כמו רוב חברי הקונגרס האמריקני תמך הרי טרומן בציונות כשהיה סנאטור; שנה לפני שהושבע לנשיא השתתף בהכנת מצע-מפלגתו ודרש לכלול בו סעיף ארץ-ישראלי – בעד עליה חופשית ובעד מדיניות שתוביל להקמת קהילייה יהודית ודמוקרטית בארץ-ישראל, ואף-על-פי-כן לא נמנה עם ידידי הציונות המובהקים. אהדתו הייתה תוצאת האווירה ששררה בבתי-המחוקקים של ארצות-הברית בימים ההם. כשנעשה מועמד לתפקיד סגן-הנשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית, עדיין לא נודע כמדינאי בעל שיעור-קומה, ואף לא כמתעניין בבעיות בינלאומיות. במשך חצי-שנה היה סגן-נשיא, עד מותו של רוזוולט, וכל הזמן הזה לא השתתף בפעילות המדינית. אחרי מות רוזוולט ניסו אנשי משרד-החוץ, כאמור, להמשיך את המומנטום הפרו-ערבי שלו, שראשיתו בפגישתו עם איבן-סעוד. למחרת מותו של רוזוולט כתב אחד הפקידים לשר-החוץ סטטינוס: "עלינו להפנות תשומת-לב הנשיא טרומן לכך שהציונים ינסו, בהזדמנות ראשונה, להוציא ממנו התחייבות בעניין ארץ-ישראל." במאי-יוני 1945 ביקרו העוצר של עירק, עבד אילה, והמדינאי, נורי א-סעיד, בארצות-הברית, וטרומן התחייב בפניהם להתייעץ עם עירק בכל הנוגע לעתיד ארץ-ישראל.¹

ימים אחדים אחרי השבעתו קיבל טרומן משר-החוץ תזכיר בפרשת ארץ-ישראל: "מתקבל על הדעת שאחדים מן המנהיגים הציונים ינסו להשיג מהנשיא החדש התחייבות להתערב למען תוכניתם להעלות יהודים לארץ-ישראל במספר בלתי-מוגבל, ולהקים בה מדינה יהודית. במזרח-התיכון יש מתיחות מתמדת בגלל ארץ-ישראל. ומאחר שיש לנו באזור זה אינטרסים חיוניים, סבורים אנו שכל הנושא הזה טעון טיפול זהיר מאוד, ושעלינו להביא בחשבון את האינטרסים ארוכי-הטווח של ארצנו."²

ב-20 באפריל 1945, שמונה ימים אחרי השבעתו, אמר טרומן ליושב-ראש מועצת ציוני אמריקה לשעת חרום, הרב הרפורמי עו"ד סטיוון וייז – שהפציר בו לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל – שבנושא בעיית העקורים יגשים את המדיניות של קודמו. לא הייתה זאת תשובה מעודדת. אחרי עשרה ימים קיבל הנשיא תזכיר משר-החוץ בפועל (בהיעדרו של סטטינום), ג'וזף גריו, ובו כתוב: "אף שהנשיא רוזוולט היה מביע, לעתים, אהדה למטרות מסוימות של הציונים, הוא נתן הבטחות מסוימות גם לערבים, הרואים בהן התחייבויות ברורות שלנו. בשנים האחרונות הרשה הנשיא למחלקה כמה פעמים להודיע בשמו לראשי-הממשלות במזרח-הקרוב כי לדעת הממשלה האמריקנית אין לקבל שום החלטה שתביא לשינוי יסודי בארץ-ישראל, בלי התייעצות מלאה עם הערבים ועם היהודים כאחד. וכאשר נפגש עם המלך איבן-סעוד, בראשית שנת 1945, הבטיח לו שלא יעשה שום צעד עוין כלפי העם הערבי ושלא יסייע ליהודים לרעת הערבים." גריו צירף לתזכירו סיכום של שיחות רוזוולט עם איבן-סעוד, וכתב שכל הערבים במזרח-התיכון עוינים את הציונות, ושרוזוולט אמר לאחד מאנשי משרד-החוץ כי "לדעתו יהיה אפשר להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל רק בכוח צבאי."³

בתזכיר נוסף ששלח גריו אל טרומן, מ-16 ביוני, כתוב: "את בעיית ארץ-ישראל יש לפתור אחרי המלחמה באמצעות ארגון האומות המאוחדות, ובכל מקרה אין לקבל החלטה בלי התייעצויות עם היהודים ועם הערבים."⁴

"ההצעה או.קי. ה.ס.ט." רשם טרומן בשולי התזכיר.⁵ בקיץ 1945, לקראת ועידת-השלום בפוטסדם, שלח טרומן אל צ'רצ'יל תזכיר בנושא עמדת ארצות-הברית כלפי בעיית ארץ-ישראל, בצירוף הזמנה לדון בה.⁶ אבל לפני פתיחת ועידת-המנצחים כבר הוחלף ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, בקלמנט אטלי, שעדיין לא היה מוכן לדון בבעיה. כשחזר טרומן מן הוועידה, אמר במסיבת-עיתונאים, כי לדעת ארצות-הברית ראוי שיהודים יהגרו לארץ-ישראל בהתאם ליכולת הקליטה שלה, וכי "יש להסדיר את העניין בדיפלומטיה עם הבריטים ועם הערבים," כדי שהמדינה בארץ-ישראל תקום - אם תקום - על בסים של שלום: "אינני רוצה לשלוח חצי-מיליון חיילים אמריקנים להשכין שלום בארץ-ישראל."⁷

באותו קיץ מינה טרומן, בניגוד לדעת אנשי משרד-החוץ, את פרופ' ארל ג. האריסון, דיקן בית-הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה, לחקור את בעיות העקורים במערב אירופה, והורה לו להקדיש תשומת-לב מיוחדת למצב הפליטים היהודים חסרי-הנתינות, שאינם יכולים לחזור לארצות-מוצאם. בדין-וחשבון של האריסון כתוב: "אם יש אהדה כנה לשרידים הללו, לאחר הסבל שעבר עליהם, דומה שייתכן... שינוי מתקבל על הדעת של 'הספר-הלבן' הבריטי משנת 1939... בעיני היהודים בגרמניה, באוסטריה ובארצות אחרות, שהתנסו באיימי מחנות-הריכוז, אין עניין חשוב יותר מפתרון בעיית ארץ-ישראל." האריסון ציין מספר: יש להעלות מאה אלף יהודים עקורים לארץ-ישראל. המספר הזה היה רשום בפטיציה שהגישה הסוכנות לממשלה הבריטית, והאריסון הביע את דעתו, שיש להיענות לה.⁸

משרד-החוץ האמריקני נזעק. שר-החוץ החדש, ג'יימס ברנס, הפנה את תשומת-ליבו של טרומן להתחייבויות שנתן רוזוולט לאיבן-סעוד ולמנהיגים ערבים אחרים ולהתחייבותו הוא להתייעץ איתם, אבל בשלב ההוא כבר ידע טרומן עם מי יש לו עסק והשיב לשר הטירון כי ההתייעצויות עם הערבים אומנם נמשכות, אך התחייבות להתייעץ אין פירושה התחייבות להסכים, והתחייבותו להתייעץ עם הערבים אינה סותרת את אהדתו לשאיפות היהודים. לדעתו אין עמדתו כלפי העקורים מנוגדת לגישת רוזוולט, ואין היא פוגעת בערבים.⁹

בדוח האריסון אפשר לראות תחנה חשובה בדרך שהובילה להקמת מדינת-ישראל. טרומן דרש מבריטניה להכניס מאה אלף יהודים לארץ-ישראל ; בריטניה התנגדה לדרישתו: העימות הזה בין שתי מעצמות המערב סייע לדיפלומטיה הציונית להשפיע על ממשלת ארצות-הברית לתמוך בהקמת מדינת ישראל בניגוד לדעת משרדי החוץ וההגנה שלה. טרומן כתב בזיכרונותיו שהוא לא התכוון לכרוך את פעילותו לטובת העקורים עם בעיית ארץ-ישראל. אבל כשמצא את עצמו מעורב במאבק הציוני, וחשוף ללחצים מכל הכיוונים לא נסוג והיה לתומך העיקרי בצמרת - לעתים היחיד. לעתים על-כורחו - בהקמת מדינת ישראל.

שישה גורמים עיקריים השפיעו על מדיניותה המזרח-תיכונית של ארצות-הברית אחרי מלחמת העולם: שיקולים אסטרטגיים-גלובאליים; הנפט המזרח-תיכוני; כוחה של הקהילה היהודית האמריקנית; האהדה הרבה לעניין היהודי מצד לא-יהודים שנלחמו באירופה וראו בעיניהם את פליטי השואה; הפחד מפני פתיחת שערי ארצות-הברית להגירה חופשית (בגלל זיכרונות המשבר הכלכלי וחוסר-העבודה של שנות השלושים); אהדת משרד-החוץ - ובשלבים מסוימים גם אהדת -משרד ההגנה - לערבים. אחדים מן הגורמים הללו סייעו לטיעון הציוני ואחרים היו לו למכשול. רוב פקידי הממשל הדגישו את הגורמים המכשילים, אבל המערכת הפוליטית האמריקנית - המורכבת מאלפי חברי-קונגרס, מושלים, ראשי-ערים וממלאי תפקידים במדינות ובערים – הייתה חשופה ללחצי היהודים, והנשיא התחשב בגורמים הפנימיים. ב-9 באוקטובר 1946 כתב נציג הסוכנות בוושינגטון אליהו אילת לחבר הנהלת הסוכנות נחום גולדמן כי הנשיא טרומן רצה לסלק את ידיו מפרשת ארץ-ישראל, בשל ההתקפות החריפות על תוכנית מוריסון-גריידי. אבל סטיוון וייז השפיע עליו לא לעשות זאת. לדעתו השפיעה על טרומן "פעילות המועמדים הרפובליקאים לקראת הבחירות. ובמיוחד בניו-יורק. שבה הם משתמשים בבעיית ארץ-ישראל כנושא מרכזי לנגח אותו ואת ממשלתו."¹⁰

"שומר החום" של העניין הציוני בבית-הלבן היה יועץ הנשיא לענייני מיעוטים שהוריש רוזוולט לטרומן, דוד נילס, בנם של מהגרים יהודים מרוסיה שלא היה חבר בהסתדרות הציונית. בתוקף תפקידו היה נילס מעורב בשנים הגורליות בכל פעילויות הבית-הלבן בנושא היהודי. ואיש-הקשר בין אנשי הבית-הלבן ובין המנהיגים הציונים, שראו בו את "האיש שלנו בבית-הלבן." לא פעם הכריע את הכף לטובת הציונות. גם אדוארד (אדי) ג'ייקובסון, ידיד-נעוריו של טרומן. השפיע על ידידו כמיטב יכולתו. אבל יותר מכל הציונים השפיע על טרומן נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' חיים ויצמן. טרומן נפגש עם ויצמן בסוף שנת 1945, ומאז כיבד אותו מאוד,¹¹ וליחסו האישי הזה היה משקל רב בהחלטותיו.

בשנת 1946 התמקדה הפעילות האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל בוועדת-החקירה האנגלו-אמריקנית. בספטמבר באותה שנה הציע לוי הנדרסון. מנהל המחלקה לענייני המזרח-התיכון וצפון-אפריקה במשרד החוץ, ניסוח למדיניות ממשלתו במזרח-התיכון:

"המטרה הראשית של ארצות-הברית במזרח-התיכון היא למנוע הסלמה מיריבויות וניגודי-אינטרסים למעשי-איבה גלויים, העלולים להצית מלחמת עולם שלישית. עד שכל מדינות המזרח-התיכון יהיו יציבות מבחינה מדינית וכלכלית, ועד שממשלותיהן יהיו מסוגלות לשמור על הסדר ולנקוט אמצעים לשיפור רמת-החיים של תושביהן, הוא ימשיך להיות פיתוי למעצמות. וכל זמן שיתקיים פיתוי זה תימשך סכנת הסכסוך העלול להצית מלחמה."¹² הנדרסון סבר שחלוקת ארץ-ישראל תהיה הזדמנות לרוסים לחדור למזרח-התיכון, תשבש את יחסי ארצות-הבית עם עמי ערב ותפגע בעקרון ההגדרה העצמית. רע מכל אלה: זאת תוכנית שאפשר להגשימה רק בכוח.

להוותם של הציונים היה הנדרסון החשוב שבדיפלומטים המקצועיים האמריקנים שטיפלו בנושא ארץ-ישראל. למזלם לא הדיפלומטים המקצועיים קבעו את עמדת ארצות-הברית בנושא זה. נחום גולדמן אמר שהנכסים החשובים ביותר של הדיפלומטיה הציונית בממשל ארצות-הברית בעת ההיא היו הנשיא טרומן והשפעת שואת יהודי אירופה על הפוליטיקאים האמריקנים, שהציגו את מועמדותם בבחירות.

בסוף 1946 קיבלה ועדה רשמית מטעם ממשלת ארצות-הברית. בראשות תת-שר-החוץ דין אצ'יסון. את העיקרון של חלוקת ארץ-ישראל, אבל אנשי משרד-החוץ - ובייחוד אנשי מחלקתו של הנדרסון (המחלקה לענייני המזרח-התיכון) - לא נסוגו מעמדתם. בשנת 1947 התנהל בתוך הממשל האמריקני מאבק עז בין רוב אנשי משרד החוץ המקצועיים שטיפלו בנושא המזרח התיכון, בראשות לוי הנדרסון. ובין אנשי הבית הלבן, שהסתייעו באיש משרד-החוץ דין ראסק ובעוזריו. הנדרסון ייצג את הגישה השמרנית: ארץ-ישראל נמצאת באזור השפעה בריטי, ועל ארצות-הברית לסייע לבעלת-בריתה, בריטניה. לפתור את בעיותיה לפי הבנתה. דין ראסק ייצג את הגישה הרפורמית: על ארצות-הברית לסייע לפרק את בעלות-הברית האירופיות ממושבותיהן ולחזק את ארגון האומות המאוחדות. ראסק סבר שפתרון בעיית ארץ-ישראל יימצא במסגרת או"ם. הנשיא טרומן ויועציו התחשבו גם בגישה השמרנית גם בגישה הרפורמית וגם בדעת הקהל האמריקנית. מבחוץ הפעילו בריטניה ומדינות ערביות לחצים נגד פתרון פרו-ציוני, ומבפנים ניסו הציונים האמריקנים לסכל לחצים אלה. עד החלטת 29 בנובמבר. וגם אחר-כך, עד הכרזת העצמאות, לא עזבו המתגוששים את הזירה ולא נקבעה מדיניות אמריקנית חד-משמעית. ארצות-הברית הייתה הנעלם הגדול ביותר של המדיניות הציונית בדרכה אל העצמאות.

מאבקם של הנדרסון ועוזריו נגד הציונים גבר בתחילת 1947. כשהגיע חלום המדינה היהודית אל סף התגשמותו. במסמך סודי שהגיש ראש מדור ארץ-ישראל במחלקת המזרח-הקרוב של משרד-החוץ האמריקני, פריזר וילקינס, לממונים עליו, ב-14 בינואר 1947, כתוב:

"מדיניותנו כלפי ארץ-ישראל מבוססת על שבעה מרכיבים: 1. אחריותה של בריטניה על השלטון בארץ-ישראל, בהתאם למנדט שקיבלה מחבר-הלאומים: 2. הרצון לעזור לעקורים יהודים באירופה להגר לארץ-ישראל: 3. הרצון לסייע לכינון בית לאומי יהודי בארץ-ישראל, שהיה לו ביטוי בהצהרת הנשיא. בנאומים בקונגרס ובמצעי המפלגות; 4. היחס המספרי בין הערבים בארץ-ישראל ליהודים, שהוא שניים לאחד, והתנגדותם של ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב לחלוקת ארץ-ישראל ולשלטון יהודי בה: 5. החשיבות הדתית של ארץ-ישראל לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים; 6. החשיבות האסטרטגית והכלכלית של הנפט המזרח-תיכוני ושל סידורי התעופה והתקשורת בארץ-ישראל ובשכנותיה; 7. לחץ העקורים להגר לארץ-ישראל, המשבש את יחסי ארצות-הברית עם בריטניה ועם מדינות ערב.

"אם לא יימצא פתרון לבעיית ארץ-ישראל יתרופף מעמד ארצות-הברית ובריטניה באזור ותגבר ההתפשטות הסובייטית בו, והאינטרסים הנוצריים באזור ייפגעו.

"אלה יעדי המדיניות של ארצות-הברית כלפי ארץ-ישראל:

"1. בארץ-ישראל יושבים מיליון ורבע ערבים ושש מאות אלף יהודים. אף אחת משתי קבוצות אלה לא תשלוט על חברתה... תושבי הארץ יקבלו עצמאות מלאה רק אם היא תספק את שני הצדדים. חלוקת הארץ, פרט למקומות הקדושים, לארץ ערבית ולארץ יהודית. היא פתרון שארצות-הברית עשויה לתמוך בו. ייתכן שעד העצמאות יהיה בארץ-ישראל ממשל עצמי תחת נאמנות או"ם.

"2. יש להעלות מיד מאה אלף עקורים לארץ-ישראל ולהקל את חוקי ההגירה של ארצות-הברית ושל מדינות אחרות, כדי שיקלטו עקורים נוספים.¹³

"3. יש לפעול למען פיתוח כלכלי, תרבותי ופוליטי של האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל.

"4. יש להשיג את הסכמתן של כל מדינות ערב לפתרון."¹⁴

התניית הפתרון בהסכמתן של מדינות ערב סיכלה מראש כל מדיניות פרו-ציונית. גישתם של אנשי משרד-החוץ האמריקני הייתה קרובה לזאת של עמיתיהם הבריטים. מסמך-וילקינס נכתב אחרי פגישה בין משלחת סעודית רמת-דרג ובין שר-החוץ ברנס, תת-שר-החוץ דין אצ'יסון ולוי הנדרסון בוושינגטון. הנסיך סעוד אמר לשלושת האמריקנים: "הציונות מאיימת על העולם הערבי, נוגדת את האינטרסים של ארצות-הבדיה במזרח-התיכון ויש לה קשרים עם הקומוניזם. היא אנטי-דמוקרטית, טוטליטרית, תוקפנית ונגד אלוהים." הדרישה להתיר ליהודים לעלות לארץ-ישראל היא תמרון פוליטי, שכוונתו לשנות את מצב היהודים בארץ-ישראל ממיעוט לרוב, בניגוד לרצון רוב אוכלוסיית ארץ זאת ולעקרונות או"ם, טען הנסיך, ויש לאסור כל הגירה של יהודים לארץ-ישראל. כשביקש ממנו שר החוץ ברנס להיפגש עם היהודים ולנהל אתם משא-ומתן ישיר השיב: הערבים לא ישבו עם הציונים ליד שולחן אחד, מפני ש"אין על מה לדון אתם."¹⁵

בסוף ינואר 1947, ימים אחדים לפני פתיחת הסיבוב השני, והאחרון, של ועידת-לונדון, נפגש השגריר הבריטי בוושינגטון, לורד אנוורצ'פל, עם תת-שר-החוץ, דין אצ'יסון, הציג את עמדת ממשלתו ושאל מהי עמדת ממשלת ארצות-הברית. אצ'יסון הבטיח לו תשובה בקרוב, ולפי שעה אמר "כמה דברים בלתי-מחייבים": לארצות-הברית נוח לתמוך בחלוקה משיקולים פנימיים; נראה שהתנגדות הערבים לחלוקה תהיה מילולית יותר מפיסית; לכן רצוי שגם ממשלת בריטניה תשאף לפתרון של חלוקה; ארצות-הברית לא תשתתף בדיכוי האלימות בארץ-ישראל. אם תעביר בריטניה את הנושא לאו"ם, מוטב שתמליץ על פתרון כלשהו, אחרת תהיה כמכריזה שאין פתרון לבעיה.¹⁶

כל ימי ועידת-לונדון - בסוף ינואר ובתחילת פברואר 1947 - קיבלו האמריקנים דיווחים עליה מהבריטים ומהציונים וקיוו, באמת ובתמים, שהיא תוליד פתרון. אחרי שנכשלה הוועידה, השתררה פסימיות בתחזיותיהם. בסיכום סודי ששלח אצ'יסון להנדרסון כתוב: "אני מבין שתמה תקופת המשא-ומתן, שהחלה ב-1945, ושבריטניה תעביר את השאלה לאו"ם ותתיר הגירה של אלף וחמש מאות יהודים כל חודש לארץ-ישראל. 1947 תהיה שנה רעה במזרח-התיכון, והאינטרסים האמריקניים יינזקו בה. בלי המלצות בריטניה יוכל או"ם לפעול רק מעט, ויהיה עלינו ליזום פעילות, אחרת תעבור היוזמה לקונגרס, והתוצאות תהיינה הרות אסון. הבריטים סבורים שהגירת יהודים מוגברת לארץ-ישראל תחזק את התנגדות הערבים, אך אם לא תוגדלנה מיכסות-ההגירה הרי תגבר התנגדות היהודים. לעומת זאת, אם תצומצם ההגירה אולי יהיו הערבים מוכנים יותר למשא-ומתן. אולי רצוי להרשות הגירה של שלושת אלפי יהודים בחודש. אם יתפתחו מהומות בארץ-ישראל נראה בהן איום על השלום, נבקש ממועצת הביטחון לפעול ויהיה עלינו לממן את תוכנית-החלוקה או תוכנית אחרת. השאלה היא אפוא אם עלינו לתמוך בחלוקה או להסתייג ממנה, על-אף יתרונותיה מבית."¹⁷

הנדרסון המליץ לא התחייב. במכתב-התשובה שלו טען שאם תפעל ארצות-הברית באו"ם נגד בריטניה ובעד חלוקת ארץ-ישראל יתרופף מעמדה, ומהתרופפות זאת ייפגעו, בסופו של דבר, גם היהודים.¹⁸

המלצה זאת של הנדרסון הייתה לקו המנחה של מדיניות ארצות-הברית בנושא ארץ-ישראל בשנת 1947. בימי המושב המיוחד של עצרת או"ם אמר משה שרת לאצ'יסון ולהנדרסון: "הבריטים והטרוריסטים היהודים הורסים את ארץ-ישראל. יש להפסיק את מעגל-הקסמים של טרור וגמול. המצב עשוי להשתנות אם תשפיע ארצות-הברית על בריטניה לבטל את ההגבלות על עליית העקורים לארץ-ישראל. ביטול ההגבלות הכרחי גם בגלל האנטישמיות בגרמניה: ליהודי גרמניה אין תעסוקה, והם סוחרים בשוק שחור. הסוכנות שואלת אם המדיניות של ארצות-הברית כלפינו היא חיובית. אם לא, מצבנו נואש: אין לנו ידידים במעצמה אחרת."

אצ'יסון השיב: לכל פתרון דרושה הסכמה של רוב מדינות העולם: על ועדת או"ם להיות נייטראלית ואסור לארצות-הברית לנסות להשפיע עליה; ארצות-הברית תלחץ על ממשלת בריטניה בעניין הגירת היהודים.

שרת יצא מן הפגישה הזאת בפחי-נפש.¹⁹

ראוי לציין שפגישה זאת התקיימה במחצית השנייה של אפריל 1947, כשלושה שבועות לפני שגרומיקו נאם בעצרת או"ם בזכות הקמת המדינה היהודית. הייאוש, המבצבץ מדברי שרת, ייעלם אחרי המהפך הזה: לציונות תיפתח אופציה מדינית נוספת, ומעמדה בממשל האמריקני יתחזק מאוד.

לגורם הסובייטי היה משקל ניכר בקביעת המדיניות האמריקנית. אך אנשי משרד-החוץ טעו בהערכת עמדותיו של הגורם הזה. תמיכת הסובייטים בציונים בעצרת או"ם הפתיעה את האמריקנים. הפתעה זאת מצטרפת לטעויות של המודיעין האסטרטגי שלהם (ולא רק שלהם) לפני כן ואחרי כן, עד כתיבת שורות אלה. היא מצביעה על ליקוי יסודי בהבנת המציאות האסטרטגית של שירותי המודיעין, באיתור מגמות פוטנציאליות ובהגנה עליהן. מחיר אי-הבנה זאת הוא עצום.

ב-10 במאי, ארבעה ימים לפני נאום גרומיקו, שלח הממונה על השגרירות האמריקנית במוסקבה לארצות-הברית את הדיווח הבא:

"נראה שהמדיניות של ברית-המועצות בנושא ארץ-ישראל, המבוססת על התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, או בחלק ממנה – מפני שמדינה כזאת תהיה מכשיר בידי המערב - ועל תמיכה בהקמת מדינה בארץ-ישראל שהרוב הנוכחי ישלוט בה. עד עתה הסתפקה ברית-המועצות בגילויי רצון טוב לערבים ובציפייה לשעת-הכושר. לנוכח כישלון יוזמות הבריטים והאמריקנים והתפתחות היחס השלילי אליהן בקרב הערבים והמוסלמים... נראה שבעצרת או"ם היא תתמוך בזהירות בערבים ותשתדל לא לעורר עליה רוגז רב מדי בעולם היהודי. כשתמך גרומיקו במתן רשות-דיבור בעצרת לנציג הסוכנות היהודית, התכוון להוכיח ליהודים את רצונו הטוב, להביך את בריטניה ולזכות בתקדים: אם תינתן רשות-הדיבור לנציג היהודים, היא תינתן גם לנציגי קבוצות אחרות, שהסובייטים תומכים בהן."²⁰

את דבקותם של הדיפלומטים האמריקנים בתפיסה המוטעית הזאת מוכיח תזכיר של דין ראסק, מי שהיה אז מנהל המחלקה לעניינים מדיניים מיוחדים במשרד-החוץ האמריקני, ולימים שר החוץ בימי מלחמת ששת הימים. בתזכיר זה כתוב: "נאום גרומיקו ב-14 במאי לא היה עקבי להצהרות קודמות של נציגי ברית-המועצות." ראסק סבר שהרוסים ממשיכים לרקוד על שתי החתונות. היהודית והערבית, גם אחרי נאום גרומיקו. ושאם הם לא תמכו בערבים בגלוי במאי 1947, יעשו זאת מאוחר יותר, ויפיקו מהעולם המוסלמי את התועלת המרבית. לפי שעה הם מנצלים את ההזדמנות לקעקע את המנדט הבריטי בארץ-ישראל.²¹

נאום גרומיקו שינה באחת את מעמדה של התנועה הציונית בזירה הבינלאומית ובארצות-הברית. תוצאות המהפך שחולל גרומיקו נראות בדוח ועדת-אונסקו"פ, לקראת 29 בנובמבר. גרומיקו חיזק את חשד האמריקנים בנטיות "השמאלניות" של מנהיגי הישוב היהודי. בימים הראשונים של "המלחמה הקרה" הגזימו האמריקנים בהערכת הנטיות הסוציאליסטיות של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, ייחסו לה קנאות דוקטרינרית שלא הייתה בה, ומצאו קווי-דמיון בין הקיבוצים ובין הקולחוזים. את נזקי החשדות האלה קיזז החשש שאם לא תעמוד ארצות-הברית לימין תנועת השחרור הלאומית היהודית, תיפול תנועה זאת לחיקה של ברית-המועצות כפרי בשל, ותסייע לה להשתלט על המזרח-התיכון. חששות אלה השפיעו על שיקוליהם של קובעי המדיניות האמריקנית, ובייחוד של הנשיא טרומן ושל שר-החוץ שלו, ג'ורג' מרשל, שהחליף את ברנס במחצית הראשונה של שנת 1947 ושהתלבט בשאלה איך להתייחס למזרח-התיכון בין שקיעת העידן הקולוניאלי-הקלאסי, לזריחת עידן הקולוניאליזם המודרני, שמסימניו: סיוע כלכלי וחסות צבאית. בעזרת ברית-המועצות תפסו המדינאים הציונים עמדות-כוח לקראת המאבק המכריע באו"ם, ויכלו להרשות לעצמם תמרונים פוליטיים, שנציגי מדינות עצמאיות רבות אינם מעזים לחלום עליהם.

בדיוני העצרת המיוחדת של או"ם, באפריל 1947 לא הביעו אנשי משלחת ארצות-הברית את דעתם, מהו הפתרון הרצוי בארץ-ישראל, אבל בישיבה סגורה של המשלחת ציין וורן אוסטין, שעמד בראשה, את ההנחות שלדעתו על ממשלתו להסתמך עליהן:

א. בארץ-ישראל תוקם מדינה אחת, שבה יובטחו זכויות המיעוטים ויישמרו המקומות הקדושים.

ב. תותר הגירת יהודים מזערית לארץ-ישראל, בשיעור של שניים וחצי אחוזים מן האוכלוסייה, במשך כמה שנים, ואחר-כך של אחוז אחד בשנה. הממשלה המקומית תגדיל את שיעור ההגירה בהתאם ליכולת-הקליטה של הארץ.

ג. עצמאות מלאה תינתן לארץ-ישראל אחרי עשר שנים. עד אז היא תהיה בחסות משטר-נאמנות של או"ם.

אוסטין הודה שהצעתו זאת משאירה נקודות-מחלוקת רבות, אך טען שהיא הפתרון "האוביקטיבי ביותר, שיתקבל על דעת אנשים הגיוניים." ושברית-המועצות, מדינות ערב ו"גורמים הגיוניים ומאוזנים" בקרב יהודי ארצות-הברית ויהודי מדינות אחרות, עשויים לקבלו. על תגובת הישוב היהודי בארץ-ישראל לא דיבר.²²

ב-4 ביוני הציעו אנשי משרד-החוץ האמריקני בפעם הראשונה תוכנית ממשל בארץ-ישראל, במסמך סודי-ביותר, שתפוצתו הוגבלה לאנשים ספורים. להלן קטעים ממסמך זה:

"א. עקרונות בסיסיים: על מושב עצרת או"ם להחליט שבארץ-ישראל תקום מדינה אחת, ושבמדינה זאת יתפתח הבית הלאומי היהודי, וכן בית לערבים ולאחרים; כל תושבי ארץ-ישראל יקבלו זכויות שוות, והממשלה תייצג את כל האזרחים ותשמור על זכויותיהם. המקומות הקדושים יישמרו. עד שתוכל ארץ-ישראל להיות חברה באו"ם תסייע לה ועדת-הנאמנות. הממשל בארץ-ישראל יהיה דמוקרטי ויבטיח את זכויות כל הדתות והלאומים ואת הגשמת הבית הלאומי ליהודים. 'בית לאומי' פירושו מוסדות תרבותיים ודתיים, שיהודי העולם יתמכו בהם. הממשל גם יעודד בית לאומי לנוצרים ולמוסלמים בארץ-ישראל. הממשלה שתקום תהיה פדראלית... בשנתיים המתחילות ב-1 בינואר 1948 לא תהיה הגירה לארץ-ישראל של יותר משניים וחצי אחוזים מהאוכלוסייה היושבת בארץ. ב-1בינואר 1947,²³ הפרלמנט המקומי יהיה רשאי להעלות את המכסה."²⁴

אף שידע על הרוחות האנטי-ציוניות המנשבות במשרד-החוץ האמריקני הביע אבא הילל סילבר לפני שר-החוץ החדש, גנראל ג'ורג' מרשל, ולפני הנדרסון את חששותיו מפני ועדת אונסקו"פ, וביקש שארצות-הברית תגלה בפומבי את עמדתה כלפי בעיית ארץ-ישראל, כדי שתשפיע על מסקנות הוועדה. הוא אמר: "הציונים בארצות-הברית שרויים באפלה גמורה בעניין עמדת ארצם, ורוצים להחליף אתה דעות, כדי שלא יצהירו על עמדה מנוגדת לזו של ממשלתם בדיוני העצרת הכללית בסתיו. בעבר סברנו שארצות-הברית תומכת בחלוקה; כיום עמדתה אינה ברורה. המונח 'חלוקה' עשוי להשתמע להרבה פנים." זה היה ב-19 ביוני 1947, סילבר הודיע שמנהיגים ציונים עומדים להתכנס בניו-יורק בעוד שבועיים, וביקש להודיע להם "משהו חיובי", שיעלה את המורל שלהם. הוא אף הזמין את מרשל להשתתף בכינוס ולנאום בו. שר-החוץ השתמט מתשובה.²⁵

המלצות הרוב בוועדת-החקירה של או"ם (ועדת-אונסקו"פ). שפורסמו ב-31 באוגוסט 1947, הפתיעו את הדיפלומטים הציונים (לטובה) ואת הנדרסון וחבריו לדעה (לרעה). ב-11 בספטמבר דיווח הממונה על השגרירות האמריקנית בלונדון על פגישתו עם שלושה ציונים: עמנואל ניומן, דוד הורוביץ ונחום גולדמן. שלושתם מרוצים מהחלטת הוועדה. מודאגים מהכרזת בריטניה (שלא תבצע את ההחלטה לבדה) ובטוחים שהעצרת תאשר את ההמלצות. היהודים – אמרו לו השלושה – מוכנים להגשים את התוכנית בכוחות עצמם, מבקשים לשלוח לארץ-ישראל נשק וציוד לתקופת-המעבר ומתכננים מסע-הסברה גדול בארצות-הברית.²⁶

כשראה לוי הנדרסון שמדיניותו המזרח-תיכונית לא נתקבלה. השחיז את ציפורניו והתנפל על הציונים. בתזכיר סודי-ביותר ששלח אל שר-החוץ, מרשל, טען הנדרסון שאנשי מחלקתו ואנשי משרד-החוץ המטפלים בנושא ארץ-ישראל "מגנים על האינטרס של הרוב הלא-יהודי בארצות-הברית," ושאסור לממש את תוכנית החלוקה מפני ש"עמדה פרו-ציונית תשפיע לרעה על יחסינו עם מדינות ערב ועם העולם המוסלמי... בלי תמיכה ערבית לא תמשיך בריטניה להחזיק בבסיסיה במזרח-התיכון, השומרים על היציבות באזור. תמיכת הערבים דרושה למעצמות המערב לדיכוי ההתקוממויות בתוניס, באלג'יריה ובמרוקו. גם מבחינה כלכלית חשובות מדינות ערב לארצות-הברית ולתוכנית שיקום אירופה... יחסם של הערבים כלפי חברות אמריקניות הורע. הם חושדים במניעינו... הערבים רחוקים מהקומוניזם, אבל אם נתמוך במדינה יהודית סביר להניח שהם יראו בנו אויב ויקשרו, לפחות לזמן-מה, קשרים עם ברית-המועצות. כך נחליש את מעמדנו במדינות-ערב המתונות ונחזק בהן את הגורמים הקנאים והקיצוניים.

"אם נצביע בעד הקמת מדינה יהודית יהיה עלינו לתמוך בה בכוח ובכסף. כבר עכשיו מופעל עלינו לחץ בכיוון זה... גילינו התעניינות בארץ-ישראל יותר מכל מעצמה אחרת, אם לא להזכיר את בריטניה, המשלמת כיום את המחיר. תהליך יישום המלצות הרוב בוועדת-אונסקו"פ יימשך שנים רבות. הסכסוך יעסיק את עצרת או"ם בכל מושביה בעתיד... גם היהודים וגם הערבים יאשימו אותנו בגלל תמיכתנו בתוכנית."

תוכנית החלוקה גם אינה מעשית, טען הנדרסון. הרי "רק ועדת-פיל הציעה חלוקה. הוועדה האנגלו-אמריקנית דחתה אותה. האיחוד הכלכלי בין המדינה היהודית למדינה הערבית, שמציעה הוועדה, לא יקום, בגלל התנגדות הערבים, ושתי המדינות לא תתפקדנה כראוי. בגלל עוינותן ההדדית. בתוך המדינה היהודית ישנאו הערבים את היהודים, למדינה הערבית לא יהיה קיום כלכלי והמדינה היהודית לא תוכל לממן את הוצאות הביטחון והמשטרה. דוח הוועדה נוגד את אמנת או"ם ואת העקרונות של ארצות-הברית, מתעלם מהעיקרון של שלטון הרוב, מכיר בעיקרון של מדינה תיאוקראטית-גזענית ומסכים לאפליה דתית-גזעית." לדעתו יש תקווה שהערבים המתונים והיהודים המתונים יגיעו לפתרון משותף, אחרי דיונים ממושכים, אך אם תקבע ממשלת ארצות-הברית עמדה בעניין זה היא תסכל את אפשרות ההידברות. על ארצות-הברית לחזור בה מתמיכתה בהמלצות הרוב בוועדת-אונסקו"פ ולהיפתח לרעיונות נוספים. בדיון בעצרת או"ם עליה להימנע מהבעת דעה.²⁷

מתנגדי החלוקה השתדלו להבאיש את ריחה בכל האמצעים. קלארק קליפורד, יועצו המיוחד של הנשיא טרומן, סיפר שמשרד-החוץ הגדיר כ"מהימנות" את הידיעות על סוכנים קומוניסטים שנשתלו בקרב העקורים היהודים במחנות שבאירופה ועל מזימת ברית-המועצות לנצל את העלייה לארץ-ישראל כדי להקים בה מדינה קומוניסטית.²⁸

מעוזם של היהודים, הנשיא טרומן, לא היה יכול להרשות לעצמו להסתייג מהדוח הפרו-ציוני של ועדת-אונסקו"פ, שרוב חבריה היו נציגי מדינות קטנות וניטראליות. לפי הוראתו המפורשת תמך ג'ורג' מרשל בחלוקה, בעצרת או"ם ב17- בספטמבר. וממלא-מקום ראש משלחת ארצות-הברית באו"ם, הרשל ג'ונסון, הכריז ב11- באוקטובר על תמיכת ממשלתו בדוח ועדת-אונסקו"פ ובהגברת עליית היהודים לארץ-ישראל. לכן הפעיל משרד-החוץ תכסיס: ברגע האחרון הכניס למשלחת של ארצות-הברית לעצרת או"ם פקידים אנטי-ציונים רבים. לרבות שני הדיפלומטים וודסוורת והנדרסון, כיועצים. דוד נילס יעץ לנשיא טרומן למנות, כמשקל-נגד, לפחות עוד יועץ אחד, איש שיהיה נאמן גם על הנשיא, וגם על המשלחת לאו"ם ועל יהודי ארצות-הברית. האיש הזה, שאמנם צורף למשלחת, היה גנראל ג'ון הילדרינג, מי שהיה עוזר שר-החוץ לשטחים מוחזקים, ומי שטיפל בעקורים שבאירופה.

אחרי שלא הצליחו להכשיל את תוכנית-החלוקה, שינו אנשי משרד-החוץ את הטקטיקה ודרשו לצמצם את שטח המדינה היהודית, בתקווה שהמנהיגים הציונים יסרבו לקבל מדינה מוקטנת. קליפורד סיפר שהנדרסון ואנשיו ניסו להוציא את הנגב ממדינת-ישראל. מניסיון זה הסתייג אפילו ראש המשלחת האמריקנית לאו"ם, וורן אוסטין, שלא היה אוהד-הציונות, וטען: מחיקת הנגב ממפת מדינת-ישראל תעמיד בספק את כל תוכנית-החלוקה.

במסמך סודי-ביותר של משרד-החוץ האמריקני על "עמדת ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל," מ-30 בספטמבר 1947, כתוב שעל משלחת ארצות-הברית באו"ם "לעשות הכול כדי שיימצא הפתרון לבעיית ארץ-ישראל: להבטיח את מירב ההסכמה לפתרון זה בקרב היהודים, הערבים והמדינות החברות באו"ם; להציג את עמדת ארצות-הברית, במגמה להבטיח את האינטרסים האסטרטגיים, הכלכליים והפוליטיים שלה במזרח-הקרוב; להגיע לפתרון של או"ם שלא ייחשב לפתרון אמריקני." ארצות-הברית – נאמר במסמך זה – תפעל לפי הקווים שהתווה שר החוץ, ג'ורג' מרשל, בנאומו ב-17 בספטמבר, ותתמוך בדוח-הרוב של ועדת-אונסקו"פ וביישומו, בתיקונים קלים.

אלה "התיקונים הקלים," לפי המסמך:

א. יש להביא בחשבון את יכולת-הקיום של שתי המדינות, בייחוד הערבית;

ב. יפו – שהייתה אמורה להיכלל במדינה היהודית על-פי דוח הוועדה – תיכלל במדינה הערבית. וכך יפחת מספר הערבים במדינה היהודית בשבעים אלף;

ג. צפת. שיש בה תשעת אלפים וחמש מאות ערבים, ואלפיים וחמש מאות יהודים, תיכלל במדינה הערבית;

ד. אזור עזה יורחב לצד דרום;

ה. הנגב הדרומי, שהוועדה יעדה אותו ליהודים, ייכלל במדינה הערבית. בנגב חיים שישים אלף ערבים ואין בו ישוב יהודי. רק שבטי בדווים נודדים יכולים לחיות בו.

בדיונים באו"ם, שהמשלחת תשתתף בהם, עליה לזכור כי:

א. יחסים טובים עם העולם הערבי והמוסלמי הם אחת ממטרות מדיניות-החוץ האמריקנית;

ב. מאז מלחמת העולם הראשונה תומכת ארצות-הברית בפתרון לבעיה היהודית בארץ-ישראל ובעליית יהודים אליה;

ג. ארצות-הברית מעוניינת בחיזוק או"ם;

ד. הפתרון יהיה של או"ם ולא של ארצות-הברית;

ה. יש להגיע לפתרון הבעיה במושב הנוכחי של או"ם;

ו. רצוי שהפתרון יהיה מקובל על גורמים ארץ-ישראלים רבים ככל האפשר;

ז. יש חשש שמדינות ערב ידחו את הפתרון שפירושו הקמת מדינה יהודית והמשך העלייה. ויעזבו את או"ם."

בסעיף ח' מנוסחת עמדת בריטניה.

ט. ברית-המועצות עדיין לא הכריזה על עמדתה. אנשי השגרירות האמריקנית במוסקבה ומשקיפים אחרים סבורים שהיא תתייצב מאחורי הערבים. על-כל-פנים היא מעדיפה מדינה אחת, דו-לאומית, בארץ-ישראל, ואם פתרון זה אינו אפשרי היא תתמוך בחלוקה. נציג צ'כוסלובקיה בוועדת-אונסקו"פ תמך בעמדת הרוב, ונציג יוגוסלביה תמך בעמדת המיעוט;

י. הגוש המוסלמי והגוש הסובייטי עלולים להכשיל כל הצעה אם לא יתמכו בה כל האחרים."²⁹

בשלושת החודשים שבין פרסום דוח ועדת אונסקו"פ ובין 29 בנובמבר 1947 הציבה הדיפלומטיה הציונית לעצמה שתי מטרות עיקריות: להשיג תמיכה של שני-שלישים בהצעת הרוב בוועדת-אונסקו"פ ולהרחיב את גבולות המדינה היהודית שעדיין לא נולדה. האפשרות שהגבולות ייקבעו במלחמה עדיין לא הובאה בחשבון. והמאבק בוועדות או"ם נחשב לקרב (המדיני) האחרון על הגבולות.

בוועדת-המשנה לנושא הגבולות תמכו בעמדה הציונית, כמעט ללא הסתייגות, נציגי ברית-המועצות, קנדה, אורוגואי וגווטמאלה. חברי משלחת הסוכנות לאו"ם השתדלו לא להעמיד את האמריקנים במצב של מיעוט פעמים רבות מדי. הם לא רצו בניצחון-פירוס. הם הבינו - וגם נרמזו - שתוכנית אשר לא תניח את דעת משרד-החוץ האמריקני לא תזכה בתמיכתו כאפשרות מעשית ומידית, ותמיכה זאת הייתה נחוצה לנציגי הסוכנות כדי להשיג את שני-השלישים.

המאבק, שהתנהל על כל שטחי ארץ-ישראל, התמקד בסופו של דבר בנגב. כאמור, החליטו האמריקנים לתת לערבים את הנגב הדרומי ואת מפרץ אילת: הציונים פנו בעניין זה ישר אל הנשיא טרומן. לשליחות הזאת נבחר פרופ' חיים ויצמן הזקן, החולה ומר-הנפש, ששהה בניו-יורק לרגל הדיונים באו"ם. דוד נילס קבע את הפגישה בין נשיא ארצות-הברית ובין הנשיא המודח של ההסתדרות הציונית ליום רביעי 19 בנובמבר. אליהו אילת הכין לוויצמן תזכיר, שהודגש בו כי למדינות ערב יש מוצא לים-סוף ולמפרץ-אילת דרך עבר-הירדן, מצרים וערב-הסעודית, וכי לישראל מפרץ אילת הוא השער היחיד לאסיה ולאפריקה. על כן הוא חיוני לה."³⁰

"נתקבלתי על-ידי הנשיא בלבביות רבה." כתב ויצמן בספרו האוטוביוגרפי. "דיברתי תחילה על הנגב... שנועד, לפי אמונתי, להיות חלק חשוב של המדינה היהודית. החלק הצפוני. מעזה עד עסלוג' או באר-שבע, הוא ארץ נחמדה, היא זקוקה, כמובן, למים, שאפשר להביאם שמה מן הצפון לפי תוכנית לאודרמילק, או אפשר לספקם במקום על-ידי המתקת המים המלוחים, שנמצאו בשפע בסביבה ההיא. ובאמת אנו עסוקים הרבה במכוננו שברחובות בניסיונות למען האפשרות השנייה... הישובים המקבלים כבר מים מקו-צינורות מראים תוצאות ניכרות. מר הנרי א. ואלאס, שחזר לפני זמן-מה מביקור בנגב. הופתע למראה שדה גדול של גזר, שנתן לפני כן יבול טוב של תפוחי-אדמה, ולידו מטע של בננות. כל זה נראה כדבר-דמיון אם מביאים בחשבון שבחלק עולם זה לא צמח גבעול עשב אחד במשך אלפי שנים.

"אחרי-כן דיברתי על עקבה.³¹ טענתי שאם צורך הוא לחלק את הנגב, יש לחלקו במאוזן ולא במאונך. דבר זה יהיה בו מן היושר. בתתו לשני הצדדים חלק מן האדמה הפוריה וחלק מן המדבר, אך בשבילנו הכרח הוא כי בחלוקה זו תיפול עקבה בחלקה של המדינה היהודית... אם יקחו מאתנו את עקבה היא תישאר תמיד מדבר, או לפחות במשך שנים רבות, אך אם תהיה חלק מן המדינה היהודית יחול בה מיד פיתוח, והיא עתידה להיות תרומה ממשית לעסקי-מסחר, הואיל וייפתח קו-תחבורה חדש. נקל לשער שיבוא יום ותחפר תעלה מאחד המקומות בחוף המזרחי של הים התיכון אל עקבה... זו תהיה מסילה מקבילה לתעלת-סואץ. ותוכל לקצר את הדרך מאירופה להודו ביום אחד או יותר מזה,. אם המצרים יבחרו לנהוג באיבה כלפי מדינת היהודים. דבר שאני מקווה שלא יבוא, יוכלו לחסום לפנינו את דרך תעלת סואץ, אחרי שתעבור לרשותם... גם העירקים יכולים לעכב בעדינו מלעבור דרך המפרץ הפרסי. וכך אפשר שננותק מן המזרח כולו. על-ידי תעלה משלנו מחיפה או מתל אביב לעקבה היינו יכולים למנוע אפשרות כזאת. תוכנית זו יש בה הרבה אפשרויות שובות-לב... שמחתי שמחה גדולה בראותי את הנשיא קורא במפה במהירות ובבהירות רבה. הוא הבטיחני שיתקשר מיד עם המשלחת האמריקנית בלייק-סאקסס."³²

ביום פגישת ויצמן-טרומן, בשעה 3 אחרי הצהריים, עמדה להתכנס התת-ועדה של או"ם לעניין גבולות ארץ-ישראל, שבה היו הנציגים האמריקנים אמורים להצהיר על עמדתם, בהתאם להוראות משרד-החוץ. "ב-2.40 הגעתי ללייק-סאקסס. כאן עצרני אחד מחברי המשלחת האמריקנית ושאלני למקום המצאו של שרתוק," כתב לימים דוד הורוביץ, חבר משלחת הסוכנות לאו"ם. "עניתי כי עדיין לא הגיע. לא חלפה דקה. וחבר שני של המשלחת האמריקנית פנה אלי ובפיו אותה שאלה עצמה. התרוצצות זו נראתה חשודה בעיני, ופניתי אל הילדרינג ושאלתיו מה פשר הדבר. הילדרינג השיב במבוכה שהתשובה בשאלת הנגב היא שלילית. הבינותי שהוראות הנשיא עדיין לא הגיעו, ושיש לנסות להרוויח זמן בכל מחיר, פן תימסר התשובה השלילית רשמית ולא יהיה אפשר עוד להחזיר את הגלגל אחורנית. שרתוק הגיע בשעה 2.50, לאחר שארבתי לו כמה דקות ליד הפתח. עצרתיו ונכנסנו לאחד החדרים הסמוכים. לשם התייעצות. בשעה 3 יצאנו אל המסדרון. ומיד עצרנו אחד מחברי המשלחת האמריקנית וביקש משרתוק להיכנס לטרקלין הצירים. שם מחכה לו הרשל ג'ונסון... ישבתי לא הרחק מהם, עקבתי אחרי הבעת פניו החיוורים של שרתוק וניסיתי ללמוד את מהלך השיחה. שרתוק סיפר לי אחרי-כן כי ברגעים אלה חש עצמו כעכבר במלתעות חתול. ג'ונסון פתח את השיחה בהערות של נימוס מקובלות, בעוד שרתוק מצפה לדברו המכריע. גינוני-הנימוס לא נמשכו זמן רב, וג'ונסון עבר לשאלת הנגב; לפתע נקרא אל הטלפון. אך סירב להפסיק משיחתו. אחד מצירי משלחתו גחן ולחש אל אוזנו שתי מלים: 'הנשיא, אדוני,' שנקלטו גם באוזנו של שרתוק. ג'ונסון קם ממקומו וחש אל תא-הטלפון. כעשרים דקות שהה שם. משיצא הוקף בסיעה של פקידים וחברי משלחתו. וגלגל עימם שיחה ערה, אך מיד נזכר בשרתוק הממתין לו. ניגש אליו והעיר בגמגום: 'בעצם רציתי לומר לך מר שרתוק, שאין לי מה לומר.' נשמנו לרווחה. שיחתו של ויצמן נשאה פרי. הנגב ניצל. מערכת הגבולות נסתיימה בניצחון."³³

על-פי המקורות האמריקניים עזב ויצמן את הבית-הלבן בשעה 1 אחרי-הצהריים, ובשעה שלוש טלפן הנשיא למשרד או"ם בלייק-סאקסס ודיבר עם הילדרינג.

"איך מתקדמים העניינים ?" שאל טרומן.

הילדרינג סיפר לו כי התקבלו הנחיות מלובט, שר-החוץ בפועל: לא להיכנע ללחץ נציגי הסוכנות, אלא להצביע בעד העברת הנגב לערבים. לדברי הילדרינג אמר לו טרומן שהוא מסכים לדעת ויצמן, והביע - בלי לנסח זאת בפירוש - את רצונו שהרשל ג'ונסון יצביע עם הרוב, בעד מסירת הנגב ליהודים. " קלארק קליפורד סיפר שטרומן הורה להילדרינג לבטל את ההצעה לקרוע את הנגב מן המדינה היהודית, ולהיות עצמאי בטיפולו בעניין זה. ויצמן כתב בספרו שג'ונסון והילדרינג עמדו יחד בתא-הטלפון שבמשרדי או"ם, וטרומן אמר להם מעבר לקו: "אני רואה את הכללת עקבה במדינה היהודית כהצעה הגיונית, ועליכם לסייע בדבר."

ג'ונסון והילדרינג נקלעו בין בקשת-הוראת הנשיא ובין הוראות שר-החוץ-בפועל, והיה עליהם להחליט מיד; ישיבת התת-ועדה כבר החלה. הם החליטו לא לחוות דעה. כשנודע ללובט על ההתפתחות החדשה, טלפן אל טרומן. השעה הייתה 6 לפנות-ערב. טרומן הכחיש ששינה את הוראות שר-החוץ-בפועל, אך אמר לו שאין הוא מעוניין שארצות-הברית תצביע עם המיעוט בעניין זה. לובט הורה אפוא לג'ונסון ולהילדרינג להחליט על-פי שיקול דעתם, ובלבד שארצות-הברית לא תישאר במיעוט וגם לא תקריב אינטרסים חיוניים לה בעולם הערבי, במידת האפשר.

ב-22 בנובמבר הסיר ג'ונסון את הצעת ארצות-הברית לכלול את הנגב במדינה הערבית, והציע, לשם איזון, לכלול במדינה זאת את באר-שבע ורצועה לאורך הגבול עם מצרים.

תמיכת ארצות-הברית בדיפלומטיה הציונית עד הצבעת 29 בנובמבר הייתה תוצאה של התמודדות-רבתי בין כמה גורמים בממשל האמריקני ומחוצה לו. שרי החוץ וההגנה, שייצגו, בצמרת הממשל, את מדיניות-החוץ ואת האסטרטגיה העולמית של החזקה במעצמות התבל, חששו מתגובת העולם הערבי והמוסלמי, ושר-ההגנה גם פחד מפני הסתבכות צבאית אמריקנית ישירה במזרח-התיכון. אוהדי העניין הציוני היו הנשיא, שני בתי-הקונגרס, נבחרי המדינות והערים, ואמצעי-התקשורת, שייצגו את דעת-הקהל. וגורמי אהדה זאת היו – הלובי היהודי, זכר השואה והסלידה האמריקנית הטיפוסית מפני הקולוניאליזם, ובייחוד מפני הקולוניאליזם הבריטי. על-אף שותפות-הגורל עם בריטניה במלחמת העולם השנייה, עדיין לא יבש הזרם האנטי-בריטי בתודעה הלאומית של האמריקנים.

רוב שיקולי מדיניות-החוץ האמריקנית היו רציונאליים. שיקולי מדיניות-הפנים בנושא ארץ-ישראל הושפעו מגורמים אי-רציונאליים, והנשיא הרי ס. טרומן היה האיש שהכריע. הכרעתו זאת הייתה אישית, ולא הייתה די מחוורת אף לעצמו. בזיכרונותיו כתב: "אז, כמו לאחר זמן, הייתה כוונתי לעזור להגשמת התחייבויות הצהרת-בלפור ולהצלת לפחות חלק מקורבנות הנאצים. לא התחייבתי לתמוך במתן מעמד של מדינה לארץ-ישראל או בקביעת לוח-זמנים מסוים להקמתה. מדיניותה של ארצות-הברית נועדה להגשים, בדרכי-שלום, את הקמת המולדת היהודית המובטחת ולהקל על היהודים העקורים את הגישה אליה."

____

[בשבוע הבא: על המשיחיות הקומוניסטית והציונית; על עוינות הקומוניזם לציונות; על התלהבותו של בן-גוריון מברית המועצות; על מאמציהן של רוסיה וברית המועצות לחדור למזרח התיכון; על תרומתו של סטלין להקמתה של מדינת ישראל שבלעדיה ספק אם המדינה הייתה קמה.]

1. Ph. Braham, Department pp. 296, 316, n. 54
2. הרי ס. טרומן, שנות מסה ותוחלת, כרך שני. "עיינות", תשט"ז, עמ' 138-137.
3. Harry S. Truman Year of Decision 1945, New-York, 1955, pp. 68-69.
4. טרומן, שנות מסה, עמ' 13.
5. Memorandum of Palestine, Papers of George M. Elsey, Box 3, Harry S. Truman Library
6. טרומן, שנות מסה, עמ' 140.
7. שם, עמ' 141.
8. 456–463. Bulletin 13 (1945), pp.
9. Ph. Braham, “Department of State” p. 297
10. ארכיון ויצמן, אליהו אילת לנחום גולדמן ב9- באוקטובר 1946.
11. Danovan, Conflict and Crisis, p. 315
12. 85 Middle East Journal, 1 January 1947, p.
13. הקלה כחוקי ההגירה הייתה עשויה להפחית את לחץ העקורים באירופה ואת לחץ היהודים הלא-ציוניים בארצות-הבריח (שהיו הרוב בקהילה היהודית אמריקנית) לכיוון הציוני. אבל הנשיא טרומן חשש לעשות צעד כזה. פן יתקוממו חוגים לא-יהודיים נגדו.
14. 1004–1005 FRUS 1947 Vol. 5, pp.
15. 1007 FRUS 1947 Vol. 5, pp.
16. 1008 FRUS 1947 Vol. 5, pp.
17. 1048-1049. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
18. 1051. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
19. 1073. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
20. 67. 1081 FRUS 1947 Vol. 5, pp.
21. 68. 1088. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
22. 1096,1086. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
23. היינו תקרת-עליה של חמישים אלף איש. ובהם גם לא יהודים.
24. 1096-1102. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
25. 71. 1105. FRUS 1947 Vol. 5, pp.
26. מסמכי משרד החוץ האמריקני.
27. סמכי משרד החוץ האמריקני.
28. הרצאה של קלרק קליפורד במועדון יחסי החוץ האמריקני בוושינגטון, שהמחבר נכח בה.
29. מסמכי משרד החוץ האמריקני.
30. הארכיון הציוני.
31. הכוונה לאילת.
32. חיים וויצמן, מסה ומעש - זיכרונות חייו של נשיא ישראל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1954.
33. בשליחות מדינה נולדת, הוצאת שוקן, 1951.