|
בן-דור. "אני לא רוצה שתיפול"
|
|
|
|
|
|
|
|
התובע מציג תמונות של בית הכנסת ושל מקומו, בן-דור מציין זאת בפרוטוקול וכותב בשמו: "אני מראה תמונה שבשל מצבי הרפואי – לא יפורט בשל צנעת הפרט" הוא זקוק למקום ספציפי: עם רגל אחת שאינה מאחורי טור מקומות נוסף. "בסדר? סיימנו? תרשמי: התובע מחייך. נתבע 1 מחייך. תרשמי: גם מר שריקי אמר משהו – נתפלל לשלום עם ישראל. יפה לסיים כך" | |
|
|
|
|
|
|
"השאלה היא אם מישהו יכול להציע משהו שיכולים להסכים, זה לא משנה מי צודק. מאגר הפתרונות שאתם יכולים להגיע אליו הוא הרבה יותר גדול מהפתרונות של בית המשפט. לי אין גוונים; יש שחור-לבן. קחו עוד שתי דקות, בכוונה לא לפנַי, שבו בחוץ" | |
|
|
|
|
השופט: אילן בן-דור, בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל
המועד: יום שני, 6.7.2015, שעה 09:00
הנושא: תביעות קטנות
את עשר הדקות הראשונות של הדיון, שהחל בדיוק בזמן, מקדיש השופט אילן בן-דור לעניינים פרוצדוראליים: מיהם בדיוק הנתבעים ומי מופיע בשמם. רק לאחר מכן הוא עובר למהות: סכסוך בין מתפלל בבית כנסת באריאל לבין הגבאים בנוגע למקום הישיבה שלו, כאשר המתפלל רוצה מקום קבוע שלא ייתפס בידי איש. לא ברור מה זה עושה בבית המשפט, ובן-דור רומז לכך בגלוי:
"אני אאפשר לכם לצאת לכמה דקות ולראות איך אתם פותרים את זה. למה? כי אנחנו כבר לא בבעיות אלא בפתרונות, כי זו תביעה שעל פניה לא כל כך מתאימה לתביעות קטנות. תשבו בחוץ, דברו בנחת, יש קשיים מסוימים. אני בכוונה משאיר את זה מעורפל, וככל שיהיה צורך - אכנס לפרטים. יש לכם שם דשא, אתם יכולים לשבת".
אחרי כמה דקות חוזרים הצדדים והתובע מבשר שלא הגיעו להסכמה. "לא שאלתי אם יש הסכמה, אלא שאלתי אם דיברתם", מתקן אותו בן-דור. "הנושא כאן הוא לא ההסכמה אלא הדיבור, כי לא תגיעו מיד להסכמה. ההכרעה פה לא סבוכה, אבל היא לא טובה למישהו. השאלה אם יש מנגנון שתוכלו להגיע להסכמה". הגבאי אומר מה ההצעה שלו, ובן-דור פונה לתובע הסובל מבעיות ברגלו: "אם קשה לך לעמוד, אתה רשאי לשבת. אתה לא חייב לעמוד. לשיקולך; אני לא רוצה שתיפול" - ומכניס את זה לפרוטוקול. מיד יתברר, שמשום מה בן-דור רוצה שהכל - אבל הכל - ייכתב.
"הערות - תוציאו עט ונייר ותרשמו"
עד מהרה מתברר, שהמחלוקת היא כמה זמן צריך להישמר לתובע מקומו בבית הכנסת אם הוא מאחר לתפילה. בן-דור רוצה שהכל יהיה ברור, ברחל בתך הקטנה: מתי מתחילה כל תפילה - שזה יהיה הקו ממנו ייגזר האיחור בו יישמר המקום. הגבאי ומתפללים אחרים מנסים להסביר שזה דינמי, אבל בן-דור רוצה שעות חד-משמעיות: "אנחנו צריכים לדבר בשפה מובנת לשניים כדי למנוע אי-הבנות".
בן-דור פונה לקהל: "סליחה, אני לא כועס על הדיבורים, אני מבין שהם לעניין אבל אני לא יכול לשמוע את התובע והנתבע". אחרי רגע הוא קצת יותר תקיף: "סליחה, אני לא אגיד עוד פעם. אצלי תמיד שקט, גם עכשיו יהיה שקט". בן-דור חוזר לעניין, מכתיב לפרוטוקול את שעות התפילות לפרטיהן, ושואל כמה זמן מראש הזמנים ידועים. "אתה מוכן לבדוק שבוע מראש?", הוא שואל את התובע המשיב בחיוב. כעת שוב צריך להסות את הקהל: "סליחה, אני צריך להוציא מישהו מהאולם. הערות - תוציאו עט ונייר ותרשמו, תגידו אחר כך".
בן-דור מכניס לפרוטוקול שהתובע יבדוק מראש את פרסום זמני התפילות במסך הטלוויזיה שמחוץ לבית הכנסת ושהוא יודע היכן המסך. אחד המתפללים קם ומציע לקבוע שהכיסא יישמר X דקות לאחר תחילת התפילה. בן-דור משיב: "אני זוכר מה אמרת, עוד לא הגענו לזה, שב. הדינמיקה חשובה. יש פה שני צדדים ולא אחד". הוא פונה לתובע: "הם מציעים שישמרו לך את המקום, כמו שאתה רוצה". ולגבאי: "הוא גם קצת צולע, אתם הרי לא רוצים לתפוס לו את הכמה דקות שהוא מתעכב".
"נתפלל לשלום עם ישראל"
כעת השאלה הגדולה: כמה זמן יישמר המקום. התובע מבקש 20 דקות, הגבאי מסביר שזה כבר באמצע התפילה בימות החול. "אתה מבין את הקושי שלהם? זה בית כנסת", פונה בן-דור לתובע. הלה מציע מה שנשמע כ-15 דקות, הנתבעים מסכימים אבל מיד יתברר שיש פה אי-הבנה. בינתיים מבקש התובע גם לקבוע שההסדר יהיה קבוע. בן-דור לא רואה בעיה: "אתם הרי לא מתכוונים שההסדר הזה יהיה ליומיים", הוא אומר לנתבעים - אך הללו מסבירים שבקרוב ייבנה בית כנסת חדש והכל ייפתח. בן-דור מכניס לפרוטוקול בשמו של התובע, שכוונתו כמובן לבית הכנסת הנוכחי.
התובע מציג תמונות של בית הכנסת ושל מקומו, בן-דור מציין זאת בפרוטוקול וכותב בשמו: "אני מראה תמונה שבשל מצבי הרפואי - לא יפורט בשל צנעת הפרט" הוא זקוק למקום ספציפי: עם רגל אחת שאינה מאחורי טור מקומות נוסף. "בסדר? סיימנו? תרשמי: התובע מחייך. נתבע 1 מחייך. תרשמי: גם מר שריקי אמר משהו - נתפלל לשלום עם ישראל. יפה לסיים כך".
אלא שעוד לא סיימנו. כאשר מכניס בן-דור את ההסכמה לגבי הזמן בו יוכל התובע לאחר ומקומו יישמר, מתברר שהגבאים שמעו "חמש-עשר דקות" והוא שמע "חמש עשרה דקות". כאן הוא חותך: "עשר דקות". בן-דור גם כותב שזמני התפילות יפורסמו על לוח מודעות אם מסך הטלוויזיה לא יעבוד, ומכתיב את נושא מיקום הכיסא. כעת שולח בן-דור את התובע והגבאי להסתכל על הפרוטוקול במסך הקלדנית, ומכניס בשמם שהם קראו אותו והוא מקובל עליהם. ממש לפני שהם יוצאים, נציג העמותה אומר שדלתו פתוחה בפני התובע - וגם את זה בן-דור מכניס לפרוטוקול: "זה יפה, אנחנו עוסקים בפתרונות ולא בבעיות". התיק הזה לקח 50 דקות, לעומת 30 דקות שהוקצבו לו.
"כתב ממש קטנטן, כתב נמלים"
התיק הבא עוסק בסכסוך בין אדריכלים על תכנון יחידת דיור. בן-דור מכתיב לפרוטוקול שלנתבע יש בעיית שמיעה וששני הצדדים רשאים לשבת קרוב יותר לדוכן, ושולח גם אותם לנסות להתפשר:
"עורכי דין יודעים שלפני שמגיעים להכרעה שיפוטית, כדאי מאוד לדבר. אף אחד מכם לא יודע מה תהיה התוצאה; הוא חושב שהוא יודע, הוא מקווה, אבל הוא לא יודע. לפעמים אפשר [להסכים] בארבע דקות, קחו לכם את ההפוגה הזאת. שבו רגע בחוץ, תחזרו בעוד כמה דקות. המגמה היא קודם כל להקשיב. קחו לכם כמה דקות; זו לא אמירה אלגורית, זו אמירה אמיתית, אני אחזור בעוד כמה דקות.
הצדדים אכן חוזרים אחרי כמה דקות, בינתיים אין הסכמה, אך בן-דור מנסה לצמצם את המחלוקת, מתבונן בתשריט יחידת הדיור שבמחלוקת וכדרכו מכניס כל פרט לפרוטוקול. יש לו גם הערה לנתבע: "כשמגישים מסמך, צריך שאפשר יהיה לקרוא כל מילה. כתבת את זה בכתב ממש קטנטן, כתב נמלים". הנתבע מתנצל ובן-דור ממשיך: "אני לא כועס. פשוט צריך להבין שבתי משפט צריכים לקרוא מה שמוגש".
בן-דור לא מוכן לוותר על האפשרות של פשרה. "השאלה היא פשוטה: האם יש שעת רצון ביניכם? זה סוג של הזדמנות שניתנת. אף אחד מכם לא יודע מה תהיה התוצאה". התובע אומר שהנתבע דחה את כל דבריו, ובן-דור קם: "אני לא נכנס למה נכון ומה לא נכון. עכשיו אנחנו בסוג אחר של שיח. אנחנו בשלב של לפנים מן הדין. אני יכול לתת החלטה תוך כמה דקות, זו לא בעיה, אבל זה לא תמיד טוב - במיוחד בעיר כזו, אחר כך נפגשים; במיוחד בין אנשי מקצוע שגרים באותו מקום, אחר כך אפשר לשלב ידיים.
"השאלה היא אם מישהו יכול להציע משהו שיכולים להסכים, זה לא משנה מי צודק. מאגר הפתרונות שאתם יכולים להגיע אליו הוא הרבה יותר גדול מהפתרונות של בית המשפט. לי אין גוונים; יש שחור-לבן. קחו עוד שתי דקות, בכוונה לא לפנַי, שבו בחוץ".
הם יוצאים, חוזרים ועדיין לא הגיעו לפתרון. בן-דור לא מתייאש ושואל את הנתבע אם הוא מוכן להציע משהו, והלה מציע לשלם 2,000 שקל. בן-דור פונה לתובעת: "את מסכימה? כדאי לחשוב, כי הדין יכול להיות שונה מהפשרה. הדין הוא חד וחלק, והחדות לפעמים מכאיבה". התובע, בעלה של התובעת, לא ממש מרוצה אבל אומר ש"כשאשתי אומרת אני חייב להקשיב". בן-דור נותן עוד דחיפה: "אם לא תהיה הסכמה - אני מחליט".
הלחץ עושה את שלו והצדדים מסכימים על 2,000 שקל. בן-דור כותב בשם התובע: "בסדר שזה [התשלום] תוך יומיים, אנחנו שכנים" - "זה רלוונטי", מסביר בן-דור מדוע כתב את הפרט הזה. "כבר בחרתם פרויקט ביחד? אולי זה יבוא. צריך לחשוב איך עובדים יפה ולא נכנסים לפינות. זה שיעור חשוב לחיים". הדיון מסתיים ב-10:30.
השורה התחתונה: הדרך בה מביא בן-דור את הצדדים לפשרה בהחלט ראויה לשבח. כפי שאמר בצדק, ליחסים יש חשיבות מיוחדת ביישוב לא גדול כמו אריאל. במקביל, אין סיבה ששני תיקי תביעות קטנות המסתיימים בפשרה יקחו שעה וחצי. בן-דור יכול לייעל בהרבה את הדיון אם לא יתעקש, בצורה תמוהה, להכניס לפרוטוקול כל פרט וכל מילה.
יעילות: 6.
מזג שיפוטי: 9.