בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת הסעירה את המדינה פרשת רצח הצעירה מירה ארצי, בת קיבוץ דגניה א'. גופתה של הצעירה היפה התגלתה סמוך לשעה 8 בבוקר ה-31 בדצמבר כשהיא מוטלת ללא רוח חיים בן הריסות הרובע הערבי בטבריה, סמוך מאוד ל"קפה עבדי" בחוף הטיילת שעל שפת הכנרת בו סעדה ערב קודם לכן עם חברה שלמה קאופמן מחיפה. על צווארה ניכרו סימני חניקה. מממצאי חקירת המשטרה העלו כי נרצחה בחניקה כ-8 שעות לפני גילוי הגופה, בסביבות השעה 11-12 בלילה.
גם כיום בחלוף כ-62 שנים מאז הרצח שהסעיר את המדינה אין ודאות ברורה ומוחלטת לגבי זהות הרוצח. הגם שבפרשה נעצר והורשע בבית משפט אדם בשם חיים שימחון ברציחתה. רבים שחקרו את הפרשה לעומק ונכנסו לפרטיה סבורים כי חקירת המשטרה בפרשה הייתה שטחית ואף מגמתית ונעשה עוול לחיים שמחון ולא הוא הרוצח אלא אדם אחר.
מירה ארצי תולדות חייה ומשפחתה
מירה ארצי הייתה בת 21 לערך בהירצחה. היא נולדה בדגניה ב-8 במרס 1931,בת בכורה לפניה ויואל ארצי מוותיקי קיבוץ דגניה, אחות לרוני ולאקי. למדה בבית החינוךבדגניה ואחר כך בבית ספר התיכון האזורי "בית ירח". מכריה מספרים כי הייתהנערה בעלת חן אהובה וחברה טובה, ספורטאית מצטיינת.
יואל ארצי אביה (1973-1899) היה גזבר דגניה וחבר הנהלת "תנובה"ולימים כיהן כמנכ"ל החברה ליצוא חקלאי "אגרסקו", וכמנהל מפעלי עמק הירדן. אמה של מירה, פניה ארצי (2004-1907) יצאה בשנת 1935 כשמירה הייתה בת 4 בשליחות התנועה למשך שנתיים לפולין. כשחזרה לדגניה הייתה מורה לחקלאות ב"בית חינוך" ובהמשך ריכזה את ועדת התרבות של איחוד הקבוצות והקיבוצים. במסגרת תפקידיהם שהו הוריה של מירה ארצי לא מעט מחוץ לבית וכבר מגיל צעיר הייתה מירה עצמאית.
בתחילת שנות ה-50 התגייסה מירה לצה"ל. תחילה שירתה כמ"כ במחנה 80 ואחר כך עברה למחנה אלנבי בשכונת תלפיות בירושלים שם שירתה כרס"פית. מכריה מתקופת שירותה במחנה אלנבי יודעים לספר כי אהבתה לצמחי נוי אותה "ירשה" מאמה פאני הורגשה היטב במחנה הצבאי הירושלמי: היא טיפחה גינות ו"הפריחה את השטחים שמסביב לאוהלים ולצריפים במתחם המחנה". במחנה אלנבי הכירה מירה את רס"ל חיים שמחון רס"ר המחנה שהיה מבוגר ממנה בכ-4 שנים. השניים הפכו לזוג חברים. שמחון נולד בחיפ הבשנת 1927, שירת במשטרת היישובים העבריים. היה חבר בארגון "ההגנה" ולאחר מכן עבר לאצ"ל. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות בדרום הארץ. לאחר המלחמה המשיך בשירות ובצה"ל.
בשנת 1950 נתמנה לרס"ר במחנה אלנבי. גם לאחר שמירה השתחררה מהצבא נמשכו קשרי הידידות בינה לבן שמחון. שמחון ביקר מספר פעמים בביתה של מירה בקיבוץ דגניה א' ואף נפגש עם הוריה ובני משפחתה. אביה של מירה ארצי ככל הנראה לא ראה ברוח טובה את מערכת היחסים של בתו עם חיים שמחון וניסה לשכנע את בתו להפסיק את הקשר עם שמחון. עד מהרה נותקו היחסים בן בני הזוג.
יום הרצח
כעבור זמן מה הכירה מירה חבר חדש בשם שלמה קאופמן מחיפה. ביום 30 בדצמבר 1952 הגיע קאופמן לביתה של מירה בקיבוץ דגניה א' והשנים יצאו במכוניתו של קאופמן לבילוי בטבריה. בהגיעם לטבריה נכנסו לסעוד בבית הקפה עבאדי שעל הטיילת על שפת הכנרת. בעודם סועדים, כך סיפר קאופמן, נכנסו למסעדה שני לובשי מדים שהגיעו למקום ברכב צבאי. האחד קצין בדרגת סרן והשני בדרגת רב סמל. קאופמן זיהה את רב הסמל כחיים שמחון אותו הכיר קודם לכן וידע כי היה בעבר חברה של מירה ארצי. לדבריו ניגש שמחון לשולחן בה סעדו וביקש ממירה לצאת לרגע החוצה וזו יצאה עם שמחון.
קאופמן סיפר כי סבר כי שמחון מבקש לשוחח לרגע עם מירה על-רקע יחסיהם בעבר. כשהתברר לו כי הרכב הצבאי אתו הגיעו שמחון והסרן נסע לדרכו סבר כי מירה נסעה איתם ברכב.
למחרת 31 בדצמבר 1952 בשעה 8 בבוקר, נמצאה גופתה של מירה ארצי ללא רוח מוטלת בן הריסות הרובע הערבי בטבריה, סמוך מאוד ל"קפה עבדי" בחוף הטיילת שעל שפת הכנרת בו סעדה ערב קודם לכן.על-פי הערכה המשטרה היא נחנקה למוות בסביבות השעה 11-12 בלילה.
החשד נפל על חיים שמחון. הוא נעצר הובא לחקירה במשטרת טבריה. והכחיש כל קשר לרצח וזעק ללא הרף "אני חף מפשע". אולם חוקרי המשטרה אמרו לו "אתה אהבתה אתה רצחת" ומעצרו הוארך עד תום ההליכים והוחלט להעמידו למשפט בגין רצח מירה ארצי. את שמחון ייצג עו"ד תוסיה הכהן.
רצח בת הטובים מדגניה, ומעצרו ומשפטו של איש הצבא שמחון הסעירו את המדינה והפרשה זכתה לסיקור רב בעיתוני התקופה. עיתונאים נשלחו ממרכז הארץ לטבריה ולחיפה לסקר את הפרשה. עברתי בעיון רב על דיווחי העיתונים באותה תקופה ואם יורשה לי להעיר חלק מהדיווחים לוקים באי דיוקים ואף במגמתיות והסתמכו יתר על המידה על חקירת המשטרה שהייתה שטחית. היו עיתונים שאף יותר מרמזו כי שמחון הוא רוצחה של מירה ארצי עוד לפני שהורשע.
משפטו של שמחון
ב-24 במאי 1953 נפתח משפטו של שמחון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. השופטים היו בנימין זהר,(נשיא ההרכב) יהושע גוברניק ומשה עציוני. התובע היה פרקליט מחוז חיפה עו"ד לני רבינוביץ'. בצוות ההגנה של שמחון היו שניים מעורכי הדין הידועים הארץ, יוסף קיסרי ואשר לויצקי. הוריו של שמחון, בני משפחתו וחבריו נכחו במהלך דיוני בית המשפט.
במהלך המשפט לא הוצגו ראיות ישירות לרצח, אלא רק ראיות נסיבתיות. הנאשם חיים שימחון סיפר בעדותו כי הגיע במקרה לבית הקפה במכונית צבאית יחד עם סרן כרמלי מאחר שרכבם התקלקל ליד המסעדה. כשראה את מירה הופתע מאוד הוא ניגש לשולחנה. לדבריו מירה רמזה לו כי ברצונה לצאת ולטייל אתו. מירה ושימחון יצאו מבית הקפה ושוחחו מחוץ לבית הקפה במשך שעה ארוכה, בן השאר על מערכת יחסיהם. לדברי שמחון הביעה מירה את שמחתה והתרגשותה לפגוש אותו והשנים אף תינו אהבים במקום סתר ליד בית הכנסת הסמוך לטיילת. כשהסתיימה הפגישה בניהם נפרד ממנה לשלום. וניגש לרכב הצבאי בו המתין לו סרן כרמלי שעמל כל העת בתיקון התקלה ברכב. בהביטו לאחור הוא ראה את מירה הולכת לכיוון המסעדה.
לבסוף בסיוע שוטרי הסיור ממשטרת טבריה שעברו במקום תוקן הרכב ושמחון וסרן כרמלי נסעו לדרכם. במהלך המשפט הובאה עדות של אחד משוטרי הסיור בשם גרשון אפרייאט שהעיד כי ראה שתי דמויות שוכבות ושאל: "הכל בסדר אין שום דבר" וענה לו שמחון משהו בנוסח "הכל בסדר". בעקבות עדות השוטר אפרייאט הועלתה מצד התביעה טענה כי שימחון ניסה כשראה שהשוטר אפרייט התקרב לעברו להסתיר את הגופה בגופו. בתגובה לעדות השוטר טען שמחון כי הוא ומירה ישבו ולא שכבו. בכל משך עדותו וחקירתו הנגדית שב שמחון והכריז "אני חף מפשע".
במהלך המשפט נערך גם ביקור לילי של השופטים, הנאשם, התובעים והסנגורים בזירת הפשע.
שמחון הקריא מעל דוכן העדים מכתב שכתב לאביה של מירה יומיים לאחר הרצח בו נאמר: "לא רצחתי את מירה שלנו. אני חף מהפשע שנעשה לכם ולי. זכרה לא ימוש מקרבי. לא אנוח ולא אשקוט עד אם גיליתי את הרוצח. את מירה אהבתי יותר מכל נפש בעולמנו זה, והשעה שביליתי בחברתה אותו לילה הייתה זכה וטהורה. לבי תמיד יהיה שייך לי ולכם. היא אהבה אתכם על כן זה שייך גם לי. חי אני את זכרה בתוכי על כל דרכיה ומעשיה. אבל באבלכם".
במהלך המשפט הועלו לדוכן כמה עשרות עדי תביעה ועדי הגנה .אחד העדים במשפט היה אלי עבאדי ממנהלי בית הקפה "עבאדי" שהיה בערב בבית הקפה. הוא תיאר בעדותו את אירועי הערב בבית הקפה ונשאל על-ידי הסנגור האם ראה את שמחון נושא את גופתה של מירה לחורבות והשיב בשלילה. הסנגור שאל את אלי עבאדי שאלה מפתיעה: האם הוא אלי עבאדי בעצמו נשא את הגופה עבאדי השיב בשלילה. לימים כעבור כ-9 שנים מפרסם מעריב בתאריך 14 בינואר 1962 ידיעה כי אלי עבאדי שהיה אחד העדים העיקריים במשפט כנגד רב סמל חיים שימחון "נידון למאסר שנה וחצי בעוון אונס ומעשה מגונה בצעירה בת 18 תוך שימוש בכוח ואיומים". המקרה אירע על-פי ידיעה זו בשנת 1959. חשוב להדגיש למען ההגינות כי אין כל הוכחה שאלי עבאדי קשור לרצח מירה ארצי.
בסיכומי התביעה התובע ביקש לא להאמין לעדותו של שמחון ולהרשיעו שכן הוא היה האחרון שנראה בחברתה של הנרצחת. הסניגור טען כי שמחון אהב את מירה ארצי והיא הייתה יקרה לו והיה מעוניין יותר מכל בחייה של מירה.
שמחון מורשע בהריגת מירה ארצי
ב-21 ביוני 1953 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה כי חיים שמחון הוא האחראי למותה של מירה ארצי בחניקה. עם זאת לא הרשיע את שמחון בעברת רצח אלא בהריגה, זאת משום שלא הוכח מעבר לספק סביר כי שמחון התכוון להרוג את מירה ואולי תפס בגרונה ברגע של חמת זעם מבלי כוונה להורגה .
השופטים גזרו עליו עונש של 7 שנות מאסר. למשמע גזר הדין זעק שמחון בבכי "אני חף מפשע". סנגורו של שמחון עו"ד לויצקי ערער על ההרשעה בטענה כי מאחר שהראיות עליהן התבססה ההרשעה הן נסיבתיות בלבד, קיימת אפשרות לא פחות חזקה שהפשע בוצע על-ידי אחרים. במרס 1954 החל הערעור להישמע בפני השופטים שמעון אגרנט, משה זילברג ודוד גויטיין.
ב-8 באפריל דחה בית המשפט העליון את הערעור ושמחון נשלח לכלא מעשיהו להמשך מאסרו למשך שבע שנים. אולם שמחון לא ויתר הוא פנה לחברי כנסת אנשי משפט ובשנת 1955 פנה . ואף לנשיא המדינה יצחק בן צבי וטען לחפותו וביקש שיטוהר שמו. הנשיא העביר את פנייתו של שימחון ליועץ המשפטי לממשלה דאז
חיים כהן. כהן נפגש בלשכתו בירושלים עם שמחון כששמחון הובא מבית הכלא ללשכה תחת משמר אבטחה.
בפגישה הביע בפניו שמחון את הסכמתו שתוזרק לו "זריקת אמת" והיועץ נענה לבקשתו. באוקטובר 1956 אושפז שמחון למשך שבועיים בבית החולים טלביה בהשגחתו של מנהל בית החולים פרופסור היינריך צבי ויניק. פרופסור ויניק הזריק לשמחון חומר מטשטש בשם סודיום אמיטל הנקרא בשם הפופולרי "זריקת אמת". אדם שמוזרק לו חומר זה נכנס למצב נמנום משהו בו משתחרר מעכבות ונפתח בגילוי עובדות הנוגעות לו ומפרט פרטים אינטימיים על עצמו.
פרופסור ויניק שוחח עם שמחון כאשר שמחון נתון בהשפעת החומר ורשם את דבריו. בעקבות הבדיקה הודיע הפרופסור ליועץ המשפטי כי השתכנע מדברי שמחון בהשפעת הזריקה כי הוא חף מפשע.
שמחון הוחזר לכלא וכעבור חודש וחצי העניק לו נשיא המדינה חנינה. ב-28 בדצמבר 1956, שמונה חודשים לפני תום תקופת מאסרו יצא חיים שמחון לחופשי וחזר לבית הוריו בחיפה.
זמן קצר יחסית לאחר שחרורו נשא שמחון אישה בעיתון הצפה מתאריך3 ביוני במדור "נרשמו לנישואין" מופיע השם חיים שמחון מחיפה כנרשם לנישואין לרבנות חיפה. האם זה אותו חיים שמחון מפרשת מירה ארצי? על פניו נראה שכן אבל אין לי ודאות בכך.
כדי לשקם את חיו ולהתחיל חיים חדשים עבר חיים שמחון בשנות ה-60 להתגורר בישוב בערד שבדרום הרחק ממקום מסביבתו בצפון. הוא הקים משפחה, ועבד כקצין ביטחון ובטיחות במפעל לכימיקלים ודשנים באזור.בעיתון מעריב מתאריך 25 בספטמבר 1967 מתפרסמת כתבה מאת שלמה גבעון על הבחירות הראשונות למועצה המקומית ערד. ברשימת רפ"י למועצה מופיע במקום מס' 2 השם חיים שמחון. האם מדובר בחיים שמחון מפרשת מירה ארצי? ייתכן מאוד שכן אבל אין לי ודאות בכך.
בדצמבר 1990 בבוקר ערפילי אירעה תאונת דרכים קשה בכביש ערד .רכב סמטריילר מחץ רכב פרטי .נהג הרכב הפרטי חיים שמחון בן ה-63 נהרג. מקור מהימן אומר לי כי ההרוג הוא לא אחר מאשר חיים שמחון מפרשת מירה ארצי.
רצח מירה ארצי לא היה האסון היחידי שפקד את משפחת יואל ופניה ארצי מדגניה. 15 שנה לאחר רצח בתם נהרג אחיה של מירה, טייס חיל-האוויר יצחק (אקי) ארצי, הוא נפל עם מטוס הווטור שהטיס ב-1 בדצמבר 1967, למימי מפרץ סואץ וגופתו לא נמצאה עד היום.
