זעמן של הבעיות הלא פתורות

זעמן של השאלות הלא פתורות מאחר לעיתים לבוא, אבל סוף דבר לעולם הוא בא ונקמתו עזה כשאול. כמעט אין נושא שתבע פתרון בשעתו ופתרונו נידחה - בעיקר מטעמים של נוחות פוליטית, מוגות לב שלטונית, חוסר דמיון, זילות באחריות שילוחית, קידוש ההווה והפקרת המחר לידי מי שאינו עימנו עדיין היום- שאינו שב אל פתחינו ומנגח את כתלי בתינו ומאיים לסדוק את יסודותיו.
אי-אפשר להחזיק מדינה בסיכות ביטחון.

מדינה בנויה על קבלת החלטות, כואבות תמיד, מקובלות כמו בכל דמוקרטיה על רוב מצערות את המיעוט אך גם הרוב וגם המיעוט מקבלים אותן כי האלטרנטיבה היא חורבן. אם אינה בנויה על קבלת הכרעות, ההכרעות שלא התקבלו מכריעות אותה. הן מזמינות כוחנות. הן הופכות את המדינה לווטו-קרטיה, בה כל מי שיש בידו כוח מזדמן מטיל הלכה למעשה ווטו על כל החלטה דמוקרטית שאינה נראית לו, וגרוע מזה, מפחיד את הדרג המחוקק ואת הדרג המבצע ואת הדרג האוכף מלקבל-לעיתים אפילו מלדון בנושא שבעלי הזרוע תובעים אדנות עליהם.

כמעט בכל תחום, גדלה המפלצת של הבעיה הלא פתורה ומכה סביבה. בתחום דת ומדינה. בתחום ישראל וגבולותיה. בתחום החינוך על זרמיו המסרבים להתמודד עם תוצאותיו הבלתי נמנעות של חינוך על-פי אידיאולוגיות סקטוריאליות, בתחום הפערים החברתיים הבלתי סבירים והבלתי נסלחים, בתחום הכלכלה השועטת אל ההישגים המידיים עיוורת לחלוטין לצרכי הדורות הבאים, בתחום מרכזיות הדין והחוק ובתי המשפט במרקמי חיינו, בתחום הסביבה, האקולוגיה, העיור, הבינוי, התחבורה, בתחום השלום והמלחמה, בתחום המינון בין הכורח המדיני לבין האוריינטאציה הפוליטית-השקפתית הפועלת עליו, בתחום ההתנחלויות כצוו קיומי אל מול הפשרה הטריטוריאלית כצוו קיומי. בתחום הרגישות למבנה המורכב של הפנומן האזרחי הישראלי, שהוא יהודי ביעודו, דמוקרטי ורב פנים דתי ואתני במהותו, הדורש דביקות בתבונה אפילו יותר מאשר דביקות בצדק המוחלט ובצדק יותר משהוא מוצג כחלופה ענייה לחוכמה. מסובך.אכן. אבל לא פתור.

הכל פתוח. הכל נזיל, הכל נתון למשחקי כוח שאינם רואים אלא את הפינה הקטנה הצרה השמורה להם במחר הריאלי והנכשלים לעשות אותו לווירטואלי ולמדומיין מכוח דביקותם בזווית הצרה והחדה על חשבון מרחב הזמן כולו.

הורגלנו למדינה בה האחריות מתוחמת לתוך הקדנציה השלטונית קיצרת המועד, בה הברירה בין להיבחר לבין לפתור בעיות יסוד נגזרת מראש לטובת להיבחר, ומה שדחינו, כל הממשלות, בכל שנות כהונותיהן, תמיד ליום של מחר שלא בא, בא בסופו של דבר ומאיים למוטט אותנו כולנו.

המבחן של ההנהגה היום, יום לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא אומץ הלב להציג את הבעיות, להביט בעיניים בלתי משוחדות במהותן, לבחון את הפתרון היותר קרוב האפשרי להתרת קשרי הקשרים העיקשים המסרבים להיפתר, ולקבל הכרעות בלי מורא ובלי התחשבנויות פסבדו- פוליטיות. המבחן הוא להציב מנהיגות אמיצה מול רטוריקה המסתירה את המחר מעיני הציבור שנקרא לקדש רק את היום הזה, את השעה הזאת, את הטובה החולפת, את האינטרס הפרטיקולארי שאינו בוחל לנגוס לתיאבון באינטרס הכללי.

המבחן של ההנהגה היום היא היכולת להשליט אמת שלטונית על הארץ האומרת ביושר מה עומד על הפרק, מה המשמעות הלאומית והבין לאומית, הערכית, הכלכלית, המדינית, הביטחונית של כלל ישראל של כל מצוקה הדורשת פתרון, להציב את השאלות בהגינות מלאה בשקיפות בהירה ולשאול את פי הבוחר ולקום ולעשות על-פי הכרעת הרוב ובמלא הכבוד למיעוט את הישר ואת הטוב האפשרי. זה לא אידיאולוגיה. זה בתחום הפילוסופיה של הקיום. זה בנפשנו.

אי-אפשר ללכת לקראת המחר בקסמים. הם אוזלים עוד בטרם גווע היום. למחר - אי-אפשר אלא באמת.