|
1.
|
תת-שר החוץ הבריטי: "להצביע באומץ-לב נגד החלוקה"
|
|
נשיא הסנאט העירקי, נורי אל-סעיד, אמר לראש המודיעין הבריטי במזרח התיכון, בריגדיר קלייטון, ב-15 בנובמבר, שאם יוותרו האמריקנים על חלוקת ארץ-ישראל ייתכן שהערבים והציונות יגיעו לפשרה. בשיחה זאת העריך אל-סעיד שארצות-הברית תיסוג מתמיכתה בחלוקה, אם תאיים עליה ערב הסעודית בביטול זיכיונות לחיפוש נפט ולהפקתו, ואם יסרב אבן-סעוד להשפיע על ארצות-הברית בדרך זאת, יכבשו הצבאות הסדירים של עבר-הירדן ועירק חלק גדול מארץ-ישראל. נכונותו של אל-סעיד לפשרה נראתה כהישג לאנשי משרד החוץ הבריטי. ותת-שר החוץ, אורם סרג'נט, הציע לבווין להעלות נושא זה בשיחתו עם שר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל. "תמיד הייתה לנו תקוות-מה ששני הצדדים ייטו לכיוון הפשרה. יותר משהיו מוכנים לכך בעבר, נוכח הסכנות הנשקפות לשתי המדינות, אם לא תגענה להסכם." ב-12 בנובמבר שאל שגריר ארצות-הברית בבריטניה את סרג'נט אם ממשלתו תהיה מוכנה להמשיך במנדט במקרה שלא יימצא פתרון לשאלת ארץ-ישראל במסגרת או"ם. אין לשנות את ההחלטה לפַנות את ארץ-ישראל, ענה לו סרג'נט. בריטניה כבר התחילה להוציא ממנה את כוחותיה. את עמדת משרד החוץ הבריטי כלפי ההצבעה באו"ם תיאר סרג'נט במסמך שכתב ב-22 בנובמבר: "אם תימנע בריטניה מהצבעה, יבינו הערבים והציונים את הימנעותה, אך אם היא סבורה שזאת תוכנית בלתי-הוגנת כלפי הערבים, מסייעת לסובייטים, ופוגעת באינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון, סבור משרד-החוץ כי על ה ממשלה להורות למשלחתה להצביע באומץ-לב נגד התוכנית, ואם היא תפרסם מראש את החלטתה, להצביע נגד, עשויות משלחות נוספות להצביע כמוה, או לפחות להימנע. תגובת היהודים על צעד כזה ודאי תהיה חריפה מאוד, ואם תקום מדינה יהודית יהיו יחסי בריטניה אתה בעייתיים. את התגובות בארצות-הברית על הצבעה כזאת קשה להעריך מראש. תגובת הציונים האמריקנים וידידיהם תהיה שלילית, אבל ייתכן שרוב אזרחי ארצות-הברית יקבלו אותה בהבנה, אם יוסבר להם שהיא מיועדת בעיקר נגד ברית-המועצות. שיקול נוסף להצביע נגד: אם לא יצביעו שני-שלישים מהנציגים בעצרת בעד הצעת החלוקה, תוכל בריטניה להשאיר בארץ-ישראל את המצב הרצוי לה". סרג'נט סיכם: "אם לדעתנו התוכנית שלילית ותוצאותיה הרות-אסון, עלינו להיות אמיצים ולהצביע נגדה. כך נחזק את מעמדנו בארצות-ערב. ומוטב שנודיע על כך מראש, כדי להפיק את התועלת המרבית מהצבעתנו. כמובן, עלינו להתייעץ עם אנשי משרד-המושבות, הסבורים שעל בריטניה להיות ניטרלית. יידרשו מאמצי שכנוע ניכרים לפני שיוסכם על הצבעה נגד תוכנית החלוקה." 1 הקבינט הבריטי לא קיבל את עמדת משרד-החוץ, ומשלחת בריטניה באו"ם קיבלה הוראה להימנע מהצבעה. כך צומצמו מאוד האפשרויות להכשיל את הצעת-החלוקה.
|
|
אחרי שהצליחו נציגי הסוכנות היהודית לדחות את ההצבעה לארבעים ושמונה שעות, היה עליהם לשכנע, בשעות אלה, לפחות, חמש משלחות להצביע בניגוד לכוונתן הקודמת. הם נפגשו עם עשרות משלחות. בפגישתו עם נציגי אתיופיה, סיפר להם משה שרת כי בימי מלחמת איטליה-אתיופיה ביקש ממנו הקונסול האיטלקי, שישב בירושלים, שהעיתונים העבריים יפסיקו לכתוב באהדה על אתיופיה, ורמז לו שיחסה של איטליה חשוב ליהודים בכלל, וליהודים האיטלקים בפרט, וכי הוא, שרת, ענה לו שהמצפון היהודי לא יימכר בנזיד-עדשים, ושהוא לא ישפיע על העיתונות החופשית בכיוון שרוצה הקונסול, על-אף איומיו. "החבשים הקשיבו בעניין," כתב דוד הורוביץ, שהשתתף בפגישה זו. "ומשסיים שרתוק ואמר: 'אם תצביעו בעדנו נשמח מאוד, ודרככם תהיה נכונה, אם תמנעו, נצטער, אך נבין לרוחכם, אך אם תצביעו נגדנו ניפגע וידידותנו תיפגם,' ענה לו נציג חבש: 'אמנם האינטרסים של החבשים, הצריכים הן לקולות של הערבים באו"ם, לטובת ענייניהם, והן לשכנות טובה של ארצות-ערב, ומצרים בייחוד, גוזרים עליהם להצביע עם הערבים; אך כאות הערכה לידידותנו, ובשל צדקת עניינם של היהודים וחובתם כחברי ארגון האומות המאוחדות, החליטו החבשים, לאחר שישבו כל אמש על מדוכת הבעיה ושקלוה במאזני-צדק, להימנע מהצבעה'. תשובה זו הניחה את דעתנו, ואנו נפרדנו בלבביות." 2 ההישג הגדול ביותר של הציונים, בארבעים ושמונה השעות הגורליות, היה גיוס הממשל האמריקני, וביחוד צוות הבית-הלבן – בתמיכת הנשיא – למאמצים לשכנע ממשלות ונציגי מדינות להצביע בעד החלוקה. יועץ הנשיא, דוד נילס, דחק בממלא-מקום ראש המשלחת האמריק- אית, הרשל ג'ונסון, להשפיע על המשלחות האחרות. ג'ונסון, וחברי המשלחת – אוהדי הציונות, גנראל הילדרינג ואלינור רוזוולט, הודיעו למשלחות האחרות כי נשיא ארצות-הברית מבקש מהן לתמוך בחלוקה. הערבים התלוננו על כך באוזני ידידיהם בסטייט-דפרטמנט. אבל מאחר שהמבקש היה הנשיא, היה לוי הנדרסון חסר-אונים. 3 הציונים, וידידיהם בממשל ובצמרת הכלכלית של אמריקה לחצו על הרווי פיירסטון, איל-צמיגים וגומי ובעל זיכיונות בליבריה. פיירסטון לחץ על נשיא ליבריה, ויליאם טבמן. טבמן הורה לנציגו לתמוך בחלוקה. 4 למשלחת הציונית נודע שממשלת האיטי מתנה את הצבעתה בקבלת הלוואה, חמישה מיליון דולרים, מארצות-הברית. בחג-ההודיה התקשר נחום גולדמן עם אדולף ברל, עוזרו לשעבר של שר-החוץ האמריקני, וביקש ממנו לסייע לו בשכנוע נשיא האיטי. ברל שלח מברק לנשיא, דומריס אסטימה. במברק-התשובה הובטח לו שנשלחו הוראות למשלחת לתמוך בחלוקה, 5 וטרומן סיפר על דוח שקיבל מהאיטי: "הקונסול שלנו (רוברט מקבריד) אמר לנשיא האיטי שכדאי לו לשנות את הצבעת משלחתו. הקונסול גם אמר שיש לו הנחיות ממני לומר זאת". 6 לחץ כבד הופעל על שגריר פיליפינים בוושינגטון, ג'ואקים אליזרד, על-ידי שני עוזרי הנשיא, קלארק קליפורד ודוד נילס. השגריר הפיליפיני סיפר לאיש השגרירות הבריטית בוושינגטון, כי ב-28 בנובמבר, "או בתאריך סמוך", הביא אליו מזכירו של טרומן "בקשה אישית מן הבית-הלבן", לעשות הכול כדי שממשלת פיליפינים תשנה את הצבעת נציגיה באו"ם, משלילית לחיובית. גם תת-שר- החוץ לובט, או מזכירו, הביא אליו בקשה דומה. השגריר הפיליפיני לא סבר ששר-החוץ, מרשל, עצמו (ששהה אז בלונדון) היה בסוד הדברים, אך טען כי "שליחו האישי" של שר-החוץ, גנראל הילדרינג, מכוון הכול. השופט העליון האמריקני, פראנק מרפי, ביקש ממנו במכתב ללחוץ על ממשלתו שתורה לנציגיה להצביע בעד החלוקה. "סנאטורים רבי-השפעה" שלחו אליו מברק עם בקשה דומה וראש משלחת ארצות-הברית באו"ם. וורן אוסטין. אמר לו בטלפון כי בהצבעה הזאת נבחנת יוקרתה של ארצות-הברית, ורצוי שפיליפינים תביא זאת בחשבון. אם היא לא תתמוך בחלוקה. יהיו לכך תוצאות. 7 בדוח ששלח לוושינגטון, הסביר שגריר ארצות-הברית בפיליפינים, מדוע שינה נשיא פיליפינים את דעתו והורה לנציגו להצביע בעד החלוקה, וזאת אחרי שדיבר נגדה במושב העצרת: שגרירו בוושינגטון הודיע לו שאם לא יצביע הנציג כרצון ארצות-הברית יינזקו היחסים בין שתי המדינות. ונוסף על כך לחצו עליו עשרה סנאטורים אמריקנים. "בפיליפינים חיים מוסלמים רבים והנשיא סבור שזה לחץ לא הוגן." התלונן השגריר. 8
|
|
3.
|
שיחוד שרים נציגים באו"ם
|
|
בתזכיר רשמי שכתב ג'ורג' קנאן, מהסטייט-דפרטמנט, נאמר שאיל-הכספים היהודי, ברנארד ברוך, ביקש מוויליאם בוליט, שגריר ארצות-הברית בסין לשעבר, לומר לידידיו הסינים 9 שאם יצביעו נגד החלוקה לא תקבל סין סיוע אמריקני, וכי בוליט אומנם שלח את האזהרה לשגריר סין בוושינגטון, ד"ר וילינגטון קו, וסין אכן נמנעה מהצבעה. קו הסביר לבוליט שממשלתו בחרה בהימנעות, בגלל המוסלמים הרבים היושבים בסין." 10 בדוח ששלח לוולין תומפסון, ראש מחלקת מזרח-אירופה במשרד-החוץ האמריקני, אל לוי הנדרסון, על שיחתו עם שגריר קובה בוושינגטון, נכתב: "מר בלט אמר שנציג אחת ממדינות דרום-אמריקה שינה את עמדתו מהתנגדות לתמיכה בחלוקה, עבןר שבעים וחמישה אלף דולר במזומן, ושנציג אחר ממרכז-אמריקה דחה הצעה של ארבעים אלף דולרים, אבל ממשלתו הורתה לו לתמוך בחלוקה. מר בלט סבור ששר ממדינה זו שלשל את השוחד לכיסו." 11 ב-27 בנובמבר חזר ציר בית-הנבחרים, עמנואל סלר, מלייק-סאקסס, והודיע לנשיא טרומן כי יש חשש שהצעת החלוקה תיפול, בגלל חסרון קול אחד או שניים. הוא ביקש שהמשלחת האמריקנית תלחץ על נציגי האיטי, סין, אקוודור, ליבריה, הונדורס ופרגוואי, הקשורות בארצות-הברית, ובייחוד על יוון, "שחייבת לנו הרבה מאוד" 12 (דוקטרינת טרומן בלמה השתלטות קומוניסטית על יוון) אבל הלחץ שכיוון את יוון לא היה אמריקני, אלא ערבי; יוון הצביעה נגד החלוקה, תמורת הבטחתן של מדינות הליגה הערבית לתמוך בה בסכסוכיה עם ארצות הבלקן הקומוניסטיות. 13 תוצאות טובות יותר היו ללחץ שהופעל על נציג תאילנד, הנסיך ואן. בבוקר 29 בנובמבר הפליג הנסיך לבנגקוק (באונייה "המלכה מרי"), בתואנה שמצב ארצו מחייב זאת, וכך לא הצביע נגד החלוקה, על-אף הוראת ממשלתו. 14 בארבעים ושמונה שעות-החסד שקיבלו הציונים, היה עליהם לא רק לשכנע משלחות מהססות לתמוך בהם, אלא גם לשמור על המחנה התומך מפני נשירה. גוש אמריקה-הלטינית מנה עשרים מתוך חמישים ושבע המדינות החברות באו"ם. כלומר, יותר משליש. ובלי תמיכה מסיבית של הגוש הזה לא היה להם סיכוי. לכל אחד מנציגי הסוכנות במדינות מרכז ודרום אמריקה – לאריק היינמן בגווטמאלה, לסם וישניאק ולד"ר אדולפו פסטליכט במקסיקו, לד"ר סאלוודור רוזנטל בפרו, ולכל האחרים, הורה משה טוב "להיכנס לפיניש", וכולם שינסו מותניים, ארגנו ועידות של אינטלקטואלים ושל אנשי-כספים למען מדינת-ישראל, והשפיעו – בכל שיטה אפשרית – על שליטי המדינות לתמוך בחלוקה. משה טוב, למשל, טלפן אל עמיתיו בצ'ילי המהססת, ודרש מהם לשלוח אוהדים, יהודים ולא-יהודים, להפגנות מול בית הנשיא. 15 בסופו של דבר תמכו בחלוקה שלוש-עשרה ממדינות מרכז ודרום אמריקה; שש נמנעו מהצבעה, ורק קובה הצביעה נגד. נציג טורקיה, סאלים סארפר, השתכנע והמליץ לממשלתו להצביע בעד החלוקה, או לפחות להימנע מהצבעה, אך המלצתו לא נתקבלה, והוא קיבל הוראה להתנגד." 16 חרדה אחזה את חברי משלחת הסוכנות בגלל הימנעותן של צרפת ובלגיה מהצבעה, בדיוני ועדת אד-הוק. לדברי אבא אבן היה ברור ש"תמיכתן בהצבעה הסופית תהיה הכרח שאי-אפשר בלעדיו. במיוחד היה סיכוי שהימנעות צרפת עלולה לרסק את כל חזית מערב-אירופה." ד"ר חיים פרלמן, מרצה לפילוסופיה ולמשפט באוניברסיטת בריסל, היה ידידו של שגריר בלגיה באו"ם. בימי מלחמת העולם היו פרלמן ואשתו פֶלָה מראשי המחתרת האנטי-נאצית הבלגית; שניהם הפעילו את האליטה הפוליטית והאוניברסיטאית למען אי-נסיגת בלגיה מתמיכתה בחלוקה. בצרפת הצליחו סנה ופישר לשנות ב-26 בנובמבר את הוראות משרד-החוץ למשלחת באו"ם,. אבל חברי משלחת הסוכנות חששו שצרפת תחזור לעמדתה הקודמת, ואבא אבן ניסח מברק אל ליאון בלום: "האם רוצה צרפת שייפקד מקומה ברגע שלא יימחה מזיכרון האדם?" חיים ויצמן חתם על המברק. 17 בסופו של דבר תמכה צרפת בחלוקה.
|
|
4.
|
הנשיא טרומן התחשב בקול היהודי
|
|
על התפקיד הראשי שמילא הנשיא הרי טרומן במאבק, מאחורי-הקלעים, למען שני-השלישים, מעידים לא רק קטעי המידע הנזכרים לעיל, אלא גם מכתבי-התודה והשבחים שקיבל אחרי ההכרעה. שנים-עשר ימים אחרי ההצבעה כתב אבא הילל סילבר שבשלושים ושש שעות-המאבק האחרונות, הפעיל טרומן את אנשי הסטייט-דפרטמנט, וכי צעד זה עודד את הממשלות המהססות להצביע בעד החלוקה, מאחר שהבינו כי זה רצונה של ארצות-הברית. 18 ב-25 בינואר 1948 אמר סילבר, בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים: "אם הישגנו רוב של שני-שלישים באסיפת ארגון האומות, הרי זה הודות לנשיא טרומן... הוא עשה זאת כאילו כפאו שד, אבל טרומן הוא איש מפלגה המביאה בחשבון את קולות בוחריה, ומשום כך יותר קל ללחוץ עליו מאשר על מרשל". 19 ב-3 בדצמבר שלח עמנואל סלר, חבר בית-הנבחרים האמריקני, מכתב-תודה לטרומן על תרומתו להחלטת או"ם, והבטיח לספר בשבחו זה בציבור בניו-יורק ובמקומות אחרים. 20 בדוח של צוות התכנון המדיני בסטייט-דפרטמנט מ-19 בינואר 1948 נכתב שהיהודים לא היו מצליחים לגייס את שני-השלישים "לולא מנהיגותה של ארצות-הברית ולחציה בדיונים באו"ם." 21 משה טוב סיפר שאחרי קום המדינה אמר לו שר-החוץ הבראזילאי: העצרת החליטה על החלוקה בגלל לחציו של נשיא ארצות-הברית. המקור של שר-החוץ הבראזילאי היה הרשל ג'ונסון, אז שגריר ארצות-הברית בברזיל. ג'ונסון אישר את הסיפור באזני טוב. 22 ביום ו', 28 בנובמבר, התכנסה העצרת להצבעה הסופית. החישובים הראו כי שלושים נציגים יצביעו בעד החלוקה ושלושה עשר יצביעו נגדה. עתה התחלפו התפקידים; נציגי הערבים ניסו להאריך את הדיון וביקשו מנציגי סין, טורקיה ויוון, להציע לדחות את ההצבעה, אך הללו סירבו, ונציג קולומביה קיבל על עצמו את המשימה. גם נציג צרפת, פארודי, הציע לדחות את ההחלטה לעשרים וארבע שעות, כדי לאפשר לשני הצדדים לנסות להגיע להסכם ולמשלחות לקבוע את עמדתן הסופית. הצעת פארודי התקבלה, ונשקפה סכנה שהמכבש הערבי ילחץ ושהרוב יצטמצם. 23 "אצל רובם (של הנציגים באו"ם) נוצר רושם מוטעה לחלוטין, כי נצנצה איזו תקווה חדשה למוצא מוסכם מן המצר," העריך לימים משה שרת. "אין זאת כי הסיכויים שעדיין השתעשע בהם הקיי ד'אורסיי. לשמור על מעמדה של צרפת בלבנון ובסוריה, וכן שיקוליו לגבי עתיד השלטון הצרפתי בצפון-אפריקה, הניעו אותו לצעד מפתיע זה." 24 יוזמת הנציג הצרפתי עודדה את נציג קולומביה הפרו-ערבי, והוא הציע להחזיר את בעיית ארץ-ישראל לוועדת אד-הוק, להורות לה להכין פתרון-פשרה ולהביא את הצעת הפתרון הזאת לפני כינוס מיוחד של עצרת או"ם. הצעתו לא התקבלה. איש המשלחת הבריטית אמר אחר-כך שהיה להצעה הזאת סיכוי להתקבל, אילו היה דובר הערבים מצהיר על כמה מחוות-ויתור, אך הצהרה כזאת לא נשמעה. 25 המשלחות הערביות ניהלו דיונים ממושכים וקדחתניים. ההפסד בהצבעה נראה לשליטי הערבים ולשמשיהם כמכה מדינית העלולה לסכן את מעמדם ואת חייהם. סר זפרולה חאן מפקיסטן היה, כרגיל, ההגיוני שבהם; הוא אמר שהמאבק נגד החלוקה נכשל, אך עדיין אפשר להציל את המצב בהצעת פדרציה בארץ-ישראל. נציג לבנון, כאמיל שמעון, הציע להעלות שוב את הצעת-המיעוט של ועדת אונסקו"פ. נציגי ערביי ארץ-ישראל התנגדו למהלך זה, ונציגי ארצות-ערב לא תמכו בה בגלוי, מפני שלא קיבלו הוראות ברורות לכך ממשלותיהם. 26
|
|
5.
|
"כוחן של מדינות ערב יקבע"
|
|
את השבוע שעבר על ארץ-ישראל לפני ההצבעה הסופית, תיאר הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, כ"מלא ציפיות מתוחות": "שתי העדות מצפות להחלטת או"ם. היהודים בטוחים בהצלחתם וביישובי הערבים ניכרים סימני היסטריה". בדוח כתוב: "לדעת הערבים לא החלטת או"ם תקבע את גורל ארץ-ישראל אלא כוחן של מדינות-ערב, שיתגלה מיד אחרי שיסירו הבריטים את חסותם מהיהודים. חג' אמין אל-חוסייני קרא לערביי ארץ-ישראל להתכונן לקורבנות. והערבים מאמינים שהם יגייסו די קולות באו"ם. מנהיגי היהודים חושבים במושגים דומים. בישיבת הוועד הלאומי בתל אביב אמר בן-גוריון שגם אם לא יושג רוב של שני-שלישים בעצרת או"ם יתקפלו הבריטים מארץ-ישראל, ושהיהודים ינצחו במבחן הצבאי הצפוי הודות לעליונותם האינטלקטואלית והמוראלית. יהודים רבים רואים את הגבולות שהציעה להם ועדת אד-הוק כזמניים, ואת המדינה הקטנה שיקבלו כבסיס להתרחבות, והרי ראיה: ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח אמר, בישיבת הוועד הלאומי, כי אין הוא רואה בעירו את בירת המדינה היהודית וכי זכות זו שמורה לירושלים. אמנם, בן-גוריון השיב לו: אל ליהודים להכריז שיתפסו בכוח שטחים - לרבות ירושלים - שלא נכללו בתוכנית החלוקה, וירושלים לא תהיה בירת המדינה היהודית, אך "תישאר תמיד חקוקה בלב העם היהודי, וראוי שמוסדות יהודיים מכל העולם יעברו אליה." הוועד הערבי העליון הקים "ועדים לאומיים" ברמלה, בלוד וביפו, הוא מתכונן להקים עוד עשרים וארבעה ועדים כאלה, והערבים אוספים תרומות לקראת המאבק. בערים יש למגבית זאת הצלחה מסוימת בכפרים – לא. היהודים הקימו ועדת-ביטחון עליונה, ותוכניות הארגונים הטרוריסטיים היהודים אינן ידועות. 27 נראה שהם ימשיכו לקבל תמיכה מחוגים רביזיוניסטיים, ושיכולתו של הישוב המאורגן לפעול נגדם מוגבלת למדי." 28
|
|
6.
|
פדרציה יהודית-פלשתינית
|
|
לפני ההצבעה היה נציג איסלנד, תור תורס, אמור להביא לפני העצרת את מסקנות התת-ועדה השלישית, שנועדה – כאמור – לפשר בין הצעות שתי התת-ועדות האחרות. המשלחת הציונית הטילה על אבא אבן לבוא בדברים עם תורס ולהבטיח הצלחה בישיבה המכרעת. בבוקר 29 בנובמבר ביקר אבן אצל תורס במלון "ברקלי" שבניו-יורק. אבן אמר לו שזאת שעת הכושר של מדינתו להשפיע על מאורע בעל חשיבות עולמית, וביקש ממנו לדבר ברוח אוהדת ולשוות למעמד חגיגיות ראויה. תורס ענה לו שגורל העם היהודי קרוב ללב העם האיסלנדי הקטן, השומר בקנאות על חרותו, והבטיח לו אהדה. 29 בשעות אחרי-הצהריים של שבת, 29 בנובמבר, היה האולם בפלשינג-מדואוז מלא מפה לפה, והאווירה אומנם הייתה חגיגית. הכול ידעו: רגע ההחלטה הגיע! שעתיים לפני פתיחת הישיבה צבאו חמישה-עשר אלף איש, רובם יהודים, על משרד או"ם, אבל רק אלף קיבלו כרטיסי-כניסה. משטרת ניו-יורק תגברה את משטרת או"ם. האוויר הקריר של סוף נובמבר היה מחושמל. 30 בפתיחת הישיבה ביקש היושב-ראש דין-וחשבון על הניסיונות האחרונים להגיע להסכם. בהצעה לסדר-היום הודיע נציג לבנון, כאמיל שמעון, כי בניגוד לעמדתן הקודמת, מוכנות מדינות ערב לדון בהסדר פדרלי-קנטונלי, לפי הצעת המיעוט בוועדת-החקירה של או"ם, והן גם מוכנות לשישה עקרונות-פשרה: א. מדינה עצמאית פדראלית תוקם בארץ-ישראל מ-1 באוגוסט; ב. הממשל יהיה פדרלי ויוקמו שני קנטונים, יהודי וערבי; ג. בכל קנטון יהיה מינימום של מיעוטים; ד. תושבי ארץ-ישראל יבחרו אסיפה מכוננת שתכין חוקה ושיהיה בה ייצוג יחסי לכל התושבים; ה. היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי יהיו דומים לאלה שבארצות-הברית; ו. החוקה תבטיח הגנה על המקומות הקדושים, חופש דת וכו'." 31 נציג ארצות-הברית הרשל ג'ונסון השיב לנציג לבנון: אין זאת הצעת-פשרה אלא חזרה על הצעת המיעוט בוועדת או"ם, שכבר נדחתה. תור תורס, שדיבר בשם התת-ועדה השלישית, הציע לדבר על פשרות, רק אחרי שתתקבל ההחלטה. נציג אירן הציע לדון בהצעה הלבנונית "החדשה" בוועדת אד-הוק, עד 15 בינואר, ולהביא את ממצאי הדיונים הללו לעצרת ב-31 בינואר 1948. אחריהם קיבל את רשות-הדיבור נציג ברית-המועצות, אנדריי גרומיקו. גרומיקו אמר: בהצעותיהם החדשות של הערבים אין כל חידוש; הרי רעיון המדינה האחידה כבר נדון ונדחה. יש להצביע מיד על הצעת החלוקה. בתמיכת נציגי ברית-המועצות וארצות-הברית דחה אפוא היושב-ראש, ארניה, את תמרוני ההשהיה של הערבים ועוזריהם. והעצרת ניגשה להצבעה. לדברי חבר משלחת הסוכנות, אליהו אילת, ניגשה העצרת להצבעה "מפני שצרפת וקולומביה לא חידשו את בקשת-הדחיה שלהן, והערבים עשו כמה טעויות-נוהל." 32
|
|
בשעה 5 אחרי הצהריים לפי שעון ניו-יורק - בחצות לפי שעון ארץ-ישראל - החלה ההצבעה הגורלית. רוב עמדות המשלחות היו ידועות, אך לא בוודאות. היו כמה הפתעות. לטובה ולרעה. צרפת, שפסחה כל הזמן על שתי הסעיפים, הצביעה בעד, ומיציע הקהל נשמעו מחיאות-כפיים סוערות. צ'ילי, שנחשבה "לבטוחה", נמנעה. הצבעתה של צ'ילי גררה תקרית דיפלומטית בין ארצות-הברית לערב הסעודית, שהאשימה אותה בלחץ על צ'ילי להצביע בעד החלוקה. נציג ארצות-הברית בסנטיאגו דיווח למשרד-החוץ בוושינגטון: נשיא צ'ילי, גונזלו וידלה, וכמה משרי-ממשלתו הם פרו-ציונים, לכן תמכה משלחת צ'ילי בחלוקה בדיונים המוקדמים, אבל התושבים הערבים של צ'ילי הפעילו לחצים על המפלגה הרדיקלית, המפלגה הליבראלית והמפלגה האגרארית הצ'יליאניות, וממשלת צ'ילי הורתה למשלחתה להימנע. גם בקשת מצרים מצ'ילי - לתמוך בעמדת הערבים – נדחתה." 33 הפתעת-צ'ילי החרידה את משלחת-הסוכנות. "המתיחות נהפכת כמעט לכאב פיסי," כתב דוד הורוביץ. "שלושים ושלושה בעד. שלושה-עשר נגד, עשרה נמנעים, מכריז לבסוף יושב-הראש, ובתוכנו בוקע משהו בלתי-רגיל, שרק פעם אחת ויחידה זוכה לו אדם בחייו. מעל לראשינו שומעים אנו את משק כנפי ההיסטוריה. על הדוכן עולים נציגי מדינות-ערב ומשמיעים את איומיהם, איומי דם וקרבות, באולם נישא ריח של אבק-שריפה, אבל אותה שעה לא רצה איש לתת את דעתו על המחר. מעיינות-החדווה פרצו ועלו. באולם הגדול ובפרוזדור התגודדו חברי משלחתנו, ידידים, עיתונאים והמון חוגג. ניו-יורק היהודית צהלה ושמחה ביום חגה הגדול ביותר. המחולות והצהלה ברחובות היו ממש מזעזעים." 34 זה היה בשעה 5.35 בדיוק. שלושים ושלוש מדינות הצביעו בעד החלוקה. התנגדו (לפי סדר ההצבעה): קובה. מצרים, יוון, הודו, עירק. לבנון, פקיסטן, ערב הסעודית, סוריה, טורקיה, תימן, אפגניסטן ואירן. נמנעו: ארגנטינה, צ'ילי, סין. קולומביה, אל-סלוודור, אתיופיה, הונדורס, מקסיקו, בריטניה ויוגוסלביה. תאילנד נעדרה מהדיון. כל המדינות השכנות לארץ- ישראל הצביעו נגד, וכך הודגשו גם הקשיים העצומים הצפויים למדינה הציונית וגם הכרחיות הקמתה. חמש מדינות נבחרו לוועדת הביצוע של או"ם למען ארץ-ישראל: בוליביה, צ'כוסלובקיה, דניה, פנמה ופיליפינים.
|
|
8.
|
גולדה מאיר: "הערבים דיברו רק על מלחמה"
|
|
עם ישראל קיבל את החלטת 29 בנובמבר בכמעט-היסטריה, ובייחוד יהודי ארץ-ישראל, נושאי העול הכבד ביותר במאבק על המטרה. גם בפאריס ובלונדון, ואפילו במוסקבה, פרצה השמחה הספונטנית. יין נשפך כמים, נשמעו תקיעות-שופר, נאמרה תפילת-הלל ואנשים רקדו ברחובות. תיאטרון " הבימה". שהעלה בתל אביב הצגה לנוער, על-פי "אהבת ציון", מאת אברהם מאפו, הכריז על-כניסה חופשית להצגה: אהבת-ציון חינם. במוצאי-שבת התקיים כינוס של תנועת "פועלי-ציון", באצטדיון סנט-ניקולס שבניו-יורק. כשהגיע חיים ויצמן לכינוס כבר היו תוצאות ההצבעה ידועות, וויצמן נגזל ממלוויו ונישא על כתפיים אל תוך האולם. הכול קמו על רגליהם ושרו את "התקווה". 35 דוד בן-גוריון, שנח במלון "קליה" שעל שפת ים-המלח, שכב לישון בשעה מוקדמת: כך היה רגיל להתייחד עם שעות גורליות. כשנתקבלה ההחלטה, העירוהו והודיעו לו את החדשות. הוא ראה פועלים שכורי-שמחה רוקדים על חופי ים-המלח. "באותו ערב רקדו המונים ברחובות," אמר אחר-כך. "אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה. ושנאבד בה את מיטב בחורינו." 36 ראובן שילוח, איש המחלקה המדינית והשירותים המיוחדים של הסוכנות, הקשיב לרדיו ועקב אחרי ההצבעה מבית-הסוכנות שבירושלים. כשנפל הפור וירושלים נהפכה לקריית-שמחה, נזכר שבן-גוריון יושב בקליה. רחוק מישוב יהודי, חשש שמתנקש ערבי יחדור לחדרו והחליט להחזירו מיד לירושלים. בשעה 1 אחרי חצות נסעו שילוח ונהגו לקליה, חמושים באקדחים בלבד, וב-2 אחרי חצות כבר היו בן-גוריון ורעייתו בדרך לירושלים. שילוח סיפר: "במשך השעה שהפרידה בין נסיעתנו לים-המלח ובין שובנו לירושלים כבר ניכרו שינויים בדרכים. בכביש יריחו הופיעו חבורות של ערבים חמושים. הערבים הביטו בזעם במכונית היהודית הדוהרת... בן-גוריון היה שקט ומרוכז בשעת הנסיעה. הוא לא הרבה לדבר, אך מן ההערות המקוטעות שהשמיע בצבצה אזהרה מפני אשליות, ובעיקר מפני ההנחה שהמדינה היהודית כבר מונחת בכף-היד. הוא גם חזה צרות רבות מצד הממשל הבריטי." 37 הרי תגובת מנחם בגין, ששודרה בתחנת-הרדיו של אצ"ל: "ביתורה של המולדת הוא בלתי- חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים הייתה ותהיה לעולמים בירתנו. ארץ-ישראל תוחזר לעם ישראל, כולה. לנצח. החלוקה לא תבטיח את השלום בארץ. מבחינת הערבים קיימות רק שתי אפשרויות: או שירצו, ויוכלו לקום בנשק נגד הממשל העברי, או שלא יוכלו ולא ירצו להילחם בממשל העברי. במקרה הראשון יילחמו גם נגד מדינה מחולקת. במקרה השני לא היו נלחמים גם נגד ממשלה עברית בכל ארץ-ישראל." 38 נתן ילין-מור, חבר מרכז לח"י, סיפר כי הוא ישב ליד מקלט-הרדיו בדירתו בתל אביב ועקב אחרי השידור, עם עיפרון ונייר בידו. "אך הודיע יושב-הראש את תוצאות ההצבעה, ואל אוזניי הגיעו קולות העם בהריעו. רבבות הצטופפו בכיכר מוגרבי ופרצו בשאגה אדירה, שתחילתה שירת ההמנון הלאומי והמשכה התפרצויות שמחה... התחיל לילה אשר כל מי שחי בו לא ישכחנו עד סוף ימיו. משפחות-משפחות... יצאו מבתיהן ונהרו אל הכיכר... רק עתה נתברר עד מה העמיקה בלב העם הכמיהה למדינה עצמאית... רבים הסתדרו במעגלים. מעגל בתוך מעגל, והחלו רוקדים ריקוד שאין לו סוף. בעלי בתי-קפה ובעלי-חנויות הוציאו בקבוקים מארונותיהם וכיבדו את העוברים ושבים... תגובתי האישית שונה הייתה... צמרמורת אחזה בכל גופי... הבנתי כי התרגשותי נובעת מהתפוגגות המתח של העבר ומהתגבשותו של מתח חדש, שבא ותופס את מקומו באשר לעתיד." 39 מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים, גולדה מאיר, ביקרה בערב ההוא בקבלת- פנים ל כבוד יום-העצמאות של יוגוסלביה, יחד עם שאר אנשי האליטה החברתית של ירושלים: מזכיר הוועד הערבי העליון, ד"ר חוסיין חלדי; יושב-ראש הוועדה הממונה על עיריית ירושלים, ריצ'ארד גרייבס; ובני כל העדות והלאומים שבעיר. למחרת היו המוזמנים עתידים לצאת למלחמת-דמים, אלה נגד אלה. לפני שנסתיימה המסיבה ניגשה גולדה מאיר אל המלתחה, נטלה את מעילה ומיהרה לביתה (זמן-מה אחריה הסתלק ד"ר חלדי), שם עקבה אחרי תוצאות ההצבעה. בשעה 2 אחרי חצות יצאה אל בית המוסדות הלאומיים שברחוב המלך ג'ורג. היא כתבה: "הרחבה הייתה מלאה אדם מפה לפה. היה זה מראה לא ייאמן: מאות אנשים, בכללם חיילים בריטים, שלובי-ידיים, שרים ורוקדים, ומשאיות מלאות בני-אדם מגיעות כל הזמן אל הרחבה. זכור לי שעליתי לבדי אל לשכתי, כי לא יכולתי לקחת חלק בחדווה הכללית. הערבים דחו את התוכנית בשתי ידיים ודיברו רק על מלחמה. ההמון שכור-האושר רצה לשמוע נאום. ואני הייתי סבורה שתהיה זאת רשעות לסרב ולקלקל בכך את מצב-הרוח, וכך נאמתי כמה דקות ממרפסת לשכתי, אבל בעצם לא דיברתי אל המון האנשים שלמטה, דיברתי שוב אל הערבים. 'אתם נלחמים בנו באומות-המאוחדות', אמרתי. 'האומות-המאוחדות, רוב הארצות שבעולם, אמרו את שלהן. תוכנית החלוקה היא פשרה, לא מה שאתם רוצים, לא מה שאנחנו רוצים, אבל עכשיו הבה נחיה יחד, בידידות ובשלום.'" 40
|
|
9.
|
משה דיין: "היהדות החזיקה מעמד"
|
|
משה דיין, האחראי להביטחון השוטף באגף המבצעים של מטכ"ל ה"הגנה", שהה באותו לילה בביתו בנהלל: "הוצאתי את הילדים ממיטותיהם והצטרפנו לקהל החוגג והרוקד בבית-העם. התלהבנו והתרגשנו, בראש ובראשונה מעצם ההחלטה. ידעתי להעריך את ההישג המדיני שבדבר, בראש ובראשונה של בן-גוריון, אך בתור יהודי הרגשתי: יותר מאשר הבנתי, את ניצחון היהדות שהחזיקה מעמד כל ימי גלות ישראל מארצו, ברדיפות, בתלאות, בגזרות, באינקוויזיציה של ספרד, בפוגרומים ובשואת היטלר, והגיעה להגשמת משאת-נפשה, לשיבת-ציון ממלכתית... ליבנו הלם בהתרגשות-חדווה עם כל נציג או"ם שאמר 'הן'. אבל אלה היו קולות ממרחק על גלי האתר. מקרוב, בארץ-ישראל, עמדנו בפני קרבות." 41 איש מטה הפלמ"ח, ירוחם כהן, היה בתוך ההמון הנסער בכיכר מגן-דוד בתל אביב והאזין להכרזות שבקעו מהרמקולים שעל מרפסות הבתים. "כשנשמע ה'הן' המיוחל. שחתם את שני-השלישים, פרצה מגרונות ההמון שאגת שמחה גדולה. כל איש חיבק את אחיו בחדווה סוחפת ודמעות שמחה ניגרו על פניהם. נוצרו מעגלים ובקעה שירה אדירה. תריסים חשוכים נקרעו לאור, ומן החלונות שרבבו ראשיהן אימהות נושאות את ילדיהן בזרועותיהן. למען יחזו גם הם ברגע הגדול בתולדות העם. איש לא שם ליבו עוד אל הרמקולים, שהוסיפו לשדר את מהלך ההצבעה. שעה ארוכה שוטטתי ברחובות ההומים וחוגגים, הולך ומהרהר במה שצפוי לנו: המאבק באולמות או"ם אומנם הוכרע, אך המאבק המזויין בין תושבי הארץ לא יאחר לפרוץ." 42 ביום א'. 30 בנובמבר, התכנסה הנהלת הסוכנות לישיבה חגיגית בירושלים. יושב-ראש ההנהלה, דוד בן-גוריון, פתח, בברכת "מזל טוב". הוא אמר: "מה שהוחלט זה חלק מארץ-ישראל, אבל במשך כל ההיסטוריה שלנו לא השיג העם היהודי אף פעם בבת-אחת מה שהשיג עכשיו. פסוק אחד בתנ"ך נצטרך, אמנם. לשנות. לא 'מדן ועד באר-שבע' אלא 'מדן ועד אילת". 43 אחרי שלושה ימים אמר בן-גוריון בישיבת הוועד-הפועל של ההסתדרות כי 29 בנובמבר היה אחד הימים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית. "אמנם קוצצו שאיפותינו, צומצם השטח, ירושלים נעשתה בינלאומית, כמעט לא ניתנו לנו הרים, יותר משלושים נקודות שלנו בשטח הערבי, הגבולות רעים מבחינה צבאית ופוליטית, אבל לא היו הישגים רבים גדולים מזה. קיבלנו רוב חוף הים, רוב העמקים. רוב מקורות המים בצפון, רוב השטחים הריקים, שני ימים, הכרת עצמאות על-ידי רוב העולם." 44
|
|
10.
|
המחדלים הביטחוניים של ברית ויצמן-בן גוריון
|
|
שני הישגי-השיא של הדיפלומטיה הציונית היו הצהרת-בלפור ב-2 בנובמבר 1917 והחלטת עצרת או"ם על חלוקת ארץ-ישראל, ועל הקמת המדינה היהודית העצמאית ב-29 בנובמבר 1947. הצהרת-בלפור מציינת את ראשית מנהיגותו של חיים ויצמן בתנועה הציונית, ואילו החלטת 29 בנובמבר התקבלה בתקופת-הדמדומים שלו. אין ספק שהמנהיג הזקן והמודח היה אחד מאדריכליה החשובים ביותר של החלטת האומות להקים את מדינת היהודים. ואיש האסכולה שלו, משה שרת הוא שניצח על המלאכה, שהייתה "מלוכלכת" בחלקה. חיים ויצמן, המנהיג ללא מפלגה, ייצג את הזרם הסינתטי בציונות. את מיזוג הציונות המדינית, נוסח הרצל, עם הציונות המעשית, נוסח מנחם אוסישקין ואנשי העלייה השנייה. בימי המנדט הבריטי זרמה התנועה הציונית בשני אפיקים, שיובלים רבים הילכו ביניהם: בארץ-ישראל נתנו את הטון, ובנו את הכוח, נאמני הציונות המעשית; שמעשיותם הייתה בהקמת יישובים, בתנועה הציונית העולמית שלט הזרם הוויצמני, שסיפק להם. פלטפורמה מדינית. השפעתו של חיים ויצמן על המחשבה המדינית של מנהיגי הישוב הייתה רבה, ואחדים מהם – משה שרת, אליעזר קפלן ו יוסף שפרינצק, היו "ויצמניסטים", אף שנמנו על מפלגתו של בן-גוריון ומילאו תפקיד מגשר בין המנהיג-הדיפלומט ובין מגשימי הציונות. אפילו בן-גוריון, איש-ריבו של ויצמן, לא השתחרר מהשפעתו, ובסופו של חשבון אימץ את הקווים העיקריים של האסכולה הסינתטית. המנהיגים הצעירים, ששילבו באסכולת ויצמן שאיפה לאי-תלות בבריטניה, היו שותפים להתנגדותו ל"ציונות האסטרטגית" של ז'בוטינסקי. מתנגדיו האמתיים של ויצמן היו, לא בן-גוריון וחבריו, אלא ז'בוטינסקי ותומכיו הרביזיוניסטים, שהתאמצו ליצור סינתזה לא בין הציונות המדינית לציונות המעשית, אלא בין הציונות המדינית לציונות האסטרטגית. נקודת המוצא שלהם הייתה ביטחונית וההתיישבות הייתה אמורה לשרת אותה. מאמציהם לא עלו יפה כי הם נכשלו בתחום הפוליטי-מפלגתי, ולא היו מסוגלים להתמודד עם הגאון הפוליטי – דוד בן-גוריון. ויצמן קשר את הקשר בין מעשה ההתיישבות של היהודים בארץ-ישראל לבין הפעילות הדיפלומטית הציונית בבירות-העולם. מדיניותו הפיקה מבריטניה, לפחות עד שלב מסוים, את מירב העזרה לישוב, ורכשה את אהדת ארצות-הברית לציונות. האסכולה שלו הנחתה את הדיפלומטיה הציונית, ורבים ערערו עליה משמאל ומימין. ויצמן שאב את כוחו מבריתו עם הסוציאליסטים, ואיבד אותו כשבן גוריון לא חפץ בו יותר בגלל שאיפתו להיות יחיד בצמרת, ובגלל זלזולו בדיפלומטיה שבאה לידי ביטוי בביטוי המאוחר "אום שמום". לברית ויצמן-בן גוריון הייתה אופוזיציה, אך לא הייתה לה אלטרנטיבה פוליטית כי האופוזיציה לא ידעה להתארגן לכוח פוליטי חזק ויציב. (אחרי מלחמת יום הכיפורים, מנחם בגין, יצחק שמיר, והיום בנימין נתניהו, המשיכו וממשיכים את דרכו של בן-גוריון ולא של זאב ז'בוטינסקי). לכן הנחתה האסכולה הוויצמניסטית - עם ויצמן ובלעדיו - את התנועה הציונית בימי הקמת המדינה ומנחה אותה עד היום. ההישג הגדול של ברית ויצמן-בן גוריון היה מניעת עימות מדיני כולל בין התנועה הציונית ובין המעצמות העולמיות (בריטניה, עד מלחמת העולם השנייה וארצות הברית וברית-המועצות אחרי המלחמה). הדיפלומטיה הציונית השכילה להיעזר במעצמות-העל, או לפחות לנטרל את השפעתן השלילית, וכך חיזקה את הישוב היהודי במאבקו בערביי ארץ-ישראל, ונגד מדינות ערב. בתקופה שבין הצהרת-בלפור להחלטת או"ם על החלוקה, לא זכו הערבים בתמיכה מלאה וחד-משמעית של מעצמה עולמית כל שהיא. גם אחרי "הספר-הלבן", וגם אחרי ניצחונה במלחמה, עדיין פסחה בריטניה על שתי הסעיפים. לא רק הדיפלומטיה הציונית והחלטת 29 בנובמבר 1947 הקימו את מדינת היהודים, אבל השילוב בין הדיפלומטיה של ויצמן ובין המעשים שעשו חלוצי העלייה השנייה וממשיכיהם, הוא שהכין את הישוב ואת התנועה הציונית למאבק המדיני ולהקמת המדינה. אבל, להתנגדותם הנחרצת של ויצמן ובן גוריון לז'בוטינסקי היה מחיר כבד מאוד, שעד כתיבת שורות אלה משלמים אותו הישראלים: ברית ויצמן-בן גוריון לא הכינה כראוי את היישוב למלחמה, ונמנעה מלהפוך את מיליציית ה"הגנה" לצבא מקצועי, לא לפני הכרזת העצמאות, ולא אחריה, עד היום. גם ויצמן וגם בן-גוריון לא הבינו את רעיון המהפכה העברית שאת עיקריה למד ז'בוטינסקי בן ה-17 מנביא הצבאיות העברית, מרקו ברוך ב-1897, בשיחה לילית ברחובות ברן שבשוויץ, (ואחר כך ברחובות רומא) לאחר שהרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון. גם יורשיהם אינם מבינים סוד זה עד היום. בן-גוריון, לפחות, הבין שתפרוץ מלחמה מול הערבים, אבל באיחור קריטי. הוא הבין, את מה שהבין משה רבנו אחרי יציאת מצרים, שיש לנצל את ארבעים השנים מעלייתו ארצה ועד הכרזת העצמאות, להכנות למלחמה. כך יצא שנביא האמת של ביטחון ישראל, זאב ז'בוטינסקי, נדחק מן הזיכרון ההיסטורי של תרבות שטיפת המוח הישראלית, שביקשה להשכיח את המחדלים הביטחוניים של ברית ויצמן-בן גוריון ולקבע בזיכרון הקולקטיבי רק את הישגיה המדיניים וההתיישבותיים. המחיר של הכישלון הזה היה כבד מאוד והוא מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל עד היום. ____ [ בשבוע הבא תתחיל תת-סדרה חדשה: האמת על מלחמת העצמאות – פרוץ המלחמה. בפרק הראשון יתואר תהליך האינקובציה (הדגרה) של המלחמה: התפתחות מעשי טרור ואנטי-טרור בארץ ישראל בשנת 1947, שהגיעו לשיאם בטבח שביצעו הערבים בבית הקפה "גן הוואי", סמוך לגשר הירקון בצפון תל אביב, ומחדלי ארגון ה"הגנה" בפרשה זאת.]
|
|
1. 371/61795 FO (מסמכי משרד החוץ הבריטי) 2. דוד הורוביץ. בשליחות, עמ' 314. 3. 329 Donovan, Conflict, p. 4. Millis, ed., The Forestal Diaries, The Viking Press, New York, 1951, p.346 5. אבא אבן בסדרה של הטלוויזיה הישראלית "עמוד האש", הוקרן ב-28 באפריל 1981. 6. Berle and Jacobs eds Novigating the Rapids, p. 589–580. 7. 1309 FRUS 1947 Vol. 5, p. (מסמכי משרד החוץ האמריקני) 8. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1305 9. זה היה לפני השתלטות הקומוניסטים על סין. 10. 330. Donovan, Conflict, p. 11. Ibid., p. 331. 12. 330 Donovan, Conflict, p. 13. Ibid., p. 331. 14. אבא אבן פרקי חיים, עמ' 94. 15. ראיון עם מוטה טוב. 16. תעודות מדיניות 234, אלקו אפשטיין אל חברי הנהלת הסוכנות בוושינגטון, 1 במרס 1948. 17. אבא אבן, עמ' 93; סדרת ראיונות עם וילי כץ: ראיון עם חיים ופלה פרלמן ב-24 ביוני 1981. 18. Zvi Ganin, Truman, p. 145. 19. ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/2. מס. 25, פרוטוקולים מדיוני הנהלת הסוכנות, 25 במאי 1948. 20. Zvi Ganin, Truman. 21. FRUS 1948 Vol. 5, p. 548, 1 January 1948. 22. הראיון הנ"ל עם משה טוב. 23. תעודות מדיניות 1, מיכאל קומיי. 24. משה שרת. בשער האומות, עם עובד, 1958, עמ' 152. 25. קומיי, שם. 26. שם, שם. 27. אצ"ל ולח"י. 28. CO 537/2294, Telegram No. 2285, 30 November 1947; Telegram No. 2413, 13 December 1947. (מסמכי משרד המושבות הבריטי). 29. אבא אבן, פרקי חיים, עמ' 95-94. 30. דבר, 30 בנובמבר ו-1 בדצמבר 1947. 31. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1293. 32. תעודות מדיניות 39. אליהו אפשטיין אל ישעיהו קלינוב (פאריס), 11 בדצמבר 1947. 33. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1293. 34. דוד הורוביץ, בשליחות, עמ' 316. 35. תעודות מדיניות 39. אליהו אפשטיין אל ישעיהו קלינוב (פאריס), 11 בדצמבר 1947. 36. מיכאל בר-זוהר. בן-גוריון. עמ' 576. 37. חביב כנען, "ליל ההכרעה", הארץ, 14 באפריל 1948. 38. מנחם בגין, המרד. עמ' 413. 39. נתן ילין-מור. לוחמי, עמ' 432-1. 40. גולדה מאיר. חיי. עמ' 56. 41. משה דיין, אבני-דרך. עידנים ודביר, 1976, עמ' 56. 42. ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, עמיקם, 1969, עמ' 103. 43. ארכיון ציוני מרכזי, תיק ו/43, מס. 12. פרוטוקול מדיוני הנהלת הסוכנות, 30 בנובמבר 1947. 44. יומן דב"ג, 3 בדצמבר 1947.
|
|
