עשרות סופרים בכירים הגישו עצומה לשרת התרבות,
מירי רגב, בקריאה למנוע שינוי בחוק הספרים - סיפרו לנו (יום ד', 29.7.15) אמצעי התקשורת. אכן, בהחלט סופרים בכירים: דוד גרוסמן, א"ב יהושע,
עמוס עוז, אורלי קסטל-בלום, דורית רביניאן,
מאיר שלו ואחרים.
מעניין. למיטב ידיעתי, המילה "סופר" באה מהשורש "לספר" ולא מהמילה "תספורת". אבל הסופרים הללו לא סיפרו את כל האמת, אלא עשו לה תספורת. מסופרים הם הפכו לסַפָּרים. אז הנה האמת המלאה.
אין פלא שהסופרים הבכירים תומכים בחוק הספרים, כי הם היחידים שהרוויחו ממנו. כל השאר הפסידו, ובגדול. סופרים לא-בכירים, סופרים צעירים, משוררים - כל אלו כמעט שאינם יכולים לפרסם את פרי עטם מאז שנכנס החוק לתוקפו. מי שכותבים ספרי עיון (גילוי נאות: הח"מ נמנה עליהם) מגלים ששערי ההוצאות המסחריות נעולים כמעט הרמטית, גם אם בעבר הוציאו ספרים מצליחים.
ההוצאות הקפיאו כמעט לחלוטין את הפעילות. הספרים החדשים שאתם רואים על המדפים, הם משלושה סוגים עיקריים: כאלו שהחוזים להוצאתם נחתמו לפני חוק הספרים, אלו שיש סיכוי גבוה במיוחד שיניבו רווחים, ואלו שכותבים אותם סופרים בכירים. התוצאה הישירה היא פגיעה גם בפרנסתם של כל מי שסובבים את השוק - עורכים, מגיהים, גרפיקאים, מעצבים, בתי דפוס, כריכיות.
אז בטח שהסופרים הבכירים רוצים שחוק הספרים יישאר, כי כאשר הם כמעט היחידים שיכולים לפרסם - הם מרוויחים היטב. לא כל כך בגלל החוק, כמו בגלל התחרות שנעלמה ואיננה. אם קודם היה לסופר צעיר קשה להתמודד מול גרוסמן ושלו, היום אין לו שום סיכוי אפילו לעלות על אותו מגרש יחד איתם. המשחק הזה מתנהל מול שער ריק, כך שאין פלא שחבורת הסופרים הזו מאוהבת בו.
ועוד הערה. הסופרים הללו בדרך כלל מתבטאים גם בעניינים שעל ראש סדר היום. בפעם הבאה שתשמעו אותם מדברים על התנחלויות ועוני ופלשתינים והגז ומי יודע מה - תזכרו שהם יודעים טוב מאוד לדבר מתוך פוזיציות אישיות ואנוכיות לחלוטין. תזכרו שהם חסרי יושרה במה שנוגע אליהם אישית, ותסיקו לבד את המסקנות.
