פרשת הבנק המחתרתי שפעל בבורסת היהלומים וגלגל מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק, מטילה אור נדיר על ענף שמתנהל ברובו במחשכים. לבורסת היהלומים יש כמעט מעמד אקס-טריטוריאלי: הסדרי מיסוי מיוחדים, מוסד בוררות פנימית משלה, הסכמים שנעשים בדרכים ייחודיות ועוד. אז למה בעצם שגם לא יהיה לה בנק משלה?

העניין הוא, שהחשאיות הזו אינה יכולה להמשיך ולהתקיים במדינה מתקדמת של שנת 2015. קצה הקרחון שחשף השבוע מנחם מגן, מהנאשמים המרכזיים בפרשת הבנק המחתרתי, מיטיב להסביר מדוע. לטענתו, ראשי הבורסה ידעו על הפעילות הבלתי-חוקית שלו ושל חבריו, ואף סייעו להסוות אותה ולהזהיר אותם מפני פשיטות של המשטרה. כך יכלו היהלומנים לבצע באין מפריע מאות ואלפי העברות כספיות שהיו גם עבירות מס וגם עבירות הלבנת הון.

כאשר אפילו הסודיות הבנקאית השווייצרית נסוגה מפני האינטרס הציבורי הבינלאומי של מלחמה בהעלמות מס ובהלבנות הון, אין מקום לסודיות היהלומית הישראלית. ואם ראשי הענף יטענו שהוא לא יכול להתקיים בלי הסודיות הזאת - אז אולי באמת אין לו זכות קיום.

תמיד ידעתי ששומת מקרקעין היא קודם כל ואחרי הכל פונקציה של הגורם המזמין. הנישום תמיד יציג שומה נמוכה, רשות המס תמיד תציג שומה גבוהה. אבל ההחלטה שקיבלה השבוע השופטת דפנה ברק-ארז תיארה מצב שכבר עובר את גבולות האבסורד: חמישה שמאים הוציאו שש שומות לאותה חלקת קרקע, כאשר הנמוכה ביותר הייתה 3 מיליון שקל, והגבוהה ביותר - 58 מיליון שקל.

זה כבר לא יכול להיות רק עניין של טעות ואפילו לא של הטעיה. פער של פי 20 הוא במקרה הטוב תוצר של בורות ורשלנות, ובמקרה הגרוע - של מניפולציה וכזבים. אז נכון שהשמאי של ה-58 מיליון תיקן את עצמו ל-34 מיליון, אבל הייתה גם שומה של 36 מיליון שקל - ופער של פי 12 אף הוא אינו סביר בעליל.

בצדק אמרה ברק-ארז, שצריך מלכתחילה למנות שמאי מכריע אחד, ולא שניים כפי שהיה במקרה הזה. אני חושב שהעסק צריך להיות עוד יותר פשוט: למנות רק שמאי מכריע ותו לא. הרי מה קורה כיום? כל צד מביא שמאי משלו, ואז או שמתפשרים באמצע או שיש שמאי מכריע - שגם אותו מממנים הצדדים. יהיה הרבה יותר זול והרבה יותר מהיר ששניהם ימנו מלכתחילה שמאי אחד (או שבית המשפט יעשה זאת), ושלום על ישראל. וחוץ מזה, כדאי מאוד לבדוק את היושרה, המקצועיות וההוגנות של מי שנותנים כאלו שמאויות שלפחות חלקן חייבות להיות מופרכות מיסודן.

מעניין לעניין כמעט באותו עניין. מצב זהה לזה שתיארתי בקטע הקודם קיים גם בתביעות על נזקי גוף. התובע מסתמך על רופא אחד שקבע לו נכות של 80% ונזק של 3 מיליון שקל, ואילו הנתבע מסתמך על רופא שלדעתו הנכות היא בקושי 2% והנזק הוא אולי 10,000 שקל. טוב, אני קצת מגזים, אבל זה העיקרון.

גם כאן, יש לשנות מן היסוד את ההתנהלות ובדיוק באותה צורה כמו עם השמאים. מדוע יש צורך בחוות דעת מנוגדות, שעולות כסף וזמן ומחייבות את הנפגע לעבור פעמיים בדיקה רפואית - כאשר כמעט תמיד ימנה בית המשפט מומחה מטעמו? ראוי לקבוע, כי בית המשפט יבחן האם על פניו יש עילת תביעה, באמצעות מסמכים אותנטיים (ולא חוות דעת מאוחרת), ואם כן - ימנה מומחה אחד מטעמו. כך ישלם כל צד רק מחצית שכרו של מומחה, במקום לשלם למומחה וחצי, ההליך יהיה הרבה יותר מהיר וכולם ייצאו נשכרים. כולם חוץ מהמומחים, אך די לנו בכך שהצדדים לדיון ובית המשפט יחסכו זמן כסף - גם שלהם וגם של כולנו.

"כדי להיות מובא בשעה 13:00 [לבית המשפט בירושלים] מתחילים בהליכי ההובלה שלו בשעה 04:00 בלילה שלפני כן, והחל משעה זאת הוא יושב, במשך לילה ויום, כשהוא אזוק במכונית או בתאי מעצר בבית המשפט". דבריו של עו"ד רון שפירא בבקשתו לשחרר את רונאל פישר מהתייצבות לדיון טכני בעניינו.

אין זו עלילה יללנית אלא תיאור של הדברים כהווייתם, שכבר שמעתי יותר מאשר פעם אחת. כאשר עצורים או אסירים צריכים להגיע לירושלים, הם "מבלים" שעות ארוכות בתנאים בלתי אנושיים, כאילו היה חפצים ולא בני אדם. יש לי חדשות בשביל שירות בתי הסוהר: גם עצורים וגם אסורים, ואפילו הגרועים שבפושעים, זכאים ליחס אנושי מינימלי. זה מה שמבדיל חברה תרבותית מחברה פראית; זה מה שמבדיל את שומרי החוק מפורעי החוק.

יכול להיות שיש לשב"ס קשיים אמיתיים, אבל זה לא תירוץ למנוע מאף אחד זכויות אדם בסיסיות כמו כבוד ושינה. אני גם לא מאמין בקיומן של בעיות נטולות פתרון; אני מאמין בקיומם של אדישות וחוסר רצון. אם צריך עוד קצת כסף - תמצאו אותו; אם צריך להפעיל את הראש - תפעילו אותו; אם צריך לשנות את שעות הדיונים - תשנו אותן. מה שבטוח הוא, שאסור להתייחס לבן אדם, יהא מי שיהא, כאילו הוא שק תפוחי אדמה.

המגיפה של איסורי הפרסום חסרי השחר, עליהם אנו עומדים כאן שוב ושוב, אינה רק פגיעה קשה בעקרונות של פומביות הדיון והשוויון בפני החוק. מדובר גם בפגיעה ישירה ומהותית בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של אמצעי התקשורת. ומה שהכי אבסורדי: הפגיעה הזאת נעשית בלי שהם בכלל יכולים להגיב עליהם, כי הדיונים תמיד מתקיימים בלא שאמצעי התקשורת יודעים עליהם וממילא בלא שהם נוכחים בהם.

אמצעי התקשורת יכולים לבקש רק בדיעבד להסיר צו איסור פרסום, שזה הרבה יותר קשה וגם מחייב אותם להשיג פרטים על חקירה המתנהלת באיפול. במילים אחרות: כדי להתמודד עם הצו, מישהו צריך להפר אותו. חוץ מזה, עקרון יסוד במשפט (ובהיגיון) הוא שלא מוציאים צו נגד מי שלא יכול להגיב על הבקשה בעניינו. אבל בנושא איסורי הפרסום - הכל מושלך הצידה.

הפתרון פשוט: יש לקבוע שמועצת העיתונות (או כל גוף יציג אחר) תקבל הודעה על כל בקשה לאיסור פרסום, והיא תחליט האם ברצונה להתייצב לדיון. נכון שלמועצה אין את המידע ורוחב השיקולים שיש לאמצעי התקשורת עצמם, אבל זה ודאי עדיף על פני המצב הנוכחי, וגם מאזן כראוי בין הצורך לשמור על חשאיות לבין הימנעות מפגיעה חד-צדדית בזכויות יסוד של התקשורת.

נסיונה של הרבנות הראשית להדיח את הרב שלמה ריסקין מתפקידו כרב העיר אפרת, מעורר שאלה עקרונית: למה בכלל זה עניינה? כשם ששר הפנים אינו ממנה ראשי ערים, כך הרבנים הראשיים לא אמורים למנות רבני ערים. הקהילות היהודיות שמרו תמיד בקנאות על האוטונומיה שלהן במינוי רבניהן, ויש בכך גם היגיון ברור: בני הקהילה יודעים יותר טוב מכל אחד אחר את מי הם רוצים ומי מתאים להם.

חוץ מזה, ההתערבות של הרבנות הראשית יוצרת אבסורד גדול במיוחד. במאות הקודמות היו אלו הרבנים שנאבקו בכל כוחם נגד התערבות מבחוץ במינוייהם, עד כדי כך שנפסק להלכה שרב אשר התמנה בזכות קשריו עם השלטון הגויי - אין לו מעמד ולא צריך לשמוע בקולו. אז נכון ששם אלו היו גויים, אך העיקרון צריך להיות זהה: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור", קבעו חז"ל. בציבור, לא באף אחד אחר. לכן, יש לבטל את הצורך באישור כלשהו של הרבנות הראשית לכל משרת רבנות מקומית - לא לפני, לא בגיל 75 ולא בגיל 99.