1. אתם לא מתכוונים להשאיר לאחרים את התלמוד ואוצרות חוכמה נוספים ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כפי שקיבלנו בירושה, נכון? כשבע שנים וחצי אורך מחזור הדף היומי בתלמוד. 2,711 דפים הכוללים הלכה, משפט ואמונה, מנהגים ופולקלור, דרך ארץ וחוכמת חיים, היסטוריה וספרות ועוד.
השבוע סיימו ללמוד מסכת "נדרים" העוסקת בדקויות השפה ובהתחייבות שאדם נוטל על עצמו באמצעותה. בסוף המסכת מופיע הסיפור הבא, ממתק אינטלקטואלי לאוהבי הדעת, ל
כבוד שנת הלימודים החדשה (בתרגום חופשי מארמית):
"נואף אחד נכנס לאישה אחת. בא האיש (בעלה). עלה הנואף וישב מאחורי הדלת. היו מונחים שחליים שם וטעם מהם נחש. רצה בעל הבית לאכול מאותם שחליים בלי דעת האישה. אמר לו אותו נואף: אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש".
כדרכו, התלמוד מצטיין באמנות הסיפור הקצר וצופן עולמות בכל מילה. ובכן, הבעל "הגיע מוקדם" והפתיע, והנואף (מאהב?) נמלט לאחורי הקלעים.
במקום המסתור, הבחין האורח בנחש ארסי הטועם מצרור עשבי מאכל. החשש היה שמא נותר בעשבים משהו מארס הנחש. והנה, מבחין המסתתר שהבעל (שמפניו הוא חושש) תולש קווצת עשבים ומקרבם לפיו לאוכלם. סכנת מוות! חרב פיפיות: אם יזהיר, יסגיר עצמו ויסתכן בפירוק איבריו (או בהוקעה פומבית).
מאידך-גיסא, האדם שמולו מסתכן באכילת מזון מורעל. ייתכן שהאישה ראתה את הנחש קודם, אבל לא ידעה על בעלה העומד לטעום מהעשבים. מה עושים? מזהירים! הבעל ניצל ממוות, והמאהב? השלימו בעצמכם. אמנות הסיפור הפתוח ימיה כימי האנושות.
2. לפני שנגיע לדיון התלמודי, קשה להתעלם מהרכיבים האוניברסליים: אישה, גבר ונחש ההופך עשב תמים לפרי הצופן מוות. שלא כבסיפור גן העדן, בפעם הזאת יש מי שמזהיר את האדם לא לאכול מהפרי האסור - באופן אירוני המזהיר הוא גבר זָר שגם הוא רצה לטעום מהפרי האסור: אשת האיש.
כמו בסיפור המקראי, החוטא מסתתר לשמע בעל הבית שהגיע - "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן". גם הירק בסיפור אינו מקרי: ברפואה העממית השתמשו בזרעי השחליים גם לחיזוק כוח הגברא, מה שמסבך את הסיפור יותר, שכן פניית הבעל לעשבים הללו דווקא, עשויה להאיר באור שונה את סיפור יחסיו עם אשתו ויחסיה עם הגבר הזר.
נשוב לדיון התלמודי. המקרה הובא לפני האמורא רבא (מאה רביעית), שדן בשאלה, האם האיש שכב עם האישה. מה דעתכם? תשובת רבא היא שלא אירע דבר; לוּ באמת שכב הנואף עם האישה, היה מעדיף שהבעל ימות כדי לזכות באשתו.
הדברים נראו פשוטים מדי לתלמוד שהסביר: יכולנו לחשוב שהמאהב דווקא מעדיף את הבעל חי, שאז הריגוש גדול יותר (אשת איש) מאשר באישה פנויה, בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי) - לכן פסק רבא שאיננו חוששים לכך, אלא סבורים שעדיין לא חטא, ובעניין הזה נהג כאדם הגון.
לכאורה, אפשר להסיק שהיה כאן רומן פעיל, אבל רבא אינו מעוניין לבדוק לעומק את טיב יחסי הגבר הזר והאישה. הוא נתלה בפסוק מיחזקאל (כג, מה) ללמוד שאין ניאוף ללא שפיכות דמים, ומכיוון שהזָר חס על חיי הבעל, סימן שלא אירע דבר בינו לאישה.
למעשה, רבא מעוניין בשיקום יחסי האישה עם בעלה, בשמירה על התא המשפחתי שההשלכות על פירוקו בשל ניאוף עלולות לצבוע גם את הילדים באור שלילי (ממזרים?) ועוד.
רבא לא חוקר את המאהב/נואף. אילו דחק אותו לקיר, ייתכן שהיה חושף שנעשה מעשה. לא צריך. אם אפשר - לא שואלים. החיים חזקים ממגדל השן. ושמא זה עומק מגדל השן ההלכתי של חכמי בבל: הלכה הנטועה בחיי הקהילה, כזאת שאינה נוקבת את ההר אלא משמרת חיים.
3. רבנו נסים (בן ראובן) גירונדי מבהיר בפירושו על הדף (פירוש הר"ן), שאין זה אומר שבלי הדיון הזה הייתה האישה אסורה על בעלה, "שאין האישה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעֵדֵי דבר ברור" (עדות ברורה) - תנאים שלא התמלאו.
אז לשם מה נערך הדיון? בגלל הבעל! הנה עומק חכמי ספרד (הר"ן נולד בברצלונה ב-1320 ונפטר ככל הנראה ב-1376): "(לולא הטעמים הללו) היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו, כדי לצאת ידי שמיים".
גם ללא עדות ברורה, היה הבעל חושד ("לחוש לעצמו") ומתרחק מאשתו והמשפחה הייתה מתפרקת. לכן הדיון והפְּסיקה. אני מבטיחךָ נאמנה שלא קרה דבר בין אשתך לאורח הלא-קרוא, אומר רבא לבעל; הנה, הוא אפילו הציל את חייך. חזור לאשתך וראה חיים איתה.
וכך מסיים רבנו נסים את פירושו למסכת: "אלוהים משמיים יאיר עינינו בתורתו כאור החמה שבעתיים, ויזכנו לראות בבניין ירושלים, אמן".
הדברים, שנכתבו באמצע המאה ה-14 בספרד, הרעידו אותי. עוד מעט, ביוני 1391, יפרצו מהומות בסוויליה ו-4,000 מיהודיה ייטבחו. משם יתפשטו המהומות - גזירות קנ"א - לקורדובה, טולדו, מדריד, קרמונה, בורגוס, ולנסיה, ברצלונה, חֶרונה, מיורקה ולעשרות מקומות נוספים.
הפורעים יפרצו לבתים ולחנויות, ירצחו, יבזזו ויגררו יהודים לאגן הטבילה. הקריאה "צלב או מוות" תהדהד בכל מקום. בסוף אותה מאה שבה חי הר"ן החלה בעיית האנוסים שהגיעה לסופה המר בגירוש ספרד, מאה שנים מאוחר יותר.
הר"ן הלך לעולמו קצת יותר מעשור בטרם דפקו המהומות הרצחניות על חלון קהילתו בברצלונה. מה היה באיחול שכתב מי שנחשב לפוסק הדור, ושאלות מרחבי העולם היהודי זרמו לשולחנו: שגרת הלשון או אמונה עמוקה שזה ייתכן? ירושלים הייתה חרבה מאז המאה הראשונה לספירה, ומה נותר מציון זולת משאלות לב ואזכורים לעייפה? "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?" כתב כ-300 שנים קודם לכן ר' יהודה הלוי. אסירי ציון הסתדרו לא רע בספרד.
פתאום אני חושב על המסכת שבתוכה נדפס פירוש הר"ן - "נדרים". מה זה "יזכנו לראות" אם לא נדר שנדר יהודי גדול בברצלונה באמצע הגלות הארוכה? גם אם הדברים יסתבכו נוראות בגיא צלמוות של עמים ולאומים - עדיין "יזכנו לראות בבניין ירושלים". אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואם לא מחרתיים אז בעוד 600 שנה. אנחנו זכינו לראות.
