הפסיקה הישראלית, בהתבססה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, קבעה את חובת השלטון לדאוג לקיום אנושי מינימלי. במשפט העברי הצדקה היא אחת המצוות החשובות. צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה (ירושלמי, פאה פ"א, ה"א). יש להיזהר במצווה זו "יותר מכל מצוות עשה" (רמב"ם, מתנות עניים פ"י, ה"א; יורה דעה רמ"ז). היא גם מצוות לא תעשה: "וכל הרואה עני והעלים עין ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר: ולא תקפוץ את ידך מאחיך". זוהי מצווה החלה על הכל: "אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה" (גיטין ז', ע"ב).

בעוד שבמשפט הכללי חובת הדאגה לעניים היא של השלטון, הרי שבמשפט העברי קיימת חובה גם על היחיד, שהיא בנוסף לחובת הציבור לדאוג לעניים. בכך נקבעה נורמה מוסרית והתנהגותית מיוחדת. מלבד מצות הצדקה, ישנן מצוות רבות של תרומה לעני, המאפיינות חברה חקלאית - להניח לקט שכחה ופאה בשדה לעני, להותיר את עוללות הכרם, ולהפריש מעשר מן התבואה לעניים.

אחרי התקופה המקראית והמעבר מחברה חקלאית לעירונית, הוטלה על הציבור החובה להבטיח את צורכי הקיום המזעריים של העני. התקציב למטרה זו נקבע לפי צרכי העניים ולא לפי משאבי הציבור, והוא מתחלק לפי אמות-מידה שוויוניות. עם זאת, העני נשאר עני, וכאן באה לידי ביטוי חובת הצדקה על היחיד. כותב הרמב"ם: הביטוי צדקה גזור מצדק, מפני שכאשר אתה נוהג מנהג מידות האופי הטובות, אתה נוהג בצדק כלפי נפשך (מורה נבוכים, חלק ג', פרק נ"ג).

חובת הנאמנות

במשפט הכללי, לפי חוק הנאמנות, נאמן הוא מי שהוסמך על-פי חוק או על-פי חוזה. על הנאמן להחזיק בכספים לטובת אדם אחר, או לטובת מטרה אחרת (נהנים). חובותיו של הנאמן: לנהוג באמונה ובשקידה, להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים, לנהל את חשבונות הנאמנות ולתת לנהנים מידע לפי דרישה. מינויו הוא אישי. אסור לרכוש לעצמו מנכסי הנאמנות ולהיות בניגוד עניינים, ועליו לפעול לטובת הנאמנות.

במשפט העברי חובות הנאמן דומות לאלו שבחוק הנאמנות. קיים איסור ניגוד עניינים: "גבאי צדקה פורטים אצל אחרים ואין פורטין לעצמם" (בבא בתרא ח', ע"ב). נאמנים גזברי צדקה להעיד כל זמן שאין להם ולקרוביהם שום חלק וזכות בנכסי הצדקה (שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן תרמ"ב). לקרן צדקה יש סממנים מובהקים של כספי ציבור, וגבאי צדקה חייב לנהוג בה לפי אמות-מידה ציבוריות.

יש לשמור על מטרת הנאמנות. "סלע זו לצדקה, משבאה לידי גבאי אסור לשנותה" (ערכין ו', ע"א). בתלמוד הירושלמי ישנה מחלוקת אם גבאי שקיבל כספים עבור יתומים ואלמנות יכול לחלקם לתלמידי חכמים (מגילה פ"ג, נ"א). יש שסברו שניתן לשנות לטובת מצווה אחרת (הרא"ש, בבא בתרא פ"א, סימן כ"ט) וגם זאת ברשות פרנסי העיר. "ארנקי של צדקה" הוא למעשה חשבון נפרד לצדקה: "מצא גבאי מעות בשוק לא יתנם לכיסו אלא לארנקי של צדקה". "צדקה נגבית בשתיים ומתחלקת בשלושה" (למעשה כמו שתי חתימות בימינו).

המשפט העברי הוסיף על הכללי בכך שהגדיר את כישורי הנאמן: על גבאי הצדקה להיות "נאמן, חכם ויודע לנהוג כשורה" (בית יוסף, יורה דעה רמ"ט; מתנות עניים, פ"י, ה"ח). הוא ימנה מעות אחד אחד, מפני החשד. "אין ממנים גבאי צדקה אלא אנשים נאמנים וידועים שהעניים יכירו אותם והנותנים יתביישו מפניהם" (רדב"ז, מתנות עניים פ"ט, ה"א). "לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון [שיהיה נאמן כמותו]" (בבא בתרא י', ע"ב; יורה דעה רמ"ט, ז').

חובת הדיווח והשקיפות

על חובה זו נאמר בתלמוד הירושלמי (שקלים פ"ג): "מצינו בתורה, בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום. בתורה מנין? 'והייתם נקיים מה' ומישראל' ובנביאים מנין? 'אלוהים הוא יידע וישראל הוא יידע'. ובכתובים מנין? 'ומְצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם'".

איש המופת הוא משה רבינו, שלמרות שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא", הרי שכאשר הסתיימה מלאכת המשכן, נתן דין וחשבון מפורט. המדרש מציין שמשה ידע שישראל רוגנים, ולכן התחיל לעשות חשבון: "והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב לכסף ולנחושת... מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו" (תנחומא, פקודי ז'). הוא גם דאג לצרף אליו מבקר חיצוני: "אף על-פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם" (שמות רבה נ"א, א').

ונפסק בשולחן ערוך: למרות החזקה שהגבאי כשר, "אף על-פי שגבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם, מכל מקום טוב להם ליתן חשבון, שיהיו נקיים מה' ומישראל" (יורה דעה רנ"ז, ב'). מכאן למדו חכמים שחובה על כל אדם, ובמיוחד על איש ציבור, להימנע ממצב של רינונים וחשד, שמא מנצל מעמדו. לומדים זאת מהתנהגות שתי משפחות:

"בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: ממעשה לחם הפנים ניזונים... בית אבטינס היו בקיאין במעשי הקטורת ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם, וכשהיו נושאים אישה ממקום אחר היו מתנין עימה שלא תתבשם" (יומא ל"ח).

הכהן לא היה נכנס ללשכה בחלוק בעל מכפלת, שמא יחשדו בו שמצניע מעות במכפלת הבגד. "אין התורם נכנס לפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל... שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר" (שקלים ג', ב'). "גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק" (יורה דעה רנ"ז, א'-ב').

ר' משה סופר, מגדולי הפוסקים (1762-1839), כותב: "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'והייתם נקיים'. יותר אפשרי לצאת מהחוב הראשון מה' יתברך מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות" (שו"ת החתם סופר, חלק ו', סימן נ"ט).

נסיים נקודה זו בדברי השופט משה דרורי (עת"מ 454/02): "מצאנו שבמשפט העברי מקורות לכך כי קיימת חובת ביקורת פנימית וכי התוצאות של אותה ביקורת מופצות לציבור וזוכות לפרסום מלא ונרחב... המסורת היהודית בדבר חובת הדיווח על ביקורת פנימית, יסודה אומנם בפרשנות של סיפור מקראי, אך מעוגנת היא גם בקודקסים ההלכתיים - טור, שולחן ערוך וערוך השולחן.

"רשאים אנו, ולמעשה חייבים אנו, לאמץ גישה זו של המקורות של המשפט העברי, ובכך אנו מקנים למדינתנו ערכים של מדינה יהודית, בה קיימת ביקורת ותוצאותיה גלויות ומפורסמות. ראוי להזכיר כי את דוח הביקורת של משה, קוראים אנו מדי שנה, במסגרת פרשת השבוע, ולדברים הכלולים בו יש חשיבות רבה, מעצם הכללתם בחמשת חומשי תורה. מכאן, שבתוך עולמה של היהדות, אין לך פרסום גדול מזה לדוח הביקורת".

ניהול נכון של חשבון גמ"ח או צדקה

חשבון צדקה, גמ"ח, או לכל מטרה טובה אחרת, ראוי שיתנהל בחשבון מיוחד של עמותה או של הקדש, עליהם חלים על-פי החוק כללים של דיווח, פיקוח ובקרה האמורים להבטיח קיום חובות הנאמנות, וזאת הן לפי המשפט הכללי והן לפי המשפט העברי. קורה לעתים, במיוחד בחברה החרדית, שאנשים פותחים חשבון בבעלות אישית (חשבון אישי) למטרת גמ"ח או צדקה. להלן דוגמאות למקרים שיכולים לקרות (שלא לומר קרו) היוצרים מצבים בעייתיים שראוי למונעם.

1. אדם חשוב מנהל קופת גמ"ח בחשבון אישי בבנק. כשהולך לבית עולמו נותרים בחשבון למעלה ממיליון שקל. רעייתו, שגילה מופלג ורתוקה למיטתה, היא היורשת על-פי צו הירושה. היא אינה יכולה להגיע לסניף הבנק למתן הוראות והיא נותנת ייפוי-כוח נוטריוני לשכנתה, בו מצוין שהאחרונה יכולה לפעול לטובת עצמה. ייפוי הכוח תקין ומלווה, כנדרש בתקנות הנוטריונים, בהצהרת רופא, שהיא בדעה צלולה. השכנה נותנת הוראה להעברת הכספים לחשבונה. כדי לדון לכף זכות ובהעדר ידיעת מלוא העובדות, אנו נניח שהשכנה המשיכה לנהל את קופת הגמ"ח.

2. חשבון בית כנסת מנוהל על-ידי גבאי בחשבון אישי על שמו. כשהולך הגבאי לבית עולמו, מוציאה המשפחה צו ירושה כדי ליטול את הכספים. משמוסבר למשפחה שאלה כספי קודש ו"לא תהיה בהם ברכה" אם חלילה יימשכו, מעבירה המשפחה את הכספים לחשבון אחר של בית הכנסת.

3. אדם מנהל קופת גמ"ח בחשבון אישי נפרד. האיש, כאדם ירא-שמיים, מחסיר חשבון זה מצוואתו. דא עקא, כשהוא הולך לבית עולמו מסרב הבנק לכבד את הצ'קים שנתן האיש בחייו. לנזקקים נגרמת עוגמת נפש ולמשפחה מבוכה, אולם הבנק מחויב לפעול לפי פקודת השטרות, ובנוסף לכך מתעוררת השאלה מי ייתן הוראות לגבי הכספים שנותרים בחשבון.

4. מוטל עיקול על אדם שמנהל חשבון גמ"ח כחשבון אישי. העיקול יתפוס את הכספים בחשבון ויירשם בו עיקול, אלא אם כן יוצג פטור שיפוטי. ייתכן שבחשבון שכזה תחול על הבעלים חובת רישום במרשם של נותני שירותי מטבע במשרד האוצר לפי חוק איסור הלבנת הון.

במטרה למנוע מכשול מיראי שמיים, העמלים בקיום מצווה חשובה ואינם מודעים למכשלות שיכולות חלילה לקרות, מוצע שחשבון הגמ"ח או הצדקה יהיה בבעלות עמותה בה מחליט הוועד, או בבעלות הקדש בו מחליטים הנאמנים. כך יובטחו הבקרה והגשמת המטרה.

אם אין זה חשבון עמותה או הקדש, אזי לפחות ששם החשבון יהיה מפורש ותואם את אופיו - חשבון צדקה/גמ"ח. ראוי שיהיו בו שניים או שלושה מורשי חתימה יחדיו, שייקבע שהנהנים בחשבון הם נזקקים, שיצוין בנפרד בצוואה ושיתמנה לו מנהל עיזבון שימשיך את פעילות חלוקת כספי הצדקה.