|
1.
|
נפגעו יוקרת ה"הגנה" וכושר הרתעתה
|
|
למחרת הפרעות במרכז המסחרי שמע מזכיר ממשלת המנדט, סר הנרי גרניי, את תלונות נציגי היהודים – נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, וחבר ועד-הקהילה, מרדכי עליאש. עליאש אמר: "הייתי שם. זה לא היה עניין של רגעים. קשה להאמין שדווקא במקום מושב השלטון המרכזי וריכוזי-הצבא, התרחש דבר כזה." השניים ביקשו שכוחות הביטחון יגיבו על ההתפרעויות, וטענו שה"ניטרליות" של הממשלה מכריחה את היהודים להתגונן כפי יכולתם. גרניי התחייב להפעיל את כוחות הביטחון, "כדי למנוע הישנות מקרים כאלה" וכדי להבטיח את התחבורה בדרכים הראשיות, והציע "שיהודים לא יסתובבו ברובעים של הערבים ולא יתגרו בהם." 1 באותו יום טען גרניי, באוזני גולדה מאיר, שהמהומות היו תגובה על החלטת או"ם ועל התפרצות-השמחה של היהודים, ושהפורעים לא היו אלא "כמה אנשים לא אחראים." המשטרה, אמר גרניי, קיבלה הוראות לא להתערב, אם המצב לא יחמיר, ו"ייתכן שכמה שוטרים פירשו את ההוראות לא נכון, אך עתה הובהרו הדברים." גרניי טען שאנשי ה"הגנה" ירו בשוטרים. גולדה מאיר דחתה את ההאשמה: אנשי ה"הגנה" התערבו במרכז המסחרי רק אחרי שהערבים התפרעו בו שעתיים, ורק אחרי שראו שהמשטרה אינה נוקפת אצבע. ה"הגנה", אמרה גולדה, תמשיך לפעול כל זמן שהמשטרה הבריטית תמשיך לא למלא את תפקידה." 2 כעבור יומיים נפגשה גולדה מאיר שוב עם גרניי, הפעם ביוזמתה, והראתה לו תצלומים שקיבלה מהש"י. קצין-המשטרה הבריטי, א.ס. פוליי, נראה בתצלומים אלה, מסייע לפורעים. גולדה נידבה מידע לגרניי – "הוא (פוליי) עומד בראש קבוצת פשיסטים ואינו נשמע לפקודות מפקדת-המשטרה שלא לחפש אצל אנשי ה"הגנה" ולא לאסור אותם" (את המידע הזה הביא לש"י קצין יהודי ששירת במשטרת-המנדט, ושהיה מוכן להעיד לפני השלטונות) – ודרשה לפטר את הקצין הפורע. המזכיר הראשי הודה לה על המידע, הבטיח לבדוק אותו ואמר לה שאין לממשלה כוונה לחפש נשק אצל יהודים. 3 התצלום סווג כ"סודי ביותר", ונשלח אל מפכ"ל המשטרה לחקירה. 4 בהערכות מודיעיניות ששלח הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, ללונדון כתוב: "הפרעות למרכז המסחרי היו הפגנה ספונטאנית נגד החלטת או"ם, יותר מהתקפה מאורגנת נגד היהודים. רוב המשתתפים בהפגנה הזאת היו נערים שהשתמשו בנשק קר, במקלות ובאבנים, והעיתונים היהודיים מנפחים את האירוע למטרות תעמולה. מסקנה, הוועד הערבי העליון אינו שולט בהמוני הערבים." 5 ב-17 בדצמבר אמרה גולדה מאיר לנציב העליון סר אלן קנינגהם כי המשטרה, שאינה מצליחה לשמור על החוק והסדר, מחפשת נשק אצל יהודים וכמעט אינה נוגעת לרעה בערבים. "יש לי תמונות," התריסה גולדה מאיר. "המלה הכי רכה לציון התנהגות השוטרים היא ניטרליות. יש ציונים גרועים מזה. שוטרים וחיילים עמדו (מהצד) בזמן שהציתו ופגעו ביהודים (במרכז המסחרי)... כאילו אין זה עניין שלהם. יש ידיעות על השתתפות אקטיבית." 6 בדוח ששלח הקונסול הצרפתי בירושלים, ר. נוויל, אל משרד-החוץ בפאריס כתוב: "בכל פעולה או חשש מפעולה של טרוריסטים יהודים... מכריזים עוצר, אך לערבים נתנו אפשרות להשתולל כמה ימים... היה אפשר להפסיק (את הפרעות) ברגעים ספורים, בשלוש מכוניות משוריינות." 7 יעקב סלמן, מפקד מחלקה בחי"ש, האשים בכישלון הגנת המרכז המסחרי את שיטת הצוותים המאולתרים. "אמרו קח שלושה חבר'ה ועשה פעולה. ביישובי-הספר ובשכונות-הספר היו מסגרות קבועות, אבל במרכז המסחרי ישבו שני בחורים שלא היו מתודרכים בהפעלת נשק חם ולא היו מסוגלים לעשות הרבה. למפקדת-המחוז לא היו יחידות לטיפול בתופעות כמו ההתקפה על המרכז המסחרי או התקפה על מרכז העיר." 8 "נפילת המרכז המסחרי פגעה קשה ביוקרה של ה"הגנה" בירושלים," כתב יהודה סלוצקי בספרו תולדות ה"הגנה" (שאינו מותח, בדרך כלל, ביקורת חריפה על פעולות הארגון). "במכה אחת הוצא מידי היהודים אזור שלם, ואם כי לא נפלו קורבנות בעת המהומות, הרי עצם העובדה שהארגון לא היה יכול למנוע את מעשי השוד עוררה פקפוקים... בציבור היהודי, ועודדה את הערבים. לבוגדנותם של כוחות הביטחון הממשלתיים היה אפשר לצפות, לאחר שנות המאבק והטרור האנטי-בריטי. אבל אוזלת-ידו של הארגון בירושלים... עשתה רושם קשה בארץ כולה. וסייעה להתפשטות המהומות בשאר ערי הארץ ובדרכיה." 9
|
|
2.
|
אוזלת היד של ארגון ה"הגנה"
|
|
אוזלת-היד של ה"הגנה" ביום ההוא נראית חמורה עוד יותר למי שיודע על חוסר-האונים של הצד שכנגד. רוב המנהיגים הערבים לא רצו במאבק מזויין בירושלים, מפני שידעו שפקודיהם אינם מוכנים למאבק כזה, 10 אבל נגררו אחרי ההמון המוסת. ה"התקפה" הערבית הראשונה הזאת הוכיחה שהערבים מוכנים למלחמה פחות מן היהודים, אבל באותו יום עדיין היה קשה לראות זאת. רק כחוכמה שלאחר-מעשה אפשר לומר ש"ניצחון" הערבים ב-2 בדצמבר במרכז המסחרי שברחוב ממילא, היה אחד האותות שבישרו את כישלונם במלחמה. ב-3 בדצמבר אסף ישראל עמיר את אנשי הפיקוד הבכיר הירושלמי ונזף באחראים להגנת אזור ממילא, שלא הפגינו די עוז. בפקודת-היום כתב עמיר: "מאורעות 2 בדצמבר בירושלים נשאו אופי של התפרעויות אספסוף, אשר מכה נמרצת נגדו הייתה שמה להן קץ. מכה זו לא ניתנה ביעילות מספקת. התנהגותה העוינת של המשטרה כלפינו גרמה הססנות בקרב אנשינו, אשר לא תמיד פעלו כלפי הפורעים, מחשש השלטונות. יש למנוע או להפסיק התפרעויות והשתוללות. יש לפעול מיד, בלי היסוסים וביעילות, ויש לחפש מגע עם הפורעים ולפגוע בהם." 11 בפקודת-המבצע מס. 1 מאותו יום כתב עמיר: "יש להניח שההתפרעויות תתחדשנה. יש למנוע כל התפרצות, בתקיפות מוחלטת, ולגרום אבדות." 12 אחרי שנים כתב עמיר: "להוציא השוד במרכז המסחרי, אשר נעשה בחסות הבריטים ובעזרתם, עמדה הגנת ירושלים, מהיום הראשון של המערכה, בכבוד במשימה." 13
|
|
3.
|
"יוקרת אצ"ל ולח"י גברה בירושלים"
|
|
מאורעות 2 בדצמבר בירושלים ירדו כמהלומה על הפיקוד-העליון ועל ועד-הביטחון. ב-4 בדצמבר, בישיבת ועד-הביטחון הארצי בתל אביב, אמר יוסף ספיר, איש הציונים הכלליים ב': "אסור לנו להופיע עוד פעם, ברגע הראשון של ההתקפה הבאה, באיזו נקודה שהיא, כבלתי-מוכנים. היש למפקדה ולמטה תוכנית אשר יכולה להיכנס לפעולה מיד? מאחר שאנחנו יכולים לצפות לחזית בכל הארץ." הוא ציין כי יש בציבור הרגשה שמשהו פגום ב"הגנה". ברל רפטור אמר: "איש לא ידע את התפתחות המאורעות. הייתה מחשבה שהם יתחילו בגבולות, אבל הם התחילו בערים המעורבות, והישוב והמוסדות לא היו מוכנים למה שקרה בירושלים." אליהו אלישר הגדיר את פרשת המרכז המסחרי כ"כישלון מדאיג" ודיווח על דיכאון בירושלים. למרות הידיעות המוקדמות היו במרכז המסחרי רק אנשי "הגנה" מעטים, ו"מדוע אנשי החוליה לא עשו כלום? אילו היה נזרק רימון, אפילו לא על ראשי המפגינים, היו מפחידים אותם, ולא היו באים. בירושלים אומרים שאילו היה במרכז המסחרי מחסן של 'תנובה' היה נשלח לשם כוח-"הגנה" גדול, ולא היה קורה מה שקרה." יוקרת אצ"ל ולח"י גברה בעיר – דיווח אלישר – וכמה אנשים אומרים שיש לבקש מאצ"ל לקבל עליו את הפיקוד על ירושלים. רוב הערבים אינם מעוניינים במהומות, "אבל הערבי טבעו טבע האדם הפרימיטיבי. אם אתה מוותר לו הוא חושב שאתה חלש. בירושלים סללו להם את הדרך לתיאבון רחב." את הדיון הראשון של ועד-הביטחון אחרי פרוץ המלחמה סיכם בן-גוריון: "אנחנו עומדים לא בסוף, אלא אולי בהתחלת איזה דבר. יהיו עוד ימים קשים, קשים יותר. אנחנו איננו ששים לקראת ימים קשים. אם הערבים ימשיכו, בעזרת ממשלה אחת או בעזרת ממשלות, אנחנו לא נצא כברווז מהמים, לא-רטובים. אם עושים משגה צריך לתקן. אם המפקד אינו מתאים, צריך להסיר אותו." הוחלט לחקור את פרשת המרכז המסחרי, ולהביא את מסקנות ועדת-החקירה לוועד-הביטחון." 14 גם במטכ"ל ה"הגנה" סערו הרוחות, והפיקוד-העליון החליט להחליף את מפקד-המחוז. מברק ממפקד הש"י בירושלים, יצחק לוי (לוויצה), חיזק את ההחלטה. לוויצה דרש להחליף את עמיר. 15 אנשי הפיקוד-העליון הופתעו מעוצמת ההתקפה, מחולשת ה"הגנה" המקומית ומהניטרליות העוינת של הבריטים. ירושלים הייתה נקודה רגישה ובעייתית לא רק במערך היהודי אלא גם בתוכניות הציוניות: המוסדות הלאומיים שכנו בה. אך בתוכנית-החלוקה נועד לה מעמד של עיר בינלאומית. היה חשש שהערבים ינסו להשתלט עליה ולקבוע עובדות לפני החלוקה. בן-גוריון הבין היטב את המשמעויות המדיניות הללו. הביקורת ניתכה עליו משמאל ומימין, בגלל הסכמתו לתוכנית-החלוקה ובייחוד בשל הסכמת המוסדות הלאומיים להוצאת ירושלים מתחומי המדינה היהודית. נראה שהרס המרכז המסחרי חידד את רגישותו כלפי ירושלים, בשל מצבה האסטרטגי-מדיני ומעמדה ההיסטורי-לאומי. אפשר לומר שהמחדל בירושלים המריץ את הממונה על הביטחון לתפקד כמנהיג מדיני-צבאי עליון המקבל החלטות מרחיקות-לכת, וקבע בתודעתו את ירושלים כמרכז-הכובד של מלחמת-היהודים.
|
|
4.
|
בן-גוריון: "ירושלים היא מרכז הכובד"
|
|
ב-3 בדצמבר נקרא מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, משה נצר, לפגישה בהולה עם הפיקוד-העליון. בפגישה זאת השתתפו דוד בן-גוריון, ישראל גלילי ויצחק שדה. הגדוד השני היה אחראי לכל מרחב הנגב, ורק פלוגה אחת שלו, פלוגה ח', נשארה בירושלים. המג"ד נצר היה אמור לקבוע את מפקדתו בנגב, אך בן-גוריון הציע לו את הפיקוד על הדרך לירושלים, ואמר: "ירושלים היא מרכז-הכובד. בירושלים יוכרע גורל המערכה. ההכרעה בחזית ירושלים היא הכרעה על גורלה של המדינה היהודית, אך גם גורל הנגב חשוב." בן-גוריון הרשה לנצר לבחור בין פיקוד על הדרך לירושלים ובין פיקוד על הנגב, ונצר בחר בנגב. 16 אנשי צמרת הביטחון החליטו עקרונית, באותו יום, למנות "מפקד כולל" למרחב ירושלים. האיש שנועד לתפקיד זה, יהושע גלוברמן, היה אמור להיות אלוף-הפיקוד של הכוחות היהודיים בירושלים ובמרחב שבינה ובין תל אביב, וכל המפקדים המקומיים, לרבות ישראל עמיר, היו אמורים לסור למרותו. 17 גלוברמן נסע לירושלים, שהה בה שלושה ימים, למד את היערכות ה"הגנה" הירושלמית לקראת המלחמה, חקר את אירועי המרכז המסחרי והתחיל לארגן את המרחב. כשחזר מירושלים לתל אביב, כדי למסור דוח למטכ"ל ולקבל את הפיקוד על חטיבת חי"ש תל אביב ("גבעתי" או על ירושלים), נורתה המכונית שנהג בה, מן המארב, בכביש לטרון-מסמיה, ליד מסעף חולדה. חברי הפלמ"ח, מכבי מוצרי ואדם נוסף, קפצו מהמכונית וניצלו. גלוברמן נפגע בכבד ובלסת, ומת משטף-דם פנימי. השניים לא חשו לחלצו. הטיפול היסודי בבעיית ירושלים נדחה. מזוודתו של גלוברמן נשדדה. במזוודה זאת היו סיכומי חקירותיו. נוטרי-המשמר-הנע של גדרה, שאבטחו את הקטע בין רחובות ללטרון, אספו את גופתו והביאוה לתל אביב. 18 אחרי השבוע הראשון של המלחמה, שהתמקדה אז בערים המעורבות, דיווח ואש המדור הערבי בסוכנות, אליהו ששון, לבן-גוריון: "אנו כבר... בתוך ה'מאורעות'. אנשי המופתי הצליחו להקים ארגונים בכל הארץ והם יפעלו, אם ישיגו הכסף והכלים הדרושים, גם בחו"ל. בארצות השכנות יש מרכזי-גיוס ומאות כבר נרשמו. לפי שעה ההתקפות הן ביפו, בירושלים ובחיפה, אכל ייתכנו הפתעות בכל מקום. האופוזיציה (לחוסיינים) רפה. עבדאללה מלך ירדן נשאר בודד. לפי שעה אינו נותן מעבר לאנשי הכנופיות של המופתי." 19 אחרי הרס המרכז המסחרי ניסה ישראל עמיר לחזק את מערכת הפיקוד המקומית והקים מטה מבצעי מצומצם: מפקדי גדודים, קצין מבצעים, קצין מודיעין, קצין תכנון, קצין אפסנאות, קצין סביבה, קצין פיקוח וקצין מנהלה. פלוגות החי"ש הירושלמיות אורגנו בשני גדודים, "מוריה", בפיקוד זלמן מרט, ו"מכמש" בפיקוד שלום דרור. גדוד "מוריה" היה אחראי לצפון העיר, נווה-יעקב ועטרות; וגדוד "מכמש" היה אחראי לדרום העיר, לרבות הרובע היהודי בעיר העתיקה, ועל גוש-עציון והר-טוב. רוב חיילי הגדודים היו מגויסים חדשים, והרמה הצבאית של רוב הוותיקים לא הייתה גבוהה. באישורו של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, נקרא עמוס חורב 20 מחיפה לירושלים, ומונה למפקד חבל 5, שהמרכז המסחרי נכלל בו. 21 נציג המטה הכללי, שבא לירושלים לבדוק את השינויים, הצביע על סדרי מנהלה לקויים במטה המחוז ובגדודים, ועל הערכות ותפקוד לקויים של היחידות, וציין שאין הגדרת תפקידים במטה. עמיר ענה במכתב על דברי ביקורת אלה והסביר את סיבות המחדלים." צמרת הביטחון והמטה הכללי לא הפעילו יוזמה נוספת. ומערכת-פיקוד יעילה לא קמה בירושלים. "עמיר עשה מאמצים רבים להקים חי"ש בירושלים," אמר לימים יצחק לוי, "אבל רוב המפקדים, שלא היו בני העיר, לא היו בקיאים בתנאיה המיוחדים ולא הכירו את סמטאותיה. תפקודם ב-2 בדצמבר פגע בדימוי הלוחמים היהודים בעיני הערבים. התוצאות היו הרות-אסון." 22 מפקדי-השדה הירושלמים לא נתנו אמון במפקד-המחוז. יוסף נבו, 23 מפקד-פלוגה כגדוד "מוריה", סיפר על מקרה אופייני, לדבריו: מפקדי-השדה הבכירים ביקשו מעמיר רשות לתקוף שכונות ערביות. "הדיון היה מתוח. טענו שאסור להניח לערבים להשתלט על העיר טיפין-טיפין. לפתע קרא לו מישהו, הוא ביקש סליחה ויצא, ואחרי רגעים אחדים חזר, כולו זוהר: הצליח לרכוש שני רובים ואקדחים אחדים ממתווך ערבי. בזה עסק. כזאת הייתה תפיסתו הפיקודית." 24
|
|
5.
|
"בציונות מחפים על כישלונות"
|
|
על המשבר ב"הגנה" הירושלמית אפשר ללמוד ממכתביו של מנחם ריצ'מן (ר'צ'י) אל בני-משפחתו בתל אביב. ריצ'מן היה סגן מפקד פלוגת הסטודנטים. ב-23 בדצמבר כתב: "איני שבע רצון. נלחם על כל שטות כאילו עמדתי לפני כיבוש הר-הבית. נמאס לי כל הדבר. האנשים חושבים שבציונות מחפים על כישלונות, רשלנויות, אי-סדר וחטאים, כלפי חיי-אנשים. אני רב על כל שעל, על כל דבר קטן. על כל דרישה שלי לסדר, לארגון, לאחריות, וכמובן איני יכול לשלוט בלשוני ואני מפליט גם מלים חדות. הם חושבים אותי, ודאי, לנודניק, ואני אותם לנאדות נפוחים, עצלנים, חסרי-לב, שמקומם בכל מיני מקומות רק לא כאן. "...מה הצמחונות שלנו? איפה ההבטחות הגדולות שנהלום בכל הכוח ולא רק מסיבה צבאית גרידא, שאין לנו כוח לעמירה ממושכת? או אולי חפרו תירוצים חדשים מתחת לקרקע? ואולי באמת זקנים מושלים בנו, שהבנתם קצת קלושה? מוזר היה לראות שרק לאחר שנפל לידי חבר, ונדהמנו למראה הדם הרב שזרם ממצחו, רק אז ניתנה הוראה לצליפות מצדנו. האם תמיד תהיה היוזמה בידיהם, תמיד? האם איננו יכולים לגמור עם יאזור, באב אל-ואד ו'החברה הלאומית הערבית לתחבורה' על-ידי רצח, טבח, פיצוצים, שיגמרו את ה'מאורעות', אף אם בשפך דם רב (שלהם, לא שלנו)? מי מרשה למנהיגים לשחק בחיי בחורינו ללא אחריות? רק הספדים יפים ישאו אחר-כך... לא, אינני רוצה לנפול (אם הוטל עלי) כעכבר בחור, המתגונן יפה במאורתו, אבל רק יציץ יפגע בו החתול... כאן לא מסבירים, והאהדה לאצ"ל גדלה. התבינו? ההמון אינו נכנס לפלפולים. האצ"ל הורג, טובח (אף אם מעט, חשוב הפרינצ'פ) ועל-ידי כך מפחיד, ומספק את הקהל. את הקו הפוליטי הנוכחי אין איש מבין. פני הערבים אינם לשלום, ובכריתת ברית, כמו בין חולון ותל-א-ריש לא נרוויח ולא נשקיט." ב-4 בינואר 1948, לפני שיצא בראש פלוגת סטודנטים לגוש-עציון, כתב ריצ'מן: "בדרך כלל כואב הלב על רצח יהודים, אך איננו נופלים כרוחנו. המייאש הוא הבלגן בתוכנו. זאת אינני סולח. וכבר רבתי פעמים מספר על כך. עכשיו כבר ידוע שאני מדקדק ושאתי יש לעבוד על כל דבר לפרטי פרטיו, ושאני אוהב להכין 'טיפ-טופ'. אבל, יקירי, הלב נאכל בוויכוחים." 25
|
|
אנשי אצ"ל ולח"י תרצו את פעילותם בירושלים – שלא תואמה עם ה"הגנה" ושנמשכה, כרמות שונות של אינטנסיביות, אחרי הכרזת העצמאות – בתוכנית בינאום ירושלים. האופי המיוחד של האוכלוסייה הירושלמית וחולשת פיקוד ה"הגנה" בעיר אפשרו את הפעילות הזאת. שני הארגונים הקטנים לא התכוננו למלחמה נגד הערבים, וראו את תכלית קיומם בלוחמת טרור נגד הבריטים. לכאורה היה עליהם להתפרק ולהשתלב בהגנה אחרי 29 בנובמבר 1947, אבל הם העדיפו לשמור על מסגרותיהם העצמאיות על-אף שינוי התנאים הפוליטיים. אחדים מחבריהם לא האמינו שהבריטים אומנם יעזבו את ארץ-ישראל ושראשי הישוב יעמדו בהחלטתם להקים את המדינה; אחרים האמינו בכוחם לבטל את החלוקה ולהיות לגורם מדרבן בהשלמת תהליך העצמאות (אף שאצ"ל ולח"י לא היו ארגונים פוליטיים ממוסדים, התכוונו כמה ממפקדיהם להקים מפלגות פוליטיות, שייאבקו על השלטון במדינה היהודית, ולהשתמש בארגוני-המחתרת כאמצעי-כוח). כשנאלצו להילחם נגד הערבים לא שינו שני הארגונים את השיטות שהתמחו בהן: פגיעות-פתע ובריחה. את ההתמודדות עם תגובת האויב על מעשיהם אלה השאירו לארגון "הגנה". יום אחרי הרס המרכז המסחרי הגיע לירושלים מי שהיה מפקד מחלקת-הפעולות של לח"י, יהושע זטלר. בינו ובין מנהיג הארגון, נתן ילין-מור, היו חילוקי-דעות פוליטיים: ילין-מור היה בעד אוריינטציה על ברית-המועצות וסובלנות כלפי הערבים; זטלר נמנה עם האגף הלאומי-רדיקאלי בארגונו. ילין-מור תכנן להפוך את לח"י לתנועה פוליטית, עם קבלת העצמאות; זטלר דרש למקד את תשומת-הלב בפעולות צבאיות. ילין-מור ריכז את כל הסמכויות בידיו; זטלר דרש עצמאות פעולה למפקדים המקומיים. 26 אחרי החלטת או"ם הייתה בלח"י נטייה להתפרק ולהתגייס, עם הנשק, ל"הגנה", ואז החליט זטלר, לדבריו, לנטוש את הארגון, והצטרף אל חברתו, שהשתחררה אז מהכלא הבריטי והתגוררה בירושלים. "המצב בירושלים היה עגום, גם ב"הגנה" וגם בלח"י," סיפר זטלר. "לא היינו ערוכים למלחמה נגד הערבים. האנשים (חברי לח"י) לא ידעו מה קרה בשפלה, (מישור החוף). בעיניהם נשארתי מפקד המבצעים הארצי. באו אלי וסיפרו לי על המתרחש... ב-28 בדצמבר אמרו לי כי מפקד ה"הגנה" הורה ליהודי השכונות המעורבות שבכניסה לעיר לפנות את בתיהם ולהתרכז בשכונות יהודיות טהורות. כוונתו הייתה, כנראה, לקצר קווים, לרכז את היהודים בגטו מצומצם ושם להגן עליהם. הבנתי כי המשמעות הצבאית היא חסימת הדרך לשפלה ליד ליפתא, רוממה ושייח'-באדר. 27 ידעתי שהבריטים לא יגנו על היהודים ולא יבטיחו אספקה לנצורים ברחביה, בבית-הכרם, בתלפיות וכשאר השכונות היהודיות... בתוך שעה תכננו פעולה. החרמנו אוטובוס של 'המקשר', סידרנו כמה מוקשים וסגרנו את הכבישים לרוממה; הוצאנו מן המחסן שני טומיגנים ועשרים רימונים ומיהרנו לרוממה. בתי-הקפה היו מלאים ערבים. הם הכינו תוכניות, שתו קפה ושיחקו שש-בש. שתי חוליות שטפו את בתי-הקפה ברימונים וביריות תת-מקלע. הפגיעות היו קשות, וההלם מוחלט. רבים מיושבי בתי-הקפה היו מזויינים והשיבו אש, אך לא הייתה לה כל השפעה. ארבעה אמבולנסים מלאים חילצו נפגעים לבתי-חולים. הם ברחו מרוממה אל המחנה הצבאי 'שנלר'. בבתים המפונים שוכנו (אחר-כך) יהודים שעזבו את המרכז המסחרי. באותן שיטות השתמשנו בשייח'-באדר ובליפתא, והצלחנו, בכוחנו המועט, להבטיח את הכניסה לעיר ולמנוע בריחת יהודים." 28 שריפת קולנוע "רקס" הערבי ב-2 בדצמבר חיזקה את השפעת הקיצוניים ברחוב הערבי וצמצמה אח מרחב התמרון של היהודים בירושלים. ב-11 בדצמבר חדרה כיתת אצ"ל לכפר שועפת, שחלש על כביש רמאללה בצפון ירושלים. חמושים בארבעה תת-מקלעים, אקדחים, רימונים ומטעני חומר-נפץ, חדרו אנשי הכיתה לבתים הקיצוניים של הכפר ופגעו בכמה מהם. איש לא נהרג. למחרת החרימו אנשי אצ"ל מונית, וארבעה מהם, בפיקוד אליהו לוי, העמיסו עליה חבית מלאה חומר-נפץ שעורבב עם רסיסי-ברזל, וזרקו אותה ברחבת שער-שכם בכניסה לעיר העתיקה. עשרות סקרנים ניגשו אל החבית, והיא התפוצצה. עשרים איש נהרגו וחמישים נפצעו. העיתון הארץ כתב: "מפנה יסודי במצב חל עם התחלת הפעולות הנרחבות של אצ"ל". 29 סופר הארץ סבר כנראה שהמפנה יהיה חיובי, אבל הערבים לא נבעתו אלא למדו מהאויב ופעלו באותן שיטות וביתר הצלחה, (ראה להלן) והבריטים הגבירו את הפיקוח על היהודים ואת חיפושי-הנשק אצל מלווי-השיירות. לעומת זאת, שיתפו יחידות קטנות של אצ"ל ולח"י פעולה עם יחידות של ה"הגנה" בשכונות-הספר, בעיקר בהגנה הנייחת, ולעיתים אפילו ביוזמות התקפיות. שיתוף-פעולה כזה היה בצפון העיר, בין כיתה של ה"הגנה" בפיקוד יצחק גולדברגר, ובין חוליה של אצ"ל ולח"י בפיקוד יהודה שווילי. המפקדים חילקו ביניהם את הגזרה, אנשי ה"הגנה" ישבו ב"בתי-זיבנבירגן" ואנשי אצ"ל ולח'" ישבו בנחלת-שמעון. על אחת הפעולות המשותפות סיפר גולדברגר: "בסוף דצמבר 1947 יצאו שתי היחידות בלילה אל בית ערבי, ליד קבר שמעון הצדיק, שלוחמים ערבים התאמנו בו ביום. הבית היה ריק, אך היו בו כלי-נשק ותחמושת. היהודים זרקו עליו רימונים אחדים ונסוגו תחת האש שנורתה עליהם מן הבתים הסמוכים. 30
|
|
להלן יום אחד בירושלים על-פי דווח של הנציב העליון למשרד המושבות הבריטי ב-29 בדצמבר, חודש אחרי הכ"ט בנובמבר: הדיווח מלמד כי בשבוע ההוא תקפו יהודים את הכפר בית-צפפא וערבי אחד נהרג; ערבים זרקו פצצה לתוך חנות-פרחים של יהודי ליד שער יפו; נורו יריות על משאית יהודית בכביש יריחו -ירושלים ויהודי אחד נפצע קשה; הוצתה חנות-עיתונים של יהודי; ערבים תקפו מהמארב מכונית יהודית בבאב אל-ואד; יהודים תקפו כפר ערבי בצד הדרך מירושלים ליריחו והרגו אישה; יהודים תקפו ערבי ברוממה; יהודים תקפו בית-קפה ערבי ברוממה; ערבים תקפו בית-ספר יהודי שהיה – לפי הערכת הבריטים – מרכז של ה"הגנה" ויהודי נפצע קשה; ערבים רצחו יהודי באבנים; ערבים שדדו רכבת בדרך לירושלים. 31 באותו יום נרשמו ביומני הסי.אי'.די. 32 אירועים אלה: ב-3 לפנות-בוקר נודע ששני שוטרים ערבים ערקו עם רוביהם ותחמושתם מהמשטרה, מהיחידה ששמרה על בית שירות-השידור שבהר-ציון; ב-8 בבוקר הושלך רימון על קבוצת עובדי העירייה ובנק "ברקליס", סמוך לתחנה המרכזית ברחוב יפו. אדם אחד, משה רמבה, נהרג, ושני אנשים, צבי שיטים ושמעון גפן, נפצעו. המשטרה עצרה שני חשודים ערבים; ב-10.10 נודע שפקידי-ממשלה יהודים מסרבים להמשיך בעבודתם, מפחד התקפות. עובדי-הדואר היהודים נטשו את עבודתם, העובדים הערבים סירבו למלא את מקומם ובית-הדואר נסגר. אחיות יהודיות עזבו את בית-החולים בבית-צפפא ואחיות ערביות סירבו למלא את מקומן; ב-10.17 נורה יהודי ליד בית-המלון "סמירמיס" שבקטמון, נפצע קשה והובא למרפאת "הדסה".
|
|
ב-09.55 הזמין צעיר יהודי מונית, להוביל יולדת לבית-החולים "הדסה", הוביל את הנהג, שמעון יצחק, לגן-החיות שברחוב סנהדריה, הורה לו להמתין וחזר עם שלושה יהודים חמושים באקדחים. אחד מהם נטל את המונית והאחרים הובילו את הנהג לגן-החיות הישן, שחררו אותו בשעה 13.00 בצהריים והורו לו לדווח למשטרה על מה שקרה לו. בשעה 12.37 נסעה המונית. ובה כמה יהודים לבושים כערבים, ברחוב סולימן, לכיוון שער-שכם. ליד השער, סמוך לתחנת-האוטובוסים, הושלכה ממנה חבילה עם מטען כבד של חומר-נפץ לתוך הקהל, והתפוצצה, ואנשים רבים נהרגו, לרבות שלושה ילדים. מכונית-משטרה בריטית, שניסתה לרדוף אחר המונית, נתקלה במחסום ערבי ברחוב צלאח-א-דין. הערבים ירו על מונית שעברה ליד שער-שכם, וגם מחומת העיר העתיקה נורו יריות. שוטר בריטי, שניסה להשליט סדר, נורה בראשו. שוטר אחר, שהלך מבית-המחסה האוסטרי לתחנת-המשטרה, נורה בליבו. רוצחיו שדדו את רובהו ואת תחמושתו. למקום הגיעה מכונית פרטית, שנסעה מבית-החולים "הדסה" שעל הר-הצופים למרכז העיר. הערבים ירו עליה, ובעל המכונית והנוסעים יצאו ממנה וברחו לשכונת בית-ישראל. המכונית ניזוקה קשה. אחרי כשעה השליכו הערבים בקבוקי-מולוטוב על מכונית אחרת ושרפו אותה; ב-18.30 הפריעו ערבים לשוטרים בריטים לאבטח שיירה לרובע היהודי בעיר העתיקה, ומישהו ניתק את זרם החשמל; ב-19.00 אסר המושל הצבאי על בעלי-מוניות יהודים לנסוע באזור השיפוט של העיר. תוקף האיסור מ-6 בבוקר עד הודעה חדשה; ב-20.30 נמצאו בשכונת מוסררה רובה טעון ושישה כדורים ומחסניות עם עשרים ושישה כדורים. ברובה שניכר שהשתמשו בו זמן קצר קודם לכן. סיור משטרתי עצר שני ערבים ששוטטו בקרבת מקום; ב-20.50- נודע ששוטר ערבי נוסף ערק עם נשקו. 33 בתגובה על מטעני חומר-נפץ שהטילו אנשי אצ"ל לתוך ריכוזי ערבים (ב-23- וב-29 בדצמבר, ליד שער-שכם, וב-7 בינואר ליד שער-יפו), חסמו הערבים את הכניסות לעיר העתיקה. הבריטים הצדיקו מעשה זה ולא ניסו להסיר את החסימה, אף שדאגו לאספקת המזון ליהודי העיר העתיקה והבטיחו שלא יאונה להם רע. ב-8 בינואר נפגש איש הסוכנות, יוסף לינטון, בלונדון, עם פקידי משרד-המושבות. ג'ון מרטין וא. מטיסון, והתלונן באוזניהם על המצור שהוטל על הרובע היהודי. מטיסון השיב לו ש"שערי העיר העתיקה יישארו סגורים בגלל הפצצות שזרקו אנשי אצ"ל, ושהבריטים רואים בחסימת-השערים מעשה של התגוננות." 34 ב-26 בינואר התלונן הרב הראשי האשכנזי, יצחק הלוי הרצוג, 35 באוזני מזכיר ממשלת המנדט, סר הנרי גרניי: "הערבים שמו מצור על העיר, לא נותנים ליהודים להיכנס ולצאת ולא נותנים לנו גישה אל הכותל המערבי... יהודי העיר העתיקה נתונים בפחד ובמצוק, ולפעמים קרובות מאיימות עליהם סכנת רעב וסכנת פוגרום. אין אנו יכולים לתאר לעצמנו שלצבא הבריטי אין די כוח לפתוח את העיר העתיקה לכל יהודי ולהשליט בה ביטחון ושקט." גרניי: "זה באשמתכם... יהודים השליכו פצצות ליד שער-שכם, והערבים שמו מצור (עליכם). " הרצוג: "הלא במכתב האחרון שלנו הסברנו לכם שאין זה נכון. שלאמיתו של דבר ביום 2 בדצמבר, כאשר נעשו פרעות שמות במרכז המסחרי, והמשטרה שלכם עמדה מנגד וחייכה, כבר אז הייתה העיר העתיקה סגורה ליהודים. כל יהודי שהיה הולך לעיר העתיקה היה מקבל דקירות. 36 עובדה... יהודי נהרג ליד תחנת-המשטרה בממילא, בדרך לעיר העתיקה. אם כן, הערבים עשו בלוקדה כבר אז, ואין זאת אשמתנו." גרניי: "ואתה חושב שזה היה טוב, להשליך פצצות ליד שער-שכם?" הרצוג: "אותי לא שאלו. ואיני יודע את פי מי שאלו. אילו היו שואלים אותי, הייתי אומר: לא." 37
|
|
בסוף דצמבר הודיע הש"י לפיקוד-העליון שכנופיות מתרכזות בסביבות ירושלים, וכן ששאל-מזרעאווי, מנהיג כנופיות ידוע משנות 1939-1936, בא לירושלים עם חמש מאות איש על-מנת לעלות על עטרות. אתם בא קצין, מטורקיה שהגיע ארצה קודם לכן. הוא הביא אתו שני תותחים שנתקבלו לא מזמן מסוריה. ההתקפה שלהם נדחתה, עקב החישוב שיש מחנה-צבא בקרבת עטרות. באסיפה, שבה השתתפו מוכתרי סביבת ירושלים, נתקבלה החלטה לרכז שמירה במרחק מאה וחמישים מטר, סביב כל כפר." 38 הערבים פתחו במלחמת הערים לאו-דווקא משיקולים אסטרטגיים, אלא מטעמי נוחות. בערים המעורבות לא היה קשה להסית את ה"שבאב" ואת המוני האזרחים לפרוע ביהודים לא-חמושים ולעשות רושם על אמצעי-התקשורת העולמיים; היו בהן ריכוזים גדולים של ערבים בעלי תודעה לאומית. והיו בהן ריכוזים של יהודים, כלומר יעדי-פיגועים. מלחמת הערים של הערבים נכשלה בירושלים. על מצב ערביי ירושלים, חודש לאחר פרוץ המלחמה, ב-2 בינואר 1948, אפשר ללמוד משיחות-הטלפון בין ירושלים לקהיר, בין ד"ר חוסיין חלדי ואחמד חילמי, מראשי הוועד הערבי העליון, לחג' אמין אל-חוסייני. הרי אחת מהן: ד"ר חלדי: "המצב בירושלים חמור מאוד. התקפות על כל הצדדים. עד עכשיו התנהל הקרב סביב שייח'-ג'ראח. התושבים סערו, באו לבתינו, מתקיפים ומקללים אותנו על ימין ועל שמאל. אין לשתוק על מצב זה. התחמושת ששולחים אינה מועילה. לא יכולים לעשות שום דבר. המצב מתוח, פצועים בכל מקום. בתי-החולים גדושים. אין תכריכים. הלילה הפציצו בקטמון. הבוקר בשייח'-ג'ראח. בניין ה'וואקף' מוקש. אנרכיה בעיר." חג' אמין: "הצבא ישנו”? ד"ר חלדי: "הצבא מפרק את הנשק מהערבים. אין אספקה לעיר העתיקה. לא נוכל להשתלט על המצב. מימין ומשמאל אכזבה וייאוש. אינני יכול לומר לך מה יהיה. כל האנשים שאתך צריכים לבוא לפלשתין, אסור שיישאר איש בחוץ-לארץ." חג' אמין: "היכן ההתקפות?" אחמד חילמי (מצטרף לשיחה הטלפונית): "בקטמון." חג' אמין: "של מי הבתים?" חילמי: "של ערבים. הייתי שם. עם גלאב. 39 ראינו הכול. אנשים מהגרים... יותר מזה, את אנשינו בשייח'-ג'ראח התקיפו מאחור. זאת הבעיה. הצבא לקח את נשקם. נישאר אנחנו מול האויב האמתי. היכן הג'מאעה (החבר'ה) מחוץ-לארץ?" ד"ר חלדי: "אם לא יבואו האחים שיושבים אתך, לא אוכל לשאת. המצב חמור מאוד. מה עושים האנשים אצלכם? מה עושים אמיל חווי ושייח' חסן אבו-שעוד? שלח את רג'אי. בוועד העליון אין אפילו פקיד אחד." 40 נראה שה"הגנה" בירושלים, שאמנם סבלה ממחדלים ומפגמים, הייתה מוכנה למלחמת העצמאות יותר מהערבים הירושלמים, ולכן הצליחה לבלום את המתקפה הערבית בדצמבר. ידה הייתה על העליונה בהתמודדות הראשונה, והערבים לא השיגו את יעדיהם הצבאיים. על התוצאות המדיניות של התמודדות זאת ידובר בפרקים הבאים. בעבודת מחקר פנימית בענף היסטוריה של צה"ל, מנה יעקב אשד, מי שהיה אחד המפקדים בירושלים במלחמת העצמאות, את מחדלי ה"הגנה" הירושלמית בדצמבר 1947. הליקויים היו במודיעין, בהכנות, בהערכות המצב, בארגון הכוחות וברמה הצבאית של היחידות. אשד האשים את ה"הגנה" הירושלמית בהיעדר תעוזה ובהתעלמות מצורכי האזרחים. בחודש הראשון של המלחמה נהרגו בירושלים ארבעים ואחד יהודים ונפצעו תשעים וארבעה (לעומת חמישים ושניים הרוגים ומאה עשרים ושבעה פצועים ערבים). 41 מספר גדול זה השפיע על המורל של היהודים בירושלים. ____ [ בשבוע הבא: "מלחמת גנרלים" במחוז תל אביב של ארגון ההגנה; רצח שוטר יהודי על-ידי אנשי ההגנה; מצבם הקשה של ערביי יפו בפרוץ המלחמה; המנהיג הפלשתיני חסן סלאמה מארגן את מחוז המרכז הערבי למלחמה; סמל המשטרה הבריטי פלאור רוצח יהודים.]
|
|
1. תעודות מדיניות 7, שיחה של יצחק כן-צבי ומ. עליאש עם סר הנרי גרניי ב-3 בדצמבר 1947; ארכיון ציוני מרכזי 25/9344 S; דיוני ועד הביטחון, 4 בדצמבר 1947. 2. תעודות מדיניות 15, גולדה מאירסון למשה שרתוק (ניו-יורק), 5 בדצמבר 1947. 3. הפיקוד העליון לא סמך על הבטחת ושל גרניי ולא שינה את ההוראות" לא לחשוף נשק לעיני הבריטים. 4. תעודות מדיניות, 20, גולדה מאירסון למשה שרתוק, 7 בדצמבר 1947: ארכיון ציוני מרכזי, תיק 45/1, מס' 13, דיוני הנהלת הסוכנות, 7 בדצמבר 1947. 5. 537/2294 CO דוח מודיעין שבועי מ-6 בדצמבר 1947. 6. תעודות מדיניות, 59, שיחת גולדה מאירסון – סר אלן קנינגהם ב-17 בדצמבר 1947. 7. תעודות מדיניות, 63, חיים ברמן אל ג. מאירסון. 19 בדצמבר 1947. 8. ראיון עם יעקב סלמן. 9. סר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1372. 10. ראה להלן. 11. ספר תולדות ה"הגנה", ג2/, עמ' 1389; מה"ד היסטוריה. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 83-84. 12. ארכיון צה"ל, פקודת מבצע מס' 1. מ-3 בדצמבר 1947. 13. ישראל עמיר, ה"הגנה" בירושלים, חלק ב', עמ' 9. 14. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, דיוני וער הביטחון. 4 בדצמבר 1947. 15. ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות מס' 4860 של ארנן עזריהו (סיני), שלישו של ישראל גלילי: סדרת הראיונות הנ"ל עם יצחק לוי. 16. ראיון עם משה נצר ב-6 במארס 1978. 17. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9344 S, פרוטוקול של ישיבת ועד הביטחון מ-4 בדצמבר 1947; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם יצחק לוי: ראיון עם מנחם רוסק ב-24 בינואר 1979: סדרת העדויות הנ"ל של צבי סיני ; ראיון עם יחזקאל סחר ב-30 בספטמבר 1978. 18. מנחם רוסק, "ימים ראשונים", ספר הפלמ"ח ב', עמ' 99-100: אריה יצחקי, לטרון 1982, עמ' 18: הראיון הנ"ל עם בנימין גיבלי: פרשת המזוודה על-פי עדות של מאיר פעיל בסדרת הראיונות הנ"ל. פעיל ירד למישור החוף במכונית אחרת וראה את הרצח; עדות של יוסף ברקאי מ-15 באפריל 1982. ברקאי, אז סטודנט ואיש הרזרבה של הפלמ"ח שגויס כפרוץ המלחמה ליחידת מלווי השיירות. באותו יום א' הוא נסע לביתו בפרדס-חנה. מכוניתו של גלוברמן חלפה על פני האוטובוס שבו נסע. הוא הגיע למקום האירוע אחרי דקות אחדות. ראה את הגוויה וסייע להעמיסה על טנדר הנוטרים. 19. יומן דוד בן-גוריון, 9 בדצמבר 1947. 20. היה מפקד פלוגה ח' (הירושלמית) של הפלמ"ח עד ספטמבר 1947 ואז השתחרר ולמד בטכניון. 21. מה"ד היסטוריה, יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 112-114; סדרת ראיונות הנ"ל עם צבי סיני; עדויות של עמוס חורב ב-1981. 22. ראיונות עם יצחק לוי. 23. לימים מפקד בכיר בצה"ל, אחר-כך ראש עירית הרצליה. 24. ראיון עם יוסף נבו ב-1 בנובמבר 1977 . כותב שורות אלה אסף עוד כמה עדויות המוכיחות על חוסר האמון כלפי עמיר, ואין הוא קובע עמדה אם אומנם צדק נבו במקרה זה. צבי סיני טען כי תאורו של נבו אופייני, אולי, לתקופה שלפני פרוץ המלחמה, אך עושה עוול לעמיר ומסלף את התנהגותו בימי המלחמה. 25. ארכיון מיתר-מילשטיין, את מכתבי מנחם ריצ'מן נתן למחבר אחיו, יעקב ניצן. על-אף חולשתה של ה"הגנה" בירושלים, כפו עליה הנסיבות התגוננות התקפית מול ריכוזים ערביים בעיר ובסביבותיה. מ-20 בדצמבר 1947 עד סוף החודש תקפו יחידות מחטיבת "עציוני" את התחבורה הערבית במחוז, הטרידו באש את בית-צפפה, שייח-ג'ראח, סילואן, רוממה קטמון. העיר העתיקה. וכפרים יותר רחוקים ופוצצו בהם בתים. ראה להלן. 26. סדרת ראיונות עם יהושע זטלר ב-1978-1977 ספרו הנ"ל של נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל. 27. כיום אזור בנייני האומה, הכנסת, וקריית הממשלה. 28. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע זטלר; אליהו עמיקם "את רוממה שחררו עשרה בחורים", מתוך הסדרה: "המלחמה על קריה נאמנה", ידיעות אחרונות, 26 באוגוסט 1960; CO 537/2294, (מסמכי משרד המושבות הבריטי) הערכה מודיעינית ששלח הנציב העליון ללונדון ב-29 בדצמבר 1947; מה"ד היסטוריה, יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים, עמ' 132. 29. פרטים נוספים והרחבה, יהושע אופיר, על החומות. 30. ראיון עם יצחק גולדברגר ב-24 ביוני 1981. 31. 537/3855. CO 32. הבולשת המשטרתית הבריטית, Criminal Investigation Department 33. CO. 537/3855; השוטרים שערקו הצטרפו לכנופיות של הערבים. 34. ת"מ 102, שיחת י. לינטון – ג' מ. מרטין וא. מטיסון, בלונדון, ב-8 בינואר 1948. 35. סבא של ראש האופוזיציה, בעת כתיבת שורות אלה, בוז'י הרצוג. 36. חלפו 67 שנים והרבה לא השתנה בתחום זה. 37. תעודות מדיניות 139. שיחת הרב י. הלוי הרצוג עם סר הנרי גרניי, בירושלים, ב-26 בינואר 1948. 38. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא. 39. אולי גלאב פחה, המפקד בריטי של הלגיון העבר-ירדני. 40. יומן הממה של בן-גוריון, 4 בינואר 1948. 41. יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים במלחמת הקוממיות, ענף היסטוריה, מטכ"ל, 1962.
|
|
