ממשלת דופלו

אז ככה: משה כחלון לא יכול לטפל בנושא הגז - אחד הענפים החשובים ביותר במשק הישראלי - משום שהוא מיודד עם קובי מימון. ולא שזה בא בהפתעה למישהו; הידידות הזו נמשכת כל כך הרבה שנים, עד שכחלון העיד על עסקיו של מימון במסגרת סכסוך הגירושין של האחרון.

מצד שני, רוב הסמכויות בנושא התכנון והבנייה הועברו ממשרד הבינוי לידיו של כחלון. לכן, לא ברור מה בעצם נותר בידיו של יואב גלנט - ומשרד המשפטים עוד אומר (בתשובה לעתירה נגד מינויו של גלנט בגלל פרשת הקרקעות), שהפשטתו מסמכויותיו עוזרת לרפא את הפגם שבמינויו.

תיק ירושלים (מה זה בכלל?) נמצא בידיו של זאב אלקין, למרות שלפני הבחירות הבטיח בנימין נתניהו שישמור לעצמו את התיק. אז כדי שלא לצאת יותר בלופר מכרגיל, מבהיר נתניהו שאמנם התיק שייך לאלקין - אבל את ההחלטות הוא יקבל.

תראו מה קורה בתחום החוץ. נתניהו הוא שר החוץ, אבל הבטיח לסגנית השר ציפי חוטובלי שלמעשה היא תהיה השרה. אלא שלא נשאר יותר מדי מהמשרד הזה. שר הפנים(!) סילבן שלום ממונה על הדיאלוג עם ארה"ב ועל המו"מ עם הפלשתינים. שר הקליטה זאב אלקין קיבל את נתיב - לשכת הקשר עם יהודי מדינות חבר העמים. שר התחבורה(!) ישראל כ"ץ הוא גם שר המודיעין - ואין הכוונה למודיעין של אגד ודן. שר התשתיות(!) יובל שטייניץ אחראי למאבק בגרעין האירני - אבל רק לחודשיים הקרובים, כי אז זה עובר לשר לביטחון הפנים(!) גלעד ארדן, שממונה גם על העניינים האסטרטגיים, ההסברה והמאבק בחרם על ישראל. לחוטובלי נשאר לארח את הסגל הדיפלומטי לרגל יום העצמאות.

עכשיו תקחו אוויר, כדי לנסות ולומר בנשימה אחת את התואר המלא של גילה גמליאל: השרה לאזרחים ותיקים, לקידום חברתי ולשוויון מגדרי - ונדמה לי שיש לה עוד משהו. ואילו בני בגין כנראה ייכנס לספר השיאים בתור מי שהיה הזמן הקצר ביותר בתפקיד המיותר ביותר: שר בלי תיק.

את כל הברדק הזה הצליח נתניהו לחולל בתוך שבועיים בלבד. אפילו היוצרים הגאוניים של "כן, אדוני השר" לא העלו על דעתם כזאת בדיחה. נסו לנהל בצורה הזאת את החנות הכי קטנה - והיא תפשוט את הרגל בתוך חודש. אבל את המדינה בהחלט אפשר לנהל כך. סליחה, להעמיד פנים כאילו מנהלים כך.

מעבר לכך שמדובר בבלגן אטומי (דיפלומטים זרים אומרים במלוא הרצינות שאינם יודעים עם מי לדבר על מה), מעבר לכך שמדובר ביצירת שרים נכים מצד אחד ושרי-תמנון מצד שני, מעבר לכך שזהו מתכון בטוח למריבות אין-סופיות על סמכויות ולשיתוק - מעבר לכל אלו, ומעל לכל אלו, זהו זלזול תהומי באזרחי ישראל. זה אומר: אין שום חשיבות למבנה הממשלה, אין שום חשיבות לכישורים, אין שום חשיבות לזמן שאפשר להשקיע במילוי התפקיד, אין שום חשיבות לניהול ענייני המדינה.

מה לעזאזל הקשר בין תיק הפנים לבין היחסים עם ארה"ב? ואיך הולך ביטחון הפנים עם ההסברה בחו"ל? ומי יטפל בתחום הגז? ומה תעשה גילה גמליאל בלי להיכנס לסמכויות של משרדים אחרים? ומי מטפל בדיאלוג עם ארה"ב על אירן - שלום, שטייניץ או ארדן? ומי אחראי למוסד - כ"ץ או נתניהו? ומי יטפל בהפרות סדר בהר-הבית - אלקין או ארדן? תעזבו אתכם מכל השטויות הללו; העיקר שנתניהו קונה עוד יום של שקט. ולא אמרנו כלום על מה שיקרה אם וכאשר יחליט אביגדור ליברמן שהוא חוזר למשרד החוץ, או אם וכאשר יצליח נתניהו להכניס לשם את יצחק הרצוג.

זו אפילו לא ממשלת לגו. אבני לגו אפשר להדק זו לזו, והבנייה בהן היא עניין לחשיבה יוצרת ואפילו לאומנות. את כל זה אין בממשלת נתניהו הרביעית. מקסימום יש לנו כאן דופלו: אבני בניין ענקיות לתינוקות, שחיבורן רופף והדמיון המושקע בהן הוא מוגבל. כי זה מה שיש לנו: חבורת תינוקות מגודלים רודפי אגו, שבראשם עומד תחמן חסר אמינות שהישרדותו האישית עומדת בראש מעייניו.