איך שפר מזלי, כי עברנו דירה מתל אביב לעיר צמודה אליה, שקטה, חמימה עם תושבים המתחשבים בשכניהם, עם תחושת קירבה כמו שרק בישוב קטן יש. את כל הקניות והסידורים הנחוצים העברנו לכאן, ובשמחה כי יש בה הכל. את התרבות נמצא בכל סביבות תל אביב, בתיאטרונים הפזורים בשפע בכל עיירת לויין של ת"א, לשם יצטרכו כנראה התיאטרונים הגדולים להגיע כדי להמשיך ולהתקיים. כמו למשל היכלי התרבות בפתח תקוה ובראשון לציון, תיאטרון גבעתיים, בית חיל האויר בהרצליה, תיאטרון הרצליה האינטימי, מרכז דוהל בשכונת התקווה, בתי הספר למשחק המעלים הצגות משובחות ביותר במחיר מצחיק לכרטיס - כמו "בית צבי" ותיאטרון הספריה שברמת גן, סטודיו
יורם לוינשטיין הקרוב לשוק התקווה, סטודיו ניסן נתיב שבסוף רחוב הרצל, ועתיד לעבור בקרוב עוד יותר דרומה בעיר, ואולמות אחרים כמו "מרכז הבמה" בגני תקווה ועוד.אולי יש בזה משהו חיובי, שיתרום, אם יתממש, להעלאת הרמה התרבותית באזורים פריפריאלים אלה.
דבר אחד נבצר מבינתי: מדוע עיריית תל אביב מצד אחד גוזרת גזירות כה קשות על תושבי עירה וסביבותיה, ועם זאת, כופה עליהם לשלם עבור חניה במגרשים בקצווי העיר תשלום כה גבוה, אם בכלל הייתה זו חובתם? ומדוע עלינו להתחיל להסתמך על שירות אוטובוסים כה גרוע כמו שקיים כיום כבר מזה עשרות שנים, עם נהגים הסוגרים את דלתות האוטובוס על גופם של הנוסעים שטרם הספיקו לעלות תוך שניות? הרי כבר לפני שנים, בגלל סרוב הנהגים להתיר לי לעלות עם עגלת התינוק לרכבם - נאלצתי לכתת את רגלי מדי יום ברגל מהקצה הצפוני של העיר למרכזה...מדוע אין קווי האוטובוסים עוצרים בכל פינה שניה כמו בניו-יורק, כך שהנסיעה בהם שם היא כמעט כמו מדלת לדלת?
מדוע שכונות שלמות בעיר הלבנה אין בהם כלל שירות אוטובוסים, ורק בעלי מכוניות פרטיות יכולים להגיע למטרתם? מדוע במקביל אין בכל הרחובות (ולא רק בחלקם) עצים שיעניקו צל בשמש הישראלית הקופחת עבור כל אלה שחייבים ללכת מרחק כה רב ברגל כדי לתפוס את האוטובוס?
תאוות העירייה למלא את קופתה בארנונות גבוהות מהמגדלים רבי הקומות שהיא מתירה לבנות בעיבורה של העיר - תאוותה זו מדרדרת עוד יותר את העיר למצב של אי-יכולת מוחלטת להשתמש ברכב פרטי. הלניו-יורק דמינו?אלא ששם האופציות של הרכבת התחתית המהירה ושילובם באוטובוסים, עדיפות על מוניות או רכב פרטי.
עצם ההמחשה בטלוויזיה ובעיתונים של תמונות מרכזי העיר שיהיו חסומים לשש שנים (ואנו מכירים את מידת העמידה בזמנים של המבצעים הישראלים, קבלנים ופועליהם כאחד), המחשה זו כבר גורמת לסיוטים לכל מי שהיה מחובר לעיר נפשית, מסחרית או תרבותית. מאות עסקים יפשטו את הרגל, ויאלצו להיסגר ולעבור לערים אחרות.
העיר ללא הפסקה הופכת באחת לעיר עם הפסקה טוטאלית. רק יושבי רחוב שנקין, שבמילא נאלצים לרכוב על אופנים כדי להגיע למטרתם הלא רחוקה, רק הם יוותרו בודדים ליד שולחנות בתי הקפה, שפעם היו משוש ליבם של רבים, שראו בשנקין את הלב האינטלקטואלי של העיר, אך גורלם של בתי הקפה עלול להיות מר כמו של קפה "תמר"...
הרכבת כבר יצאה לדרך, ואין לעוצרה. הקידמה שהייתה צריכה להתרחש כאן לפני חמישים שנה - תגיע במאה העשרים ואחת עם יכולות של תחילת המאה העשרים. ואיפה הרכבת התחתית, שהבטיח רוני מילוא במאה שעברה, ושעבורה הצבענו עבורו לראשות העיר? הכל דיבורים, העיקר הכסאות, הג'ובים והכסף.
