שר הוא שר, סגן שר הוא סגן שר. ברור, לא? בדיוק כמו שמנכ"ל הוא מנכ"ל, וסמנכ"ל הוא סמנכ"ל. ובכן, זה לא ברור לפוליטיקאים הישראלים בכלל, ולחרדים שביניהם בפרט. עוד לא קיבלנו תשובה לשאלה מדוע מסרבת יהדות התורה שנציגיה יהיו שרים, במיוחד לנוכח העובדה שמנהיגה האגדי של אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין, היה שר הסעד בממשלה הראשונה.

לנוכח העובדה שלא הוכחש ההסבר הנפוץ, הוא כנראה נכון: אנשי המפלגה לא מוכנים להישבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. אין להם בעיה, למשל, עם חוק שנותן להם קצבאות ועם חוק שנותן להם פטור משירות צבאי; אבל חוק שקובע שיום העצמאות הוא שבתון רשמי? חס וחלילה.

כך נוצרה פיקציה של "סגן שר במעמד שר", כאשר במהדורה הנוכחית שלו מכהן יעקב ליצמן במשרד הבריאות. ויש אפילו מתווה שמסדיר את חלוקת האחריות בינו לבין שר הבריאות, בנימין נתניהו. אם מישהו חושב לרגע שנתניהו באמת יעסוק בסל התרופות או בשר"פ – כנראה חושב שכל יתר בעיותיה של ישראל כבר נפתרו. וכך מוכרים לנו בלוף אחד גדול. יש לקוות שבג"ץ יגיד: עד כאן. או שר כהלכתו או סגן שר כהלכתו.

"רב" הוא תואר רשמי, המצריך לימודים ובחינות ותעודה. אבל כיום, כל אחד יכול לקרוא לעצמו "רב", גם אם נכון יותר לומר עליו "גם תבן גם מספוא – רב עימנו", או "וסלחת לעוונינו – כי רב הוא". תתפלאו, אבל מי שמוביל בהוזלה הזאת של התואר היהודי החשוב ביותר הוא דווקא הציבור החרדי, בו כל עסקן מדרג ד' הוא "הרב", וכל רב מדרג ה' הוא "הרב הגאון", וכל ראש ישיבה מדרג ח' הוא "מרן".

בהקשר הזה, יש לי הצעה. ש"ס רוצה לקבוע בחוק, שרק הרבנות הראשית תוכל לתת תעודות כשרות (היא כמובן תחריג את בד"ץ בית יוסף שלה, אבל לא זה הנושא). ההצעה שלי היא: מצוין – בתנאי שתתחייבו שרק מי שקיבל תעודה מאותה רבנות עצמה יוכל לצרף לשמו את התואר "הרב". וכך נגלה, שגם אריה דרעי וגם דוד אזולאי וגם יעקב מרגי וגם יעקב ליצמן אינם רבנים. אם להפסיק את הבלופים – אז לכל רוחב הקו.

"אני מאוד מרוצה מההחלטה שתוכיח שהאירועים היו ראויים וצנועים, בניגוד גמור לכל הפרסומים המגמתיים שליוו אותם". דבריו של יוחנן דנינו בעקבות החלטתו של מבקר המדינה, יוסף שפירא, לבדוק את פסטיבל הפרידה ממנו.

תראו כמה בלופים אפשר להכניס למשפט אחד. דנינו לא יכול להיות מרוצה, כי הוא יודע את האמת. האירועים לא היו ראויים, כי מעולם לא היה מפכ"ל שעשה סיבוב פרידה (עם כיבוד כמובן) בכל 67 התחנות. הפרסומים לא היו מנוגדים לאמת, אלא שיקפו אותה. חוץ מזה, אם דנינו ראה ש"הפרסומים המגמתיים" הם "בניגוד גמור" לאמת, כל שצריך היה לעשות הוא להזמין את התקשורת לאירועים ובעיקר למסיבת הפרידה הגדולה. כידוע, דנינו עשה בדיוק ההפך: הוא מנע מן התקשורת להיכנס לאירוע - שמומן מכספי ציבור, נערך במקום ציבורי וכלל אישי ציבור - מה שמלמד שהיה לו מה להסתיר.

הבשורה הטובה מבחינתו של דנינו: היכולת לומר כל כך הרבה בלופים בכל כך מעט מילים, מבטיחה לו הצלחה בקריירה הפוליטית אליה הוא כנראה פוזל. תמיד ידענו שהוא אדם לא אמין, בלשון המעטה. עכשיו אנחנו יודעים שהוא בלופר מקצועי - בדיוק מה שהפוליטיקה הישראלית צריכה.

אחד הבלופים הגדולים והמתמשכים בישראל הוא התיימרותו של משרד הפנים לפקח על הנעשה ברשויות המקומיות. נאמר זאת אחרת: אם הרשויות המקומיות נראות כמו שהן נראות – חצר אחורית מלאת רפש ושחיתות – כאשר משרד הפנים מפקח עליהן, אוי לנו ואבוי לנו.

הדברים שוב הוכחו השבוע בכתב האישום נגד ראש עיריית אור יהודה, דוד יוסף. אם מחצית מטענותיה של המדינה שם נכונות, הרי שהאיש ניהל דיקטטורה שלא הייתה מביישת את משפחת קים המהוללת בקוריאה הצפונית. מה לא היה לנו שם? כוחניות, נקמנות, אווירת פחד, גניבות ועבירות מין – כולם קשורים זה בזה וכולם נובעים מהטרור שהשליט יוסף בעירייה. וכל זה מתרחש במשך שמונה שנים, כמעט בגלוי, כלפי שורה ארוכה של עובדים בעירייה, מבלי שאיש ירגיש דבר או יאמר דבר.

משרד הפנים מעסיק רואי חשבון שמבקרים את דוחות הרשויות המקומיות. יש ברשויות מבקרי פנים האמורים להיות עצמאיים. יש ממונים על המחוזות הכפופים רק למשרד הפנים. יש יועצים משפטיים הכפופים ליועץ המשפטי לממשלה. כל המנגנונים הללו, ובראשם אלו שאמור להפעיל משרד הפנים, לא קרסו; הם פשוט התאיידו בשמונה שנות שלטון הפחד של יוסף באור יהודה. הם לא היו סתם ישראבלוף; הם היו ישראבלוף כפול ומשולש.

בשנה שעברה נכנסה לתוקפה בישראל אמנת שיקגו, הקובעת שטייסים צריכים להפסיק לטוס בגיל 65. טייסי אל-על כמובן לא אהבו את התקנה הזאת, האומרת ששכרם יירד והם לא ייהנו ממנעמי ניו-יורק, לונדון ופריז. שני הצדדים פנו לבית הדין לעבודה, שהכריע: אל-על צריכה לפנות לרשות התעופה האזרחית, בבקשה שתאשר חריגים.

זהו ישראבלוף יוצא דופן, משום שבית משפט מורה לנסות ולהפעיל אותו. אז מה אם התקנות הבינלאומיות קובעות משהו? הרי אנחנו ישראלים, אנחנו יודעים יותר טוב מהגויים האלה, מה שמתאים להם לא מתאים לנו. ואת זה אומר, כאמור, בית משפט בפסק דין מחייב: יש כללים, אבל בואו נקבע שיש להם חריגים.

את הקטע הבא אני חייב לעמיחי פלג, פרשן הספורט המעולה של ידיעות אחרונות. מכבי תל אביב החתימה את הכדורסלן ג'ורדן פראמר, שהוא יהודי על-פי ההלכה ולכן זכאי אוטומטית לאזרחות ישראלית. לקבוצה הייתה התלבטות. מצד אחד, אפשר להחתים אותו כישראלי, להשתמש בו בחוק הרוסי (לפחות שני ישראלים על הפרקט בכל רגע נתון) וכך לפנות מקום לעוד זר. מצד שני, כדורסלנים זרים משלמים מס של 25% בלבד (החלטה שערורייתית שזוכה מדי שנה להארכה חסרת הצדקה), וישראלים – מס של 50%. מאחר שפראמר רוצה שכר נטו, להחתים אותו כישראלי פירושו של דבר להוציא הרבה יותר כסף על שכר הברוטו שלו.

הפתרון של שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן וחבריהם: לרשום אותו כישראלי, להצהיר שמרכז חייו בחו"ל ולכן הוא תושב חוץ המשלם מס איפשהו ולא בישראל. ישראבלוף במיטבו, שמצדיק את ההתיימרות של מכבי להיות הקבוצה של המדינה. אכן, רק בישראל אפשר לעשות כאלו דברים.