אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, החברה הישראלית היא חברה שבטית, שבה כל שבט הולך לישון בלילה בתקווה, כשהוא יקום בבוקר, שבט אחר ייעלם: יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, מזרחים, אשכנזים, יוצאי הקהילה האתיופית, ותיקים, ימניים, שמאלניים, כל אחד והשבט שלו.
כך נפתח קורס מבוא לחברה הישראלית באוניברסיטה העברית לפני 15 שנה. והמרצה המשיך ואמר, אתם יכולים להיות הכי ליברליים בעולם, אבל גם אתם, בתוך תוככם, יודעים איזה שבט הייתם רוצים שייעלם.
ברור שהתווכחתי. ככה לתאר את מדינת ישראל? את החברה הישראלית? יש כל כך הרבה דברים אחרים לומר: חברה מגוונת, חברה בתהליכי בנייה, חברה חדשנית. אך ככל שעוברות השנים, אני מסכימה איתו, מבינה שהוא צדק. וכל מערכת בחירות מחדש מאשררת את האמירה הזאת, כל שבט מקווה, שהשבט השני ייעלם, יפסיד, יודח, וכך נוכל לדמיין, לקדנציה אחת, קצרה או ארוכה, שהאחר לא קיים.
ונדמה שבבחירות האחרונות נשברו כל השיאים. האחר לא נעלם, הוא לא ייעלם, הוא שם. בואו נשים את הקלפים על השולחן, איש לא ייעלם, כולם כאן כדי להישאר. איש לא ייעלם, לא במערכת בחירות דמוקרטית ולא בשום דרך אחרת. כולם כאן, כולם, כל השבטים והמגזרים אוהבים את האדמה הזאת, את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת, איש-איש ואישה-אישה בדרכם.
ברגע שמבינים את זה ומפנימים את זה, אפשר להתחיל לעבוד. לעבוד על גיבוש זהות משותפת, שמרכיבה בתוכה את כל הקהילות השונות. לייצר בחברה הישראלית את היכולת לשמוע את התדרים המגוונים וליהנות מהמנגינה. כי אולי זה אחד היתרונות הגדולים שיש לנו כחברה, המגוון, השונות. זה מנוע אדיר לחדשנות ויצירתיות.
תפקידנו להפוך את האתגר הגדול ליתרון. זה האתגר שלנו. לכל דור בחברה הישראלית יש אתגר. דור המייסדים, שהיה צריך להקים את המדינה, לעלות לארץ, להקים יישובים, לחיות במעברות, לעמוד במשימה עצומה. דור הלוחמים, שלחם שלוש מלחמות עקובות מדם, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, אלפי הרוגים, מחזורים שלמים של בתי ספר שנקטפו בדמי ימיהם. מלחמות שלא ידענו אם נוכל להן, ויכולנו. דור הפיתוח הכלכלי, שעמד במשבר הכלכלי האדיר שפקד אותנו, משפחות שלמות איבדו את רכושן בן-לילה בבורסה, ההיפר אינפלציה, החלפת המטבע פעמיים, והלוואה גדולה כדי לייצב את המשק, אותו חוב שאנחנו משלמים אותו עד היום. אתגר הפיתוח הכלכלי טרם הסתיים, שכן, רבים-רבים מדי לא נהנים מהרווחה ומפיתוח הכלכלה. יש עוד עבודה רבה לפנינו בפיתוח הכלכלי, והנה הנה, האתגר הגדול הבא כבר עומד לפתחנו, יצירת הזהות המשותפת.
לחברה שלנו יש חוסן אדיר. יש לנו יכולת מופלאה להתמודד עם קשיים עצומים, באופן דמוקרטי, במובן העמוק של המילה.
בישראל אין הפיכות, יש תהליכים. זאת העוצמה הפנימית שלנו. וכאישה יהודייה ומאמינה אומר, אולי זאת ההשגחה הפרטית שלנו. אז זה האתגר שלנו ואנחנו נוכל לו.
אני יודעת שנוכל לו כי במשפחתי אנחנו יכולים לו – יום-יום, שעה-שעה. אני ממשפחה של שישה אחים ואחיות. כל אחד ואחת מאיתנו בחר בדרכו את הזהות שלו, ולעיתים שייכים לשבט או לקבוצה אחרת: יש לי אח חרדי, אח מסורתי, אח חילוני, אח שגר בשומרון. זהויות מגוונות. אך למדנו שכשהנחת המוצא היא שאיש לא ישתנה ושיש מקום לכולם סביב השולחן המגוון נהיה כיף.
הזהות המורכבת אינה רק בקרב אחיי ואחיותיי אלא זורמת בעורקיי ועורקי משפחתי כבר דורות. אני רוצה לספר לכם על שלושה מבני דור המייסדים שזהותי שלובה בזהותם. ראשית, סבי האהוב, פרופסור ג'רלד פרידמן, שברח מגרמניה וחילץ בתושייה ענקית את משפחתו. הוא הקים משפחה לתפארת והפך לגאולוג פורץ דרך. אגב, יושב אתנו בכנסת תלמיד שלו – חבר הכנסת
בני בגין. הוא מיפה את המפות הגאולוגיות של סיני וישראל במטרה למצוא תגליות נפט או גז שייצבו את הכלכלה הישראלית, ועשה זאת בהצלחה.
סבי האהוב, יעקב עזריה, שהיה יהודי דתי וציוני אדוק, שלמרות עיוורונו הפיזי היה איש של חזון. לפיכך, כשהגיע לתוניס שליח העלייה הוא מיד ביקש לעלות. הוא קרא לאבי ישראל כי קיווה שזאת תהיה שנת העלייה שלו. בברית של אבי, בלחיצת יד, הובטח לו שהוא עולה מיד. הוא מכר את העסק וכל רכושו, ואז נאלץ לחכות שש שנים עד שאושרה עלייתו. כולנו מכירים את ההיסטוריה של עליית יהדות צפון אפריקה. לאחר שעלה פרנס באהבה ובכבוד, אם כי בדוחק רב, משפחה בת עשרה ילדים, וחינך את כולם לאהבת העם והארץ.
ואחרונה חביבה, סבתו של בן זוגי היקר – ברכה ארנטרוי-פרנקל. פמיניסטית דתייה, שכבר לפני 80 שנה שמרה על שני שמות משפחה. הייתה חברה בנציגות הארצית של יהודי גרמניה – אישה ראשונה בתפקיד זה. כשעלתה לארץ חירפה נפשה כשבניגוד לחוק הנאצי, שאסר על הוצאת אוצרות תרבות, הבריחה במטען שלה סוכה ייחודית שכיום מוצגת במוזאון ישראל. זאת המורשת שלי. אלו דמויות המופת הפרטיות שלי שעומדות לנגד עיניי בהצטרפותי למשכן זה: דמויות של עוצמה, שאר רוח, חזון, מנהיגות, לקיחת אחריות, תושייה ומחויבות עמוקה לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. אבל זאת אינה רק המורשת שלי כאישה, כדתייה, כאימא, כיהודייה, כירושלמית, כשליחת ציבור וכחברת כנסת, זאת המורשת של העם שלנו. זאת המורשת של המדינה שלנו.
אלו שלושה מבני דור המייסדים, אך גם כיום, 70 שנה מאוחר יותר, ברחבי הארץ אני פוגשת אינספור אנשים עם אותה תחושת מחויבות. לכן, אני יודעת שנעמוד באתגר שלנו.
בשנים האחרונות נעשים מאמצים אדירים של פרטים שונים ושל החברה כולה לייצר את אותה זהות משותפת: אם בבתי מדרש ליהדות מתחדשת; במכינות למנהיגות שפרוסות ברחבי הארץ, שבהן צעירים לומדים על החברה הישראלית ועל הזהות שלהם; אם במכוני מחקר ומכוני מעשה. וגם, כמובן, לא נשכח את המחאה החברתית, מחאת הקיץ שבעיניי, יותר מכל, ייצרה הזדמנות עבורנו כחברה לדבר שוב כעם שדורש צדק חברתי, חזון משותף לארץ אהובה. מחאה סוחפת ונהדרת שבמובן העמוק ביותר היוותה את הבסיס להקמת המפלגה שלי –
מפלגת כולנו בראשות
משה כחלון, שאני גאה להיות חברה בה.
ואי-אפשר בלי להזכיר היום את המחאה הכואבת והזועקת של יוצאי הקהילה האתיופית, שמשמיעים את דרישתם הצודקת לשוויון וצדק, ומפנים לכולנו שוב את השאלה: באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות, ואיך אנחנו מייצרים סולידריות ומקום לכלל הקהילות. וכן, לכלל השבטים.
אני מאחלת לכולנו שנדע יחדיו, בבית המחוקקים, בפרלמנט, במקום שבו מלבנים סוגיות היסוד של החברה שלנו, לייצר את הזהות ואת השותפות של כלל הקהילות בחברה הישראלית. אמן.
