"לא רלוונטי" – נאמר בהצעת החוק להגדלת מספר השרים שהובאה לאישור הממשלה. לא רלוונטי מבחינת משק המדינה, לא רלוונטי מבחינת התקציב, לא רלוונטי מבחינת כוח האדם. זה בלוף, חד וחלק. למסקנה הזאת אפשר להגיע לא רק מכוח ההיגיון אלא גם לנוכח העובדות.

בשנת 2012 היו בממשלתו של בנימין נתניהו ארבעה שרים בלי תיק. אבישי ברוורמן, שהופקד על מגזר המיעוטים, נהנה מתקציב של 18.4 מיליון שקל. תקציב לשכותיהם של בני בגין, יוסי פלד וגילה גמליאל עמד על 2.4-2.2 מיליון שקל. היה גם סגן שר אחד במשרד ראש הממשלה, איוב קרא, שעלה למשלם המיסים עוד 2.2 מיליון שקל. וכל זה – לפני האבטחה. תקציב האבטחה לכל שר עמד בשנת 2012 על 3 מיליון שקל, אך משום מה לאבטחת השרים בלי תיק הוקצבו 21.4 מיליון שקל – למעלה מ-5 מיליון שקל לכל שר. אולי הם באמת כל כך יקרי ערך.

אז אולי בנימין נתניהו הוא באמת קוסם, שיצליח למנות שרים שלא יעלו כלום? ממש לא. רק בתגובת המדינה לעתירתה של יש עתיד נחשף, שכל שר יעלה 3.9-2.4 מיליון שקל, וכל סגן שר – 1.5 מיליון שקל. ככל הנראה עלויות השרים אינן כוללות את האבטחה, לפי המספרים שראינו מלפני שלוש שנים, כך שאפילו לבג"ץ המדינה לא אמרה את כל האמת. כל זה מוביל למסקנה, שממשלת נתניהו הרביעית מתחילה את דרכה בבלוף, ואולי אפילו אפשר לומר: בשקר. זה ממש לא מבשר טובות.

הבעיה האמיתית עם הגדלת מספר השרים אינה הבזבוז – אנחנו מדברים על כמה מיליונים בתוך תקציב של מאות מיליארדים – וגם לא חוסר האכפתיות לכספי ציבור. הבעיה האמיתית היא הקלות הבלתי-נסבלת שבה אפשר לשנות חוק יסוד לצרכים פוליטיים אנוכיים. ונא שימו לב, שבדברי ההסבר להצעת החוק נאמר במפורש שהשינוי נעשה כדי לרצות את השותפות בקואליציה החדשה.

מה זה משדר לציבור? אם הממשלה והכנסת לוקחות חוק יסוד ומותחות ומקצרות אותו כאוות נפשן; אם המופקדים על החקיקה ויישומה עושים ככל העולה על רוחם בחוק יסוד – זה אומר דבר אחד: שהציות לחוק הוא עניין של כדאיות ופוזיציה. יאמר האזרח מן השורה: אם לראש הממשלה מותר לשנות בצורה כזו ומסיבות כאלו חוק שאמור להוות חלק מחוקתה של המדינה, למה אני חייב לרשום את הכנסותי במלואן? למה אסור לי לעבור באור אדום? למה שהחוק האוסר תקיפה יחייב אותי?

הבעיה החברתית הקשה ביותר של ישראל היא הזלזול המובנה בחוק, הפיכתו להמלצה בלבד, למשהו שרק פראיירים או טיפשים מצייתים לו. הכנסת ה-20 והממשלה ה-34 לוחצות שוב על הדוושה בדרך העלולה להוביל את כולנו אל התהום.

עפר שלח הצטלם השבוע על-רקע בית המשפט העליון, כאשר בידיו העתירה שהגישה יש עתיד נגד הגדלת מספר השרים. והוא לא היה היחיד; גם התנועה לאיכות השלטון אצה-רצה לבג"ץ, גם מרצ לא נותרה מאחור ומן הסתם יש/יהיו עוד עתירות. המשותף לכולן: ניסיון למשוך את בית המשפט העליון עמוק-עמוק לזירה הפוליטית.

אפשר לתת לכל דבר מעטה משפטי, אך השאלה היא מה ליבת העניין. הקמת ממשלה היא קודם כל עניין פוליטי, אחר כך עניין ציבורי ורק אחרי זה עניין משפטי. מאחר שאנחנו לא בעידן אהרן ברק, יש לקוות שבית המשפט של מרים נאור ישלח את העותרים לנהל את מאבקיהם בזירות המתאימות. חשוב מכך: דחיית העתירות הקנטרניות והמתוקשרות הללו (ע"ע עפר שלח) צריכה להיות מלווה באמירה ברורה על גבולות הגיזרה בין המערכת הפוליטית והמשפטית, וגם בהבהרה שלהבא יחויבו עותרים כאלו בהוצאות.

כולם מדברים על כך שזו כבר הכנסת ה-20 ב-67 שנותיה של המדינה, ולא מדברים על כך שזו הממשלה ה-34. מתימטיקה פשוטה: כנסת ממוצעת שירתה שלוש ורבע שנים; ממשלה ממוצעת שרדה פחות משנתיים. וכמה דוגמאות: מאז שנת 2000 היו לנו חמישה שרי ביטחון, שישה שרי חוץ, שישה שרי אוצר, שמונה שרי בריאות ותשעה שרי משפטים – וזה לא כולל את מי שכיהנו יותר מקדנציה ואת בנימין נתניהו שמחזיק בהמון תיקים מאז דצמבר שעבר.

זו בעיית המשילות הגדולה שלנו. כאשר שר נכנס למשרדו, הוא אינו יודע אם יהיה בו ארבע שנים, שנתיים או חצי שנה. התוצאה המתבקשת היא כפולה: ראשית, הוא מדלג על שלב הלימוד; שנית, הוא מבצע פעולות פופוליסטיות ששכרן המהיר בצידן, במקום פעולות לטווח ארוך. וכך אנחנו מקבלים רפורמות מבושלות למחצה במקרה הטוב, ושליפות מן המותן במקרה הגרוע.

כבר הצעתי ואני חוזר ומציע: לקבוע בחוק יסוד הכנסת שניתן יהיה לפזר אותה רק ברוב של 80 ח"כים – אותו רוב הדרוש כדי להאריך את כהונתה. ולשרים החדשים אני מציע: תתנהגו כאילו יש לכם קדנציה מלאה. זה לא רק מה שמחייב אתכם אמון הציבור. אם כולכם תעשו זאת – יש סיכוי לא רע שכולכם גם תרצו להשלים את המלאכה, וכך כולכם תאפשרו לכולכם להשיג יעד זה.

לא נכון לומר שהאופוזיציה מונה 59 חברי כנסת. זאת אומרת, היא כן מונה 59 איש, אבל אל תחשבו לרגע שהם יפעלו כאיש אחד. ההצבעה השבוע נגד הגדלת מספר השרים הייתה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, משום שבתוך האופוזיציה יש פערים שאינם ניתנים לגישור.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את אביגדור ליברמן ואיימן עודה מסכימים על משהו מהותי? נניח שהרשימה הערבית תגיש הצעת אי-אמון בשל הבנייה בשטחים; ישראל ביתנו תתמוך בה? ומה יקרה אם וכאשר יבוא חוק הלאום להצבעה? או פסקת ההתגברות? האם אורלי לוי-אבקסיס וזהבה גלאון יצביעו באותה דרך? הצעקות השבוע בין שרון גל לזהבה גלאון היו רק הקדימון.

חייה של הממשלה, התלויה ברצונו הטוב ו/או בסחטנותו של כל אחד מ-61 חברי הקואליציה, ודאי לא יהיו קלים. אך אל תמהרו לגמד את סיכוייה לשלוט ביום-יום, משום שיש לה שני יתרונות על האופוזיציה: היא הרבה יותר הומוגנית, ויש למרכיביה הרבה יותר מה להפסיד אם יובסו בהצבעות.

עמדתי לעיל על הצורה הקלוקלת בה פותחת הממשלה ה-34 את דרכה. יש לי הצעה כיצד היא יכולה לשנות את הפתיחה הזאת, במחווה בעלת משמעות אנושית והיסטורית משמעותית, שגם תפגין נחישות מדינית עכשווית.

ביוני 1977, שבוע לפני שנכנס רשמית לתפקידו כראש הממשלה, החליט מנחם בגין לאפשר ל-179 פליטים מוויטנאם ("אנשי הסירות") לקבל מקלט בישראל. בגין הסביר: "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה". בנימין נתניהו יכול לפתוח את הקדנציה הרביעית שלו בצעד דומה, עם הכרה חד-משמעית בשואה הארמנית. מי שהיה הקורבן לרצח העם האיום ביותר בהיסטוריה, אינו יכול להתעלם מגורל דומה שעבר על עם אחר.

אין ספק שזה ירגיז מאוד את הטורקים – וזו דווקא סיבה נוספת לעשות זאת. אין לנו מה להפסיד מול המשטר המוסלמי-קיצוני והאנטישמי של רג'פ ארדואן; יש לנו מה להרוויח מול הצדק, היושר והמופת לעולם. מי ששולח לכאן מחבלים במסווה של עזרה הומניטרית, מי שמתייצב לצידו של החמאס בלי שום מסווה – ראוי לכך שישראל תשיב לו מנה אחת אפיים. אבל אנחנו לא נשלח מחבלים לטורקיה; אנחנו נאמר את האמת על מעשי הרצח של האימפריה העותומאנית.