אופוזיציה כצרה לאומית

האופוזיציה (נוגדה) בישראל מצטיירת מזה זמן רב, למעשה עוד מהקדנציה הקודמת, כאוסף של דברנים חסרי-מעש מועיל, שמוקד עיסוקם הוא להפריע לממשלה לעבוד לטובת הציבור. אינני חולק על כך שהממשלה טרם הגיעה לשלימות וליעילות המצופים ממנה, אבל יש סימנים שהיא מנסה להשתפר. חלק מהשרים ותיקים ומנוסים ואחרים חדשים ופחות מנוסים, אבל זה אחד המחירים שמשלמת הדמוקרטיה על חילופי גברי בשלטון. דווקא במצב זה, חבלה מתמשכת ביכולת הקיימת היא בעצם פגיעה ישירה וחמורה באינטרס הציבורי, שהרי הציבור בחר בממשלה והטיל עליה את ניהול המדינה.

אינני שולל את זכותה של האופוזיציה לנסות ולהחליף את הממשלה - אבל זה אינו תפקידה העקרי בניגוד למה שאומרים כמה מדובריה הראשיים. תפקידה העיקרי הוא לשרת את הציבור. הטענה המרכזית שלי היא שכאשר הפעילות להפלת הממשלה הופכת להיות יעד עיקרי בכל מחיר, נפגע היעד העיקרי האמיתי: שירות הציבור.

מפעם לפעם - מטעמים של תדמית ותקינות פוליטית ולפעמים גם בזכות שאריות קלושות של אחריות ציבורית ופטריוטיזם - פועלים אנשי אופוזיציה בשירות המדינה. הם עושים זאת תחת מנהיגות הממשלה הקיימת וחרף חולשותיה. עיקר פועלם הוא בנושאים כהסברה, קשר עם גורמים שונים בעולם ועם היהדות העולמית ומשימות אד-הוק כאלה ואחרות. כלומר, גם הם מבינים שיש לאל-ידם להועיל, אם ישתלבו במאבק הלאומי ויציגו לפחות כלפי חוץ עמדה לאומית - סולידרית. אלא שהם עושים בדרך כלל דבר והיפוכו - מסייעים לממשלה ובה בעת אינם פוסחים על ביקורות חריפות גם מבית וגם מבחוץ ובסופו של דבר התועלת בטלה בשישים לעומת הנזקים שגורמים למדינה לאורך זמןשליחי-מצווה אלה. "פרץ ההתנדבות הלאומית" אף פעם אינו מלווה באותה התלהבות ואינטנסיביות שמלווה את השלילה.

לית מאן דפליג על כך שתפקיד הממשלה הוא לשרת את הציבור ולא להפך. אני טועןשזהו גם תפקידה של אופוזיציה לא פחות מתפקידה של הממשלה. אלה ואלה נבחרו על-ידי הציבור כדי לשרתו וחובותיהם שוות גם כשיכולותיהם האופרטיביות או הליגליות שונות. כיצד, אפוא, יכולה הנוגדה לשרת את הציבור?

ראשית, עליה להפסיק לדבר על שירות הציבור מחוץ לממשלהכעקרון ולנסות לשתף עימה פעולה ככל האפשר. עליה ללמוד לזהות את הנושאים שבהם אין הבדלים מהותיים בין ממשלה לאופוזיציה ויש רבים כאלה, למשל: ביטחון, בריאות, רווחה, איכות חיים, מערכת החינוך ועוד ולסייע לממשלה ביישום שינויים ושיפורים שמיטיבים עם הציבור. עליה לעשות כך גם אם הדברים אינם מתבצעים בדיוק באופן שבו הייתה היא מוציאה אותם לפועל אילו הייתה בשלטון. בוודאי שקיימים הבדלים בין חברי קואליציה כאורגן המבטא רוב והסכמה פנימית בתוכו לשאר חברי הכנסת באשר לכל אחד מהנושאים הללו שעל סדר היום, אבל הבדלים קיימים גם בתוך כל אחת משתי בין חבריהן. אם לא תפעל האופוזיציה כך למעט כאשר כלו מבחינתה כל הקיצין, היא מועלת באמון משום שהיא פוגעת בציבור ולא בממשלה.

אופוזיציה אינה צריכה להצטייר כאויב המדינה והממשלה המכהנת, אלא כמי שמציג חלופות רעיוניות וביצועיות לממשלה הקיימת. משיוכחו יכולותיה המעשיות לשתף פעולה עם הממשלה, תודגם אחריותה הלאומית, והציבור יראה לפניו גורם פרלמנטרי בעל אחריות וכושר ביצוע, שטובת הציבור בראש מעייניו לפני פוליטיקה קטנונית. אפשר שכך תגדל נכונותו להשתכנע במסר העקרי שלמי שמציגים עצמם כאלטרנטיבה לשלטון הקיים.

התנהלות האופוזיציות בישראל לדורותיהן מונחית על-ידי גישה תאורטית-דסטרוקטיבית שמקורה בהנחה שבדרך כלל אין להן סיכוי גבוה לנצח ממשלה מכהנת, אלא במקרה של קטסטרופה לאומית. דהיינו: לרוב צריכים מתנגדי השלטון לשבת "בשקט" על ספסליה בכנסת ולהניח לממשלה להכשיל את עצמה. גישה זו גורסת למעשה שמה שיביא לנוגדה את הניצחון הפוליטי, הם כשלי הממשלה והצטברות אכזבות, כעסים ותסכולים של הציבור מתפקודה. צרוף הגורמים הנ"ל יעביר בסופו של דבר מספיק קולות מתמיכה בממשלה לתמיכה בחלופה פוליטית שאינה נגועה בכשלים; לדעתי, זו שגיאה שהאופוזיציה כופה באמצעותה על הציבור לשלם בעבורה מחיר יקר.

האופוזיציה הנוכחית מצטיינת באימוץ קו זהבאופן קיצוני ובפועל מעבירה לציבור מסר מרכזי שזה תוכנו: "שורו, הביטו וראו, אנו איננו אחראים למה שעושה או לא עושה הממשלה אולם מתוך אחריות לציבור ולטובת המדינה מצביעים על כשלי הממשל. בשום אופן איננו מצטרפים לממשלה משום שהיא חוזרת וכושלת. אנויודעים לבצע טוב יותר ורוצים שהציבור יווכח שאנו חלופה ראלית."

בזאת חוט את הקבוצה הטוענת לכתר המנהיגות כלפי הציבור בשלושה היבטים חשובים ביותר:

א. הנסיון והיכולות של חבריה במידה שהם אכן קיימים, אינם פועלים לטובת הציבור, לעיתים במשך שנים. האופוזיציה הופכת מרצון לאוכלת לחם חסד מידי הציבור, וביקורות שהיא מפיצהבדיעבד לעיתים מזומנות חסרות ערך מעשיבגדר בכיה על חלב שנשפךאו גובלות בהשתלחות נטו.

ב. לישיבה מחוץ לממשלהבחוסר תרומה מעשית, נלווה תסכול שהולך וגובר ככל שמתארכת התקופה. התסכול, לפחות אצל חלק מהח"כים של האופוזיציה ובדרך כלל דווקא אצל בעלי יכולת הביצוע, הופך לפעילות דסטרוקטיבית - נסיון להכשיל מהלכים של הממשלה במטרה להגדיל כשלונות של בעלי תפקיד מכהנים. אולם, אם כתוצאה מתהליך זה הנפגע העיקרי הוא הציבור, חדלה האופוזיציהמהיות פסיבית ומבקרת והופכת לגורם חבלני.

ג. האופוזיציה משלה עצמה שלציבור זכרון קצר ואם לא תהיה מעורבת בכשלים חדשים, ידהו כשלי העבר הרבים של חבריה והדבר ישרת את שאיפתה לחזור לשלטון. אני טוען שגם זו שגיאה אסטרטגית. הכוחות הוותיקים היושבים באופוזיציה ידועים ומוכרים היטב לציבור. החדשים אנונימיים בכניסתם ובדרך כלל גם נותרים אנונימיים בשל חוסר התכלית של ישיבתם בכנסת. בממשלה נמדדת היכולת בתוצאות ולא במללגבוהה-גבוהה ומי שאינו עומד למבחן המעשה אינו בר-השוואה ואינו נחשב.חוסר המעש של רבים מחבריהנוגדה, מחליש את טיעוניה בבואה להתמודד מול הממשלה בבחירות, משום שאין בידה תוצאות להוכחת היכולות המובטחות. הבחירה שהיא מעמידה דה-פקטו בפני הציבור היא בין יכולת מוכרת - טובה יותר או טובה פחות - לבין "חתול בשק". צריך לכעוס מאוד על הממשלה בכדי לקנות את החתול שבשק.

לנימוקים אלה יש להוסיף נימוק חשוב לא פחות:בייצוג הפער האידיאולוגי בין השמאל לימין בישראל, הולך ומתהווה יתרון לטובת הימין. בסיבות לכך - דמוגרפיות, אמפיריות, חברתיות-כלכליות, השקפות עולם לאומית ומסורתית מנוגדות עוד - אינני דן הפעם. דומה שהציונות הקלאסית, זו שרואה את זכותו של עם ישראל על ארץ-ישראל כזכות-יסוד ואת הכפירה בזכותו למדינה יהודית ככפירה בעיקר, זולגת בהדרגה ובהתמדה מן השמאל לימין. לאומיות בשמאל היא מלה גסה או טעםלגנאי ואילו בימין - ערך מרכזי.

בימין, ביטחון הקיום הוא ערך עליון - שמירת החיים קודמת לשמירת הזכויות. בשמאל, הסדר הפוך. בימין, משק חופשי עם חמלה חברתית (ז"א: מעורבות מוגבלת של הממשלה בניהול המשק) הוא המבנה החברתי-כלכלי הרצוי; בשמאל,משק חופשי כנ"ל, מייצג את טחנות הרוח הדון קישוטיות שיש להלחם בהן בכל הכלים ובכל הכוח. המרכז הוא שבשבת פוליטית, שמאוזנת בדרך כלל מספרית על-ידי הדתיים-חרדים והחרדים. הערבים, עדיין לא החליטו היכן נמצאת נאמנותם הפוליטית. במצב זה, שאלת תפקוד הממשלה היא רק שאלה חשובה אחת מיני רבות.

להערכתי, "תאוריית הישיבה באופוזיציה בכל מחיר" מיסודם של הרצוג, לפיד וליברמן, איננה יכולה לעשות עבורם את המלאכה של החזרתם לעמדת בכורה ולשלטון. ומאידך-גיסא, יכולה גם יכולה לקלקל עבורם את תדמית האלטרנטיבה לשלטון שהם מנסים לבנות במהירות וביסודיות וכבר עושה זאת כיום.