ראשית, ולמען הסר ספק בהמשך הדברים, אני משתתף בזעקתם של בני העדה האתיופית על האפליה הנהוגה כלפיהם, שעליה הם זועקים במחאה הנוכחית. אני גם מתרשם ולא רק מהמקרה האחרון של הכאת חייל בן העדה בצורה ברוטלית, שלטענותיהם נגד אלימות שוטרים בלתי-סבירה נגד בני העדה, יש קרקע מוצקה והיסטוריה קשה.
אלימות לא יוצרת סימפטיה
עם זאת, אני חייב להזהירם, כאזרח ותיק בישראל, שמהומות רחוב אלימות לא יביאו להם את הגאולה, ועלולות אף להחמיר את מצבם. אלימות אינה הליך לגיטימי במדינה דמוקרטית. אלימות אינה יוצרת סימפטיה ואלימות ממקדת את תשומת הלב בתוצאותיה במקום בסיבותיה - כל אלה פועלים לרעתם. אלימות תבסס את הניכור כלפיהם, ובעיני לא מעט אנשים, תצדיק את הניכור וחוסר האמון בהם שנובע כיום מדעות קדומות, מחוסר הכרות עם העדה איכויותיה ויתרונותיה ומחשש מורכב מפני תחרות.
במאבקים מן הסוג שהם מנהלים כיום ובצדק, הטענה שהבליגו - הם והוריהם - זמן רב על אפליה ויחס מתנכר, אינה הצדקה לאלימות. והעובדה שהם משרתים בצה"ל, אינה סיבה לפרס. השירות בצה"ל הוא חובה אזרחית, של כולם, ומי שאינו מקיים אותה, הוא עבריין מבחינת החוק ומוקצה מבחינת המוסר. אזרח קונה לעצמו הכרה, ביסוס זכויות ושותפות-אמת בחברה, כאשר הוא משתלב בה, סולידרי עימה ותורם לחיוניותה, חוסנה וערכיה. באלה יבחנו גם בני העדה האתיופית. שימוש באלימות עומד בניגוד לאינטרסים האמיתיים שלהם.
מהדברים שהשמיעו מנהיגי ההפגנות בירושלים ובת"א, וחיזקו אזרחים בני העדה לצידם, עולה בליל של טענות והאשמות. סערת הנפש ברורה ובוודאי משפיעה על ההתבטאויות, אבל יש להיזהר מאיומים והתלהמות. פריצת מחסומים אינה מושגת על-ידי הקמת מתרסי-הפרדה חדשים. מה שלא תקין - חייב תיקון. מה שלא שוויוני - חייב תיקון. מה שמעליב ופוגע - יש להפסיק לאלתר, ועם זאת אין לאבד פרופורציות.
משמיעת הדברים הנ"ל, אלמלא ראיתי את הדוברים, יכולתי לחשוב שאני שומע את דבריהם של עולים מדורות מוקדמים לאלה של העלייה מאתיופיה - אירופה, צפון אפריקה, אסיה, רוסיה, הודו ואחרים. הדגשים עשויים להיות שונים, אבל המכנה המשותף רחב - קשיי הסתגלות טיפוסיים של מהגרים לארץ חדשה וזרה, שרק בהגיעם אליהם מבינים את מלוא משמעות הצעד שעשו. לפתע מתברר להם: א. שהם אינם בנים יחידים, וגם דור העולים הקודם להם טרם בא אל המנוחה והנחלה; ב. עם הגיעם הם הופכים לנטל אזרחי כבד על משאבי המדינה ומוסדותיה, שגם הם אינם ממש מוכנים לקראתם...; ג. כמעט מלכתחילה הם סובלים ממשברי זהות ותרבות. החברה הקולטת אינה ששה להסתגל אליהם, ומצפה מהם שיסתגלו אליה. כאשר מהגר בודד מגיע למדינה זרה, הוא אמור להיות מוכן להתמודד עם כלל הקשיים הצפויים לו, וכל סיוע שיקבל נתפס "כבונוס". בעליית המונים, במיוחד "עלית גאולה" - עליה שהיסוד האמוני, לאומי, מסורתי חזק בה במיוחד - הציפיות אחרות, בצדק או שלא בצדק. ד. הם סובלים מבעיות שפה, מינהגים והוויית -חיים שונה וזרה. ולכל שכבה חברתית בעליה כזו נוספים הקשיים הטיפוסיים לה; ועוד.
אני מסכים שמדינת ישראל, חרף גילה ונסיונה בקליטת עליה דה-פקטו, עדיין לא ערוכה כהלכה לקליטת גלי-עליה גדולים, ובמדינת היהודים הציונית זו עובדה מטרידה מאוד.
מדינת ישראל המונה 8.5 מיליון נפשות, עם תל"ג העולה על טריליון שקלים, אינה יכולה ואינה צריכה לנהוג בעליה בדומה לישראל של תחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. בשנים אלה קלטה ישראל שמנתה אז כ-650 אלף נפש, 650 אלף פליטי שואה שלוש השנים הראשונות לקיומה, כלומר הכפילה את עצמה. עוד כמספר הזה קלטה מיד לאחר מכן ממדינות האיסלאם. ובשנת 1990-1993 קלטה עוד כמיליון עולים מרוסיה וחבר המדינות, ובדרך היו עליות קטנות יותר. גל עלייה של כ-100 אלף נפש, איננו צריך להגיע בה אל עברי פי-פחת בכל מה שנוגע לקליטתו החברתית, בעיקר.
פרויקט העלייה והקליטה - פרויקט לאומי
והואיל והציונות מחייבת, ונראה שגם המציאות הבינלאומית מחייבת,
הגיע הזמן להפוך את נושא העלייה והקליטה לפרויקט לאומי מתמיד (Standing). להערך נכון ולהתכונן לפעול בעתיד אחרת, ביתר יעילות ומהירות מבלי לאבד מיקוד ואיכות. המטרה היא לחסוך מן העולים, העוברים קשיים גדולים בלאו-הכי, קשיים בלתי נחוצים ולצמצם ככל האפשר את הקשיים בלתי-נמנעים. וכדי שתוכל לעשות זאת כהלכה עליה לפתור תחילה ובמהירות את בעיות העדה האתיופית.
ביסוד ההתפוצצות הנוכחית של בני העדה האתיופית קיימים להבנתי שני יסודות: "האגדה" וההלכה. האגדה היא החלק המדומיין או המועצם ללא צידוק אוביקטיבי בתפיסתם את המציאות. אותו חלק שכל עליה לישראל עברה בדרכה להשתלבות ולהתערות במדינה ובחייה. מרכיב אחד של יסוד האגדה הוא שעולים יהודים לישראל מצפים להיות כאן
מהגרים מסוג אחר - אחים ולא זרים. ובפועל הם מוצאים
פער אמיתי ופער ציפיות בין הדימוי המוקדם שיש להם למציאות שבה הם נתקלים בפועל. מקור הקושי כאן הוא בשני הצדדים - הקולט והנקלט. לעולים ציפיות מוגזמות בהשוואה ליכולות הראליות של המדינה, והישראלים "רוויי העלייה" עושים הרבה פחות ממה שהם באמת יכולים. ההלכה היא השבטיות הישראלית;
החברה הישראלית מורכבת מקבוצות מונוליטיות למדי, בחלקן מסתגרות ומתנכרות ואינה חופשית מדעות-קדומות ותחושות התנשאות שנגזרות מהן. התנכרות של ותיקים מול חדשים מוכרת בכל העליות. התנכרות זו עוברת מדור לדור, והעולים לשעבר מארצות האיסלאם, כוותיקים, היו המתנכרים הבולטים ביותר כלפי העלייה של שנות ה- 90 מברית-המועצות לשעבר.
התנכרות מחפשת ומוצאת סימני ביטוי (פרויקציה) אותם היא מייחסת למושאי ההתנכרות. ככל שסימני היכר אלה ברורים ובולטים יותר, הם משרתים טוב יותר את מחולליהם ופוגעים פגיעה קשה יותר ב"מסומנים". אצל עולי אתיופיה צבע העור מספק סימן היכר מובהק, ואנו שומעים זאת בטיעוניהם על אפליה וגזענות. אולם, האדם איננו "תמונת נוף צבע עורו", וכבר למדנו זאת היטב מנסיונו של העם היהודי ונסיונם של אחרים. השימוש במלה גזענות הפכה שגרתית במקומותינו וכיום כבר כמעט אינה משפיעה על איש.
אם כולם גזענים, כל הזמן ובכל, הסיכוי לשינוי אפסי. פעם מבחן השונות הוא מבטא - אנגלי, צרפתי, רוסי או "יקי", ופעם הוא צבע או לבוש, ופעם הוא ביטויים טיפוסיים וכו'.
האבחנות אינן יוצרות גזענות, הן מבטאות שונות עובדתית. מה שהופך אותן לגזענות, הוא שימוש בהן בכדי לתייג ולמיין את נושאי הסימנים לטובים יותר או לטובים פחות, לחכמים יותר או לחכמים פחות וכ"ב. ומאידך-גיסא, אפליה מתארת מצב של חוסר שוויון בפועל. כלומר, התנהלות שמייצרת חוסר שוויון או מצב שבו מתקיים חוסר שוויון, בין אם הוא מכוון ובין אם הוא פועל יוצא של דרכי המציאות.
גזענות היא אידיאולוגיה אפליה היא התנהגות. במקרה של בני העדה האתיופית אינני סבור שמצבם החברתי בישראל נובע מגזענות, אבל הוא כן נובע מאפליה ומתרבות ההתבדלות השכיחה במקומותינו.
תקרת זכוכית חברתית
את התפרצות בני העדה האתיופית בימים האחרונים אין ליחס רק לאירוע הכאת חייל בן העדה ע"י שוטרים - שהוא חמור כשלעצמו, ולא רק לסיבות האמיתיות - בין אם מקורן בפער ציפיות מן "האגדה" או בפרוש שגוי של ההלכה. הסגירות של החברה הישראלית בפני "חדשים" או "זרים" יוצרת תקרת-זכוכית חברתית שבהתמשכה מחוללת אפליה הולכת וגדלה. בתחושת בני העדה האתיופית התקבע מסיבות שונות שהסיבה לסגירות שיוצרת את האפליה נגדם היא צבע עורם. תיוג ואפליה קרובים מאוד בביטוייהם המעשיים לגזענות. וכאשר לצד המציאות החברתית עמדו הרפיון ודלות המעשה של מדינת ישראל ומוסדותיה והתעלמות קברניטי המדינה מן הסימנים המתריעים הרבים שעמדו לנגד עיניהם בתקופה האחרונה -נוצרו לדעתי התנאים להתפרצות הנוכחית, שהתחוללה לאחר פרשת הכאת החיל דמאס פקדה;וקשה להתפלא על כך.
ארגון-גג של מכבי-אש
ישראל הרשמית עדיין פועלת כארגון-גג של מכבי-אש ולא כמדינה מודרנית, שיודעת מה היא רוצה וצריכה, שיש לה יעדים ומשימות מוגדרים וסדרי עדיפות להשגתם ויש לה תוכניות שעל-פיהן היא מתקדמת להשגת מטרותיה. די אם נזכר בעובדה שבשריפה הגדולה בכרמל (2010) נזעקה המדינה בראשות רה"מ ל"המציא" את פתרון טייסות הכיבוי לאחר שהקטסטרופה כבר התרחשה והאבידות והנזקים היו קשים, כשלכולם היה ידוע שטייסת הכיבוי הישנה פורקה והפסיקה לפעול. די אם נזכור שהמנהרות בעזה טופלו "תוך כדי תנועה" במבצע "צוק איתן", אף-על-פי שהיה ידוע עליהן זמן רב קודם למבצע (ואם לא על כולן אזי על רובן...). די אם נזכור שהנזילה הגדולה מצינור הנפט של קצ"א, שזיהמה אזורים נרחבים בדרום וגרמה לנזק אקולוגי נכר, התרחשה בממדים קטנים יותר כמה פעמים קודם לאירוע האחרון והגדול והכתובת הייתה על הקיר ובכל זאת הפתיעה את כולם. דוגמאות נוספות לא חסרות: למן האופן השלומיאלי והנרפה בו מופעלת
תמ"א 38 כדרך לחסן מבנים נגד רעידות אדמה, שכל המומחים צופים לאזורנו. עבור דרך הטיפול הקלוקל בסוגיית המזהמים במפרץ חיפה, הטיפול הקלוקל בבעיות דיור בר-השגה לשכבות רחבות של צעירים בעיקר, סיפור גדר הביטחון באזור ירושלים שטרם הושלמה, גדר הביטחון בגבול מצרים שהוקמה במהירות, אבל רק לאחר שלישראל חדרו ממצרים למעלה מ-50,000 מהגרים אפריקנים מבקשי עבודה, בתואנת היותם פליטים. כך נערכה ישראל למלחמת לבנון השנייה, בה כשלה בהסרת איום החיזבאללה מגבולה הצפוני, כך עסקה בנושא "המרמרה" וכך היא מטפלת במערכת הבריאות, ועוד, ועוד.
וכך גם כשלה עד כה בטיפול בעליה האתיופית.
ככל שהמדינה מתבגרת וצוברת יכולות וניסיון, כך התנהלותה המתמשכת כארגון-גג של מכבי-אש היא בלתי נסבלת. לצערי, "הדג מסריח מהראש".
גורם הביצוע הראשי במדינה היא ממשלת-ישראל. ובראש הממשלה עומד כידוע ראש הממשלה. הוא ומשרדו הם המתאמים, המנחים, המפעילים והמנהלים ברמת תוכניות העל את כלל הממשלה. כל "הפשלות" שהזכרתי לעיל ועוד רבות מאוד אחרות, באותם סדרי-גודל ויותר, מבטאים כשלים ממשלתיים, או רפיון-ידיים ממשלתי. אם הממשלה פועלת "עקום", שגם רה"מ ומשרדו כך.
אינני מתעלם מקשיים קואליציוניים, מבעיות חוקיות וחוקתיות לא פתורות, מעודף המשפטיזציה בישראל שפוגעת בכל חלקה טובה משיקולי פנים וחוץ, ועוד. כל אלה הם תירוצים. הם תירוצים מפני שאין רואים בהם שיפור בולט לאורך זמן. כלומר: הם אינם מטופלים כראוי או אינם מטופלים כלל.
כאן קבורים רוב הכלבים. אני מקווה שמדיניות ההפרטות של ראש הממשלה, בגלל משקלה היחסי העצום במשק, מונחית משיקולים כלכליים טובים והגיוניים ולא כמהלכים שבאים לחלץ ממשלות דלות-יכולת מאחריות למעשים, ובאין מעשים מאחריות לכשלון.
עתה עומדת בפני רה"מ והממשלה כולה, במלוא חריפותה, בעיית העדה האתיופית.
מה שאין עושים בעיתוי נכון ובדרך נכונה הופך ברבות הזמן למשבר או לקטסטרופה. והואיל ומדובר בעדה פגועה ורגישה, קשיי הטיפול בה גדולים בכמה סדרי גודל מטיפול נכון בעיתוי הראוי. נכון שלא כל בעיות העדה נוצרו בימי נתניהו או ע"י ממשלותיו. לרוב הבעיות הפתוחות שותפים כל ראשי הממשלות שקדמו לו מאז שמיר. למשל, העובדה שרבים מ"מגורשי גוש-קטיף" אינם משוקמים עד עצם היום הזה, אינם רק סיפור של נתניהו אלא של שרון ואולמרט גם-כן. אולם עצם העובדה שנתניהו מקים עתה את ממשלתו הרביעית, שלוש מתוכן ברצף אחד מאז 2009, אומרת שהוא נמצא במוקד קבלת ההחלטות זמן ממושך מאוד, וככל שזמן זה מתארך, אחריותו הישירה למחדלים עשייה גדלה.
אם איננו רוצים להציב סימן שאלה גדול על עליית יהודים עתידית לישראל, אני מקווה שפרשת יהודי אתיופיה תהווה נקודת צומת בפרשת דרכים שממנה הטיפול בהם יהיה שונה בתכלית ממה שראינו עד כה - אוהד, יוזם, חיובי, מהיר, תכליתי ומועיל.
אני חייבים להשתחרר מהתנהלות לאומית במתכונת של "כבאי-שריפות", ולאמץ קונספט לאומי חלופי כולל שעיקרו:
חיסון מוקדם וטיפול מונע עדיפים על רפואה טובה;כבאות אפקטיבית באה רק לאחר מכן. וכשיש בה צורך, צריך לדעת לעשותה היטב.
ריצת "האמוק" לנפאל איננה מעידה שהפנמו כבר את הדרך הנכונה והמומלצת לטיפול באירוע לאומי קשה ובלתי-צפוי. המשבר עם הקהילה האתיופית הוא אתראה נוספת.
לא מעטים הם המקרים שבהם ידוע שצפוי מבחן רציני, אולם אין יודעים מהו העיתוי המדויק, המיקום ועוצמת האירוע, למשל: רעידת אדמה בישראל, משבר עם הקהילה האתיופית עימות עם החיזבאללה. מן המשוואה המורכבת של אירועים כאלה צריך לחלץ כל משתנה שרק ניתן להגדרה מראש ולהערך מולו. את ההתמודדות המפתיעה צריך להשאיר רק לבלתי-צפוי האמיתי; כך מקטינים את הסיכון והנזקים באופן ניכר.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
