולהגדרה מסורתית אחת מיהו יהודי...
מעיין החוכמה
יסודות החיכוך החברתי הקיים כיום בחברה הישראלית הם בתובנות שגויות: א. שדרוש בכלל מבחן "עליונות" - מי עליון על מי ומדוע; האם ידיעת מתמטיקה חשובה יותר מידיעת מסורת ישראל? ב. שאפשרי בכלל בישראל של אחרי השואה "מבחן עליונות"; ג. שהקריטריון למבחן עליונות הוא חומרני, או מצוי בתחומי ידע-תומך חומרנות. כל שלוש התמות הללו שגויות ומיותרות. מטבע הדברים, מי שלומד באוניברסיטה ירצה לחשוב ששם נמצאת באופן בלעדי "אבן החכמים", ומי שלומד בישיבה ירצה לחשוב ששם "מעיין החכמה" הבלעדי - לא דובים ולא יער. שילוב תומך חיים מודרניים הוא התשובה הנכונה. מי שרותה לראות בכך שביל זהב - יבושם לו. ומי שרוצה לראות בכך את התגלמות הברירה הטבעית של דרווין (survival of the fit) - יבושם לו.
"החיכוך" התרבותי הקיים בישראל, הוא תולדה של חינוך לקוי, הרגלי חשיבה והתנהגות והשפעות של הבית. לדעתי אין מי שלא מבין כיום שלבית משקל מכריע יותר מכל מסגרת אחרת בעיצוב התפיסה ודפוסי ההתנהגות של ילדים ונוער. וזאת משום שהוא פועל עליהם באינטנסיביות הרבה יותר בתקופות החיים המוקדמות, שבהן כושר הספיגה וקצב הספיגה מקסימליים. את הפתרון יש בהגדרה של יעדי-חינוך מוסכמים ובמערכות חינוך יישומי משולבות, אך לא פחות מכך במדיניות לאומית קוהרנטית. קיומם של הבדלים בין קהילות שונות בגלל מוצאן, ההיסטוריה והסביבה התרבותית השונה שלהן, יוצרים הבדלים גם בין בני הדורות השני השלישי ואפילו הרביעי. אין שום צורך להנציח הבדלים אלה, משום שלכידות חברתית אינה נבנית על ניגודים ושונויות אלא על אינטרסים וערכים משותפים, ואנו זקוקים ללכידות. ליצירת מכנה משותף שישאב את הטוב שבכל העולמות לכלל סביבה משותפת הומוגנית, קרא בן-גוריון בשעתו "כור ההיתוך". הצורך בכור היתוך עדיים קיים. השאלה אינה מי ינצח את מי, אלא מהו "הטוב שבכל העולמות".
בדור הראשון שלאחר קום המדינה, נכסו לעצמם יוצאי אירופה מעמד של עליונות, בעיקר בזכות השכלתם הכללית ומיומנותם הטכנולוגית. לאירופה, ערש המדע והטכנולוגיה המודרנית, הייתה עדיפות בתחומים אלה על פני תרבויות, כלכלות וארגונים חברתיים אחרים בעולם, ועדיפות זו, בחלקה עדיין תקפה. ארה"ב מבחינה זו, היא "סניף" של אירופה אעל-פי שבתחומים רבים, בגלל ממדיה, משטרה ויכולתה להשתחרר מהקרים הדוגמטיים הישנים של אירופה, עברה את העלמא - מאטר שלה. היות רוב רובם של מייסדי ארה"ב ומפתחיה הראשונים יוצאי אירופה, והצורך של ארה"ב להשתחרר מאפוטרופסותן של בריטניה וצרפת, יצרה תחרות בין בני אותה תרבות ומקרות ידע. "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות, כל עוד הייתה כזו, העניקה לארה"ב יתרון יחסי מובהק על כל מתחריה. כיום, עם התמסדותה של ארה"ב (היא כבר בת כ-240 שנים ) ותחילת הסתידותה, מצטמצם הפער בינה לבין אירופה. הפערים בינה לבין מתחרים אחרים בעולם נסגר גם הוא בהשפעת יתרונות יחסיים אחרים של מתחרים אלה, דוגמת סין והודו, אבל אין בכוונתי לערוך כאן השוואת רוחב כוללת. ככל שארה"ב חותרת לשבירת ההומוגניות האתנית שלה ולאימוץ גישות סוציאל דמוקרטיות "קלאסיות" במקום ליברליזם ויוזמה חופשית שאפיינו אותה בעבר הלא רחוק, כך היא מתחילה יותר ויותר להדמות לאירופה המנוונת.
ישראל מזכירה לרבים במובנים רבים גם אם שונים בפרטיהם את ימי "המערב הפרוע" של ארה"ב במובנים החיוביים שלהם ואת היזמות וההתלהבות של הדורות הראשונים לעצמאות. בגלל ניסיונות הבל של חוגים אליטיסטיים כאן ושם לעצב את המודל הישראלי כחיקוי למודל האמריקני המתנוון דהיום, או כשלוחה של אירופה הישנה, מאבדת ישראל לא מעט מייחודה וחיוניותה. ישראל אינה צריכה להדמות למערב, היא צריכה להדמות לעצמה. המערב נוצרי. אין מניעה לאמץ מרכיבים מן התרבות המערבית, כאשר הם באים להשלים את החסר בהתחדשות היהודית בגלל 2000 שנות גלות, אבל רק פיתוח עצמי יהודי, מונחה עבר, מסורת ותרבות יהודיים, יוכל לעצב כאן מדינת לאום יהודית, לא חיקוי מתוך התבוללות של ההוויה הנוצרית - לא זו שבארה"ב וגם לא זו שבאירופה. הגישה הנכונה לישראל היא יישום של האבחנה שהגדיר בשעתו אחד העם כ"חיקוי מתוך תחרות" ולא "חיקוי מתוך התבוללות" (או התבטלות, אם תרצו).
פוליטיקלי קורקט
הוויכוח על הדרך הנכונה להתפתחותו העתידה של העם היהודי במדינתו הריבונית, חייב להניח כנקודת מוצא גישה של חיקוי מתוך תחרות, ולעסוק בשאלה מהם הפירושים המעשיים של תפיסה זו. חיקוי מתוך תחרות, מעניק לנו יסוד חיוני, חזק וקבוע לבניה עצמית חדשה מתוך שילוב שונויות - שילובים נבחרים של חדש בישן; חדש שחסר, בישן מעולה ומוכח, שקיים. כל מי שחותר להיות "כמו אמריקה", או "כמו ברלין" או "סידני", חותר למעשה לניוון משותף עם אירופה. אינני רואה שום טעם או יתרון לאידיאולוגיה זו - רק חסרונות. להערכתי, מי שדוגל בגישת השימור וההעתקה מתוך התבטלות, מחפש בעצם ביטוי נוח או "פוליטיקלי קורקט" לשימור היתרונות היחסיים שעימם ולידם צמח מסיבות היסטוריות גרידא, ולא ליצירת מענה לאומי נכון לצורך לאומי אמיתי.
את הדיון היסודי והנחוץ, יש לנתק מוויכוחי הסרק של "הכדאיניקים" - החזקים כלכלית ופוליטית - מצד אחד "למסכנים הכרוניים" מצד שני. הראשונים, מדרך הטבע ישאפו לשמור על עמדות בכורה ויתרונות יחסיים שנקרו להם על דרכם, והאחרונים ינסו להתמודד על הבכורה באמצעות רחמים וזריקת פירורים של חזקים לעבר החלשים במקום באמצעות יכולות שוות; זה הדיון הנפסד. הדיון הנכון הוא על הדרך להשגת יכולות שוות ומימושה לשם יצירת תחרות של שווים. הדיון הנכון אינו מאפשר שימוש "באנחנו" ו"הם", מושגים שעומדים ביסודה של כל תורת אפליה. הוא עוסק בצרכים, פערי-מצאי ופעילות מתקנת, כשהיעד הוא סגירת-פערים מהירה ככל האפשר. המדינה להגדיר את הצרכים, פערי-המצאי והפעילות המתקנת, ולספק את התנאים לסגירת הפערים. וכמו-כן, עליה לתמרץ ולתגמל כל מי שבמסגרת הפעילות המתקנת הממוסדת, משיג את היעדים שקבעה.
חוגים שונים בישראל שגו בכך שביקשו לשמור על ייחודם בדרך הגלותית הידועה של הסתגרות, התבדלות והשרדות פרזיטית - החרדים והערבים, שני המגזרים החלשים ביותר כלכלית, הדגימו זאת היטב בהתבדלות מן הרוב במשך שנים ארוכות. הדרך הנכונה היא הפוכה: דרושים השתלבות וחיקוי מתוך תחרות; תרומה לחברה לצד שימור העצמיות ללא רגשי נחיתות וגם ללא התנשאות נואלת. להערכתי, התנהגות כזו גם מובילה לחשיפה הדדית רבה יותר, להיכרות הדדית טובה יותר, לשיח מוטה-הבנה במקום לשיח מעמת-הבדלים, ובעיקר ליתר-סובלנות וסולידריות מתוך הבנה טובה יותר של המשותף והקטנה מרצון של משקל ההבדלים. יסוד הגישה הוא בהבנה שאף מגזר אינו יכול לצפות לשלוט באחרים לאורך זמן בזכות "עליונות מוּלדת". אבל הוא יכול להשיג הרבה מאוד מתוך הבנה, שתוף פעולה ודרך-ארץ.
