הסרט מבוך השקרים המועמד לארבעה פרסי "לולה" של האקדמיה הגרמנית לקולנוע, הוא סרט מרתק מהמעלה הראשונה. הקהל מגלה בו את מה שקרה בגרמניה שלאחר המלחמה, כשהרוב לא ידעו כביכול, ולא עשו לכאורה דבר שהיה יכול להאשימם בהפרת זכויות אדם או בפשעים כנגד האנושות. הם כולם כביכול נקיים מחטא. אל לא. תגליתו של עיתונאי גרמני צעיר ב-1958 שמורה בבית ספר היה למעשה סוהר במחנה ההשמדה אושוויץ, פותחת את תיבת פנדורה בפני התובע הצעיר רדמן, גרמני בלונדי-ארי טהור. גם הוא לא ידע על כל הזוועות שקרו בשואה, כמו רוב הגרמנים שנשאלו בהמשך על ידו - שלא שמעו מעולם על אושוויץ ועל הזוועות שם.
כך מתחילה עלילת הסרט שאליו נרתם הבימאי האיטלקי ג'וליו ריצ'אלי, שבסך-הכל חיפש תסריט מעניין (לדבריו בשיחה עם העיתונאים בערב בו נכח בהקרנה בסינמטק ת"א).כששמע על הסיפור, הוא נכנס לפני ולפנים בכל ישותו לנושא, לכתיבת התסריט הוקדשו שנתיים, הוא בחר את השחקנים המופלאים והמושלמים לתפקידים בסרט, שילב מעט מוזיקה, כאשר בעיקר צבטה את הלב התפילה בעברית שהושמעה ברקע סצינה מסוימת, ומשחקם של כל השחקנים היה לעילא ולעילא.
הפושעים "הקטנים"
הסיפור מבוסס על מאורעות שקרו, ובעטיים גרמניה שלאחר משפטי אושוויץ, להם גרמו מאבקו ותחקיריו של התובע הצעיר, גרמניה כבר לא הייתה אטומה יותר לעבר, ולא התנהלה כאילו היא צחה וברה, כפי שנאשמים אצלנו ממשיכים לשקר בבית המשפט. אלכסנדר פהלינג, כתובע הצעיר במשרד התביעה של פרנקפורט שעל נהר מיין, החצין תחילה אופי גרמני מובהק, הנאמן לחוק ולסדר בקפדנות, אך בהמשך, כשהחלה האמת להיחשף לעיניו, הסתבר לו שכמעט כל גרמני שחי כיום - אבותיו היו קשורים באופן אקטיבי או פאסיבי למה שהתחולל בשואה. אבל ברצונם להשכיח הכל - הם פשוט לא נתנו יד לעזור לו לחקור בנושא, וכל מה שמתגלה לו מחריף עוד יותר את רצונו העז להביא לדין גם את הפושעים "הקטנים", שרצחו רק מאות או עשרות במחנות, או שסתם לקחו ילד ברגליו והטיחו למוות את ראשו בקיר...
הקשיים מולם עמד בדרך לגילויים והסבל שנגרם לו-עצמו, כולל פרידה מחברתו, גרמו לו להתפטר ממשרד התובע הכללי. אך כשידידו הצייר, זה שגילה לו את האמת בתחילה, ביקש ממנו על ערש דווי שיבקר באושוויץ ויאמר "קדיש" על שתי בנותיו הקטנות שנרצחו לנגד עיניו -הוא נענה, והביקור שם חולל בו את המהפך. הוא חזר למשרד ולמבצע, חזר לחברתו, ואת המשפטים שארעו הודות לו בהמשך כבר לא ראינו בסרט, כי הסוף, נאמר בכיתוב. התובע הראשי פריץ באור, שאותו מגלם גרט פוס המרגש, הוא שהטביע את האימרה שכוונה לאלה שמתחכמים ואומרים "רק מילאנו הוראות" ואימרתו נכונה גם להיום.
הסרט חף לגמרי מתיעוד צילומי השואה. כמו בטרגדיה יוונית קלאסית - את מעשי הרצח וההתעללויות לא רואים בסרט. הם רק מוזכרים בטפטוף עדין ובמידה מיזערית - שדיה כדי להאיר את עיני הצופים ומיוחד את הגרמנים. הסרט הוא דרמה עזה, כששחקן שהפך לאגדה בגרמניה, גרט פוס שהלך לעולמו ב 2014, ומועמד לפרס הלולה, שיחק בתפקיד התובע הכללי היהודי בפרנקפורט. לראות הופעה של שחקן ברמה כזו זו חוויה בלתי רגילה. כך גם אלכסנדר פהלינג הבלונדי הנאה והמקסים ממחיש דמות של גרמני חדש, בצורה המושלמת, ונקווה שלאחר שהסרט יהיה נצפה בפני מה שיותר גרמנים, התמונה שם תהפוך את הקערה על פיה, וזוועות כאלו לא תישנינה.
אחד הסרטים המרתקים שנראו השנה ובכלל, עם בימוי משובח, משחק מעולה, ותסריט שממסמר אותך לכיסא עד תום שעתיים ההקרנה. לרוץ לראות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
