נוני מוזס
אחרי שניסה לקבוע לנו מי יהיה ראש הממשלה, רוצה נוני מוזס לקבוע גם מי יהיה מפכ"ל המשטרה. כדי לטרפד את מינויו של
גל הירש, שולפת קבוצת
ידיעות אחרונות (יום ו', 28.8.15) את דוח ועדת
דורון אלמוג על חטיפתם של אהוד גולדווסר ז"ל ואלדד רגב ז"ל ביולי 2006, האירוע שהביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.
הירש היה באותה עת מפקד אוגדה 91, שבגזרתה בוצעה החטיפה. ועדת אלמוג הטילה עליו אחריות אישית לאירוע והמליצה לפסול אותו מתפקידים פיקודיים. עד כאן – מה שידיעות אחרונות פרסם הוא נכון. אלא שחבורת מוזס מתעלמת מכל מה שקרה לאחר מכן, ובכך משכתבת את ההיסטוריה.
קודם כל, הפרקליט הצבאי הראשי דאז,
אביחי מנדלבליט, הביע את דעתו שהמלצת הוועדה אינה נכונה ושהירש אינו פסול מתפקיד פיקודי. שנית, הרמטכ"ל דאז,
דן חלוץ, קבע שהירש אינו פסול לפיקוד – אך החליט עקרונית שלא לקדמו, ולכן הירש התפטר. שלישית, והחשוב מכל:
ועדת וינוגרד, ועדת החקירה הממלכתית שבדקה את מכלולי אירועי המלחמה, לא אימצה את מסקנותיה והמלצותיה של ועדת אלמוג. ברור שלוועדת חקירה ממלכתית מאוחרת יש הרבה יותר משקל מאשר לצוות בדיקה מוקדם, אבל את מוזס זה לא מעניין. אז כשירות לציבור הרוצה לדעת את האמת, הנה במלואם הקטעים הרלוונטיים מדוח וינוגרד.
"גם מפקד האוגדה בעת האירוע, תא״ל גל הירש, היה כאמור מודע לסיכוני החטיפה ומשמעויותיהם המפליגות. לאחר כניסתו של תא״ל גל הירש לתפקידו, ועל-רקע זה, הוא ראה לנכון ליזום תפיסה מבצעית מעודכנת לאיום החטיפה. זו מצאה ביטויה בפקודה מפורטת שמהותה – מניעה ושיבוש של חטיפה. התוכנית אושרה ע"י אלוף הפיקוד.
"הפקודה המעודכנת הצביעה על הבנה נכונה של האיום ומשמעויותיו, ועל היערכות מחשבתית ראויה מולו. בפועל, מרכיבי הפקודה והתובנות שעמדו מאחוריה לא מומשו ברובם בשטח, כפי שהסתבר הלכה למעשה באירוע החטיפה של 12 ביולי.
"...בפרק זה הסתפקנו בציון ליקויים עיקריים בחטיפה ובציון כללי של הדרגים שעליהם הייתה מוטלת האחריות לקיומם ולתיקונם. במסגרת החלטתנו הכללית לא לקבוע מסקנות אישיות, אף כאן לא בחנו את השאלה של אחריותם האישית של מי שהיה מעורב באירועי החטיפה ב-12 ביולי, בהיערכות המיידית לפניהם ובמהלכי ניסיון השיבוש לאחריהם.
"בנוסף, על-רקע העובדה שהמפקדים והלוחמים באירוע החטיפה פעלו במסגרת אילוצים מוקדמים קשה ביותר - לא ראינו בליקויים שהתגלו טעמים מספיקים לייחד את מי שהיה שהיה מעורב באירוע מכלל האנשים, הגורמים והתהליכים, שהפכו את מימוש תרחיש החטיפה לכמעט בלתי נמנע. לטעמנו, התרכזות בהטלת אחריות אישית במקרה כזה הייתה מסיטה את תשומת הלב יתר על המידה מן הליקויים האסטרטגיים והמערכתיים, שהם - בלב הבעיה והם הדורשים הבנה ותיקון".
גליה מאור
בנק ישראל ידע על הנהלים הקיימים ב
בנק לאומי ארה"ב בנוגע לטיפול בלקוחות אמריקנים, נהלים שאפשרו להם להעלים מס - אך לא אמר דבר. זהו אחד מקווי ההגנה העיקריים של בנק לאומי אל מול ביקורתו של הפיקוח על הבנקים בפרשה שעלתה לו 400 מיליון דולר (סכום לא סופי). תגובתו של הבנק ניתנה מן הסתם גם בשמם של שלושת בכיריו שעליהם הוטלה האחריות האישית לפרשה:
גליה מאור,
איתן רף ו
צבי איצקוביץ - שלא פרסמו תגובה משלהם.
זה מזכיר לי משהו. אה, כן. זה מזכיר לי את 1983 - משבר מניות הבנקים. אז טענו הבנקים בלהט, כי המדינה לא רק שידעה על ויסות המניות שלהם, לא רק שאישרה אותו, אלא שאפילו עודדה אותו. הטענה הזאת לא ממש עזרה לראשי הבנקים, כאשר בית המשפט השיב עליה בהרשיעו אותם: בנק ישראל הוא בבחינת רמזור; חובתו של הנהג לוודא שהוא לא מתנגש ברכב אחר.
ומה שעוד יותר מעניין: המפקחת על הבנקים באוקטובר 1983 הייתה אחת בשם גליה מאור. לפני כן היא הייתה סגנית המפקח. ובכל זאת, בפעם הראשונה וממש לא האחרונה בקריירה שלה, טפלון-גליה הצליחה להתחמק מאחריות למעשיה ומחדליה, והמשיכה לבנק לאומי שם קיבלה עשרות מיליוני שקלים.
אני מנסה להבין מה מאור חושבת: האם הבנק המרכזי אחראי כאשר הוא עוצם עין? או שמא הבנק הפרטי אחראי כאשר הוא מסתמך על אותה עצימת עין? ואולי בכלל התשובה השלישית היא הנכונה: האחריות נקבעת בהתאם לפוזיציה שבה אני, גליה מאור, נמצאת - היא תמיד תהיה של מישהו אחר.
ככלות הכל, זוהי השיטה שעבדה בשביל מאור כל כך הרבה שנים. היא לא אחראית למעילת הענק (100 מיליון דולר) בלאומי שווייץ, היא לא אחראית להלבנות ההון בלאומי צרפת, היא לא אחראית לאובדן השליטה בחברת כ.א.ל, היא לא אחראית לפארסה של חשבונות קורבנות השואה, היא לא אחראית לניסיון המגוחך למנות אותה ליו"ר הבנק.
יעקב טרנר
קצת הופתעתי לראות את
יעקב טרנר ב"כנס החרום" של המפכ"לים והניצבים בדימוס נגד מינויו של גל הירש למפכ"ל המשטרה. הטענה המרכזית של החבורה הזאת (שאחדים מחבריה הותירו אחריהם את החורבן שהעצים
יוחנן דנינו), היא שמינויו של אדם מבחוץ לתפקיד המפכ"ל הוא מעשה חסר אחריות, כי צריך להכיר היטב את המשטרה.
טיעון חשוב וראוי להישמע, אך לא כל אחד יכול לומר אותו. למשל: טרנר. אחרי 32 שנות שירות בחיל-האוויר, בהן הגיע לדרגת תת-אלוף (ממש כמו הירש), הוא מונה ב-1985 לראש אגף כוח אדם במשטרה. אחרי ארבע שנים שימש שנה אחת כמפקד מחוז המרכז, וב-1990 מונה למפכ"ל.
אז נכון, טרנר היה חמש שנים במשטרה לפני שהתמנה למפכ"ל, אבל ברמה המעשית אין הבדל גדול. גם הוא לא צמח מהשטח, התפקיד העיקרי שמילא היה ניהולי ועל עבודת משטרה מקצועית ניצח טרנר במשך שנה בלבד. אז שהוא, מכל האנשים שבעולם, יתקוף את הבאתו של קצין מצה"ל?
